פרשת עקב: שיחת המוטיבציה הגדולה של משה רבנו

א. ספר דברים נחשב לנאום הפרידה והסיכום של משה רבנו. פעמים מדובר בנאומי תוכחה וביקורת חינוכית, לעיתים יהיו אלו שיחות מוטיבציה ודרבון. שיחות מוטיבציה, שיחות הנעה ועידוד, כשהן משמעותיות ומועברות על ידי אדם שמתמחה בכך, כריזמטי וראוי, יכולות הן לפעול לטובה ולהוביל לתוצאות חיוביות. ניתן לראות זאת באופן ברור, לדוגמא, בתחומי הספורט, החינוך, הצבא והפוליטיקה. שיחת מוטיבציה מוצלחת רותמת את מאזיניה, נוטעת בהם ביטחון, תחושת מסוגלות ושאר-רוח, ומיטיבה להביא אותם להשקעת מירב משאביהם למען השגת המטרה. לפעמים, דווקא שיחה כזו, ולא יתרונות טכנולוגיים, כלכליים, חברתיים, פיזיולוגיים או טופוגרפיים, היא זו המעניקה לשומעיה את האמונה באפשרות ההצלחה, ואת הכוח לצאת למסע המורכב והמאתגר.

ב. "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך, וברכך, והירבך", כך נפתחת פרשת עקב – הפרשה השלישית בספר דברים. על הפסוקים הנ"ל, ישנם שתי פרשנויות מרכזיות. האחת, ובה נתמקד, נמצאת בדברי רש"י: "אם [את] המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך הבטחתו". פרשנות נוספת, כפי שמביא הרמב"ן, מתמקדת בסוגיית "התכלית" – השכר והעונש לעתיד לבוא. וכלשונו: "טעם עקב – שכר באחרית". "עקב" כפי שכותב רש"י, הן המצוות או הפעולות היומיומיות. אותן אלה העלולות להיחשב טריוויאליות, ועל פניו חסרות זוהר ונטולות ברק – מצוות ללא רייטינג. אלא, כפי שנראה, ביצוע הפעולות "המשעממות" האלה, הן אתגר ממשי, ובאמצעותן ניתן גם לבחון את חוסנו הנפשי של האדם, את כוח הרצון שלו ויכולת ההתמדה.

ג. באופן שעל פניו נראה יוצא דופן, בחר רבי יוסף קארו, להתייחס בפתיחת ספרו המונומנטלי – "השולחן ערוך", לעניין יומיומי ולכאורה שולי: האופן הראוי לאדם להשכים בבוקר – כל בוקר, סתמי, רגיל ושגרתי. וכך כתב: "לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמור – איך תעמוד בבוקר כי הקור גדול, או ישיאנו בקיץ לאמור – איך תעמוד ממיטתך ועדיין לא שבעת משנתך? התגבר עליו לקום! שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך".

ד. בחירתו של רבי יוסף קארו, לפתוח את מפעלו האדיר – "השולחן ערוך", בדברי עידוד להשכמת הבוקר, מצריכה עיון. הוא לא מציין דברי עידוד שכאלה ביחס למצוות ייחודיות ו-"יוקרתיות" כמו פדיון שבויים, כיבוד הורים, צדקה, הכנסת אורחים וכו'. למשימות המיוחדות, לפעילויות המעניקות למבצען כבוד של מנצחים, בהן הרווח הרוחני והחברתי ברור ומיידי, אין צורך בשיחות שכנוע. על מנת לעלות על הפודיום באולימפיאדה ולקבל את מדליית הזהב, אין צורך במשאבים נפשיים יוצאי דופן. אך להתחיל את הדרך, את הצעד הראשוני ולאחריו לקיים אורח חיים של התמדה והתגברות תמידית בבחינת "עקב", לכך יש צורך בהשקעת אנרגיה עצומה. לכך יש לחבר את ה"עקב" אל "התשמעון", את העניינים שהאדם "דש בעקביו" אל תודעה רוחנית וערכית. לכן ראה רבי יוסף קארו לנכון להציב ביסוד ספרו ההלכתי ולפני הכל את סוד ההתמדה ואת עיקרון התגברות האדם על עצמו.

ה. "צא יום יום למסע מלחמה אף נגד עצמך", כך כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה. אין המדובר במזוכיזם, או בסכסוך נפשי פנימי ואלים. בעומק הדברים הכוונה כי על האדם להתגבר על עצמו, על תודעתו המקבעת, להתגבר על הרגליו השליליים ו"לקנות" מידות ראויות. "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו", כתב במקום אחר. זה לא קל, כי זה מצריך להיות, במה שניתן לכנות: תודעת "עקב" – התמדה והשקעה ביצירת אורח חיים ראוי ושגרה בריאה מבחינה רוחנית, נפשית ופיזית לאורך זמן. ברם, היכולת הנרכשת של להיות מסוגל "לנצח" את עצמך, ולשלוט בתודעתך, מקנה לאדם את האפשרות והבחירה לעצב את חייו באופן אקטיבי. וכפי שמציין ניטשה: "השלטתי עצמי על עצמי, החזרתי לעצמי את בריאותי". בסמוך לדבריו אלה, הדגיש ניטשה, ואולי כתנאי מקדים, את הצורך באופטימיות: "חדלתי להיות פסימיסט: אינסטינקט שיקומי אסר עלי פילוסופיה של דלות ורוח נכאים".

ו. קואוצ'ר הריצה הבינלאומי, דיויד גוגינס (DAVID GOGINGS), חוזר שוב ושוב על טענתו, כי הפעולה הקשה ביותר לביצוע, וזו המשפיעה ביותר, היא זו היומיומית. ההתגברות העצמית והיציאה לאימון הקבוע, בכל עונות השנה – בימים שרוחך מדוכדכת כמו גם בימים שרוחך מרוממת, היא זו הסוללת את השביל להשתפרות. סיפור חייו של גוגינס הוא כולו התגברות. הוא נולד למשפחה מעוטת יכולת, אביו היכה אותו בצעירותו, הוא לא הסתדר בבית-הספר – לא מהבחינה הלימודית ולא מהבחינה החברתית, הוא החל לגמגם, סבל מעודף משקל, והיה מושא להתעללות וגזענות. בסביבות גיל עשרים, משהו השתנה. הוא החליט לשנות את הווקטור של חייו. למרות כושרו הגופני הירוד, חרף הפחד שלו ממים עמוקים, ובניגוד לכל הסיכויים הוא ביקש להתקבל ל"אריות הים" – יחידת העילית של צבא ארה"ב. הוא פתח ברוטינת אימונים קשוחה ביותר, ולא פחות מכך – בשיחות מוטיבציה עצמיות. הוא השיל חמישים קילו ממשקלו, ולאחר תלאות וכישלונות רבים, הוא התקבל ליחידה, הצטיין, ובדרך שבר כמעט כל שיא אפשרי בתחום האולטרה מרתון ותחומי ספורט נוספים, כולל שיא גינס. ספריו הפכו לרבי-מכר, הוא זכה להוקרה, הוענקו לו פרסים יוקרתיים ועיטורי כבוד על הישגיו. בהרצאותיו ובשיחות המוטיבציה שהוא מקיים, הוא חוזר על עיקרון מרכזי הניצב לנגד עיניו: רוטינה קשוחה ללא תירוצים, או כמטבע הלשון הנודע של ניטשה: "מה שלא הורג – מחשל". גוגינס, החף מגינונים ופוליטיקלי קורקט, מסביר מניסיונו כי דווקא הרוטינה הנדמית להיות סיזיפית, תודעת ה-"עקב", והיכולת להצליח ולשמור על העקביות וההתמדה, בעיקר שלא מתחשק ובפרט בהתנהלות היומיומית, הן אלו המובילות לתוצאות.

ז. כפי שראינו, אחד מהמאפיינים של ההתגברות העצמית ושל תודעת "עקב" היא האינסופיות שלה, היותה שגרה מתמשכת. בספרו "קדושת הלוי", ממשיג רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את חיי הרוח והדעת לטיפוס הרים שלא נגמר – פסגה אחר פסגה אחר פסגה: "בכל פעם שמשיגים, יודעים מה שיש עוד השגה למעלה מזו עד אין סוף". וכלשון רבי נחמן, התקדמות שהיא "מטי ולא מטי [...] דהיינו שמגיע ואינו מגיע". לכן קובע רבי נחמן מברסלב: "כי עיקר הוא ההתחלה, כי כל ההתחלות קשות..., על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש". דיאלקטיקה מסוג זה היא אקזיסטנציאלית במהותה. למרות שאינסופיות הדרך אינה מאיינת את עצם קיומו של היעד, הדגש הקיומי מושם בעיקר על הדרך ליעד, ולא רק על ההגעה אליו.

ח. "הולכים אנו מחיל אל חיל, מאור כהה לאור בהיר ממנו, והליכתנו איטית היא ברובה", כך כתב הרב קוק. התנהלות שכזו, של השתלמות מתמדת ובלתי פוסקת, עלולה להתיש את הרוח. במושגים קפיטליסטיים ומערביים, היא עלולה אפילו להיתפס כ-'לא משתלמת', ובוודאי שאינה מביאה לידי שלמות. אך במובן העמוק, טוען הרב קוק, הרעיון של "ההתעלות הבלתי פוסקת, הוא היסוד הפנימי של המציאות". העולם בכללותו פועל בדרך של השתלמות מתמדת. כמו האדם, הוא משתפר לאיטו אך אינו שלם. לכן, כדבריו מלאי המוטיבציה ועידוד: "אל ייפול לבבנו בקרבנו, אם אחרי עמל שנים רבות, הננו מוצאים את עצמנו עומדים בראשית הדרישה של אותם התוכנים שכל כך עסקנו בהם וסבבנו את מרכזם..., אחרי כל אלה יודעים אנו שלא לשווא היה עמלנו, ועושר גדול עשה רוחנו בעמלו, וההחשכה הבאה לנו אחרי מהלכים ארוכים ורבים, איננה באה כי אם להורות לנו דרך חיים סלולה, שנהיה תמיד, גם עד זקנה ושיבה, עומדים חמושים בכוחותינו הרוחניים לעבוד ולמשא, ולא נאמר בשום פעם כי כבר מלאנו את החוק, כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כי אם להתעלות וללכת תמיד הלוך ועלה".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.