"למה טוב לי רק כשרע לי? לא יכול להיות פשוט טוב?"

"אני כבר 20 שנה הולכת למטפלים הכי נחשבים, ניסיתי כבר כמעט את כל השיטות ואני מרגישה שכלום לא עזר לי. אני ברמת מודעות גבוהה מאוד, ולמרות זאת לא הצלחתי להפסיק את הנטיות השליליות שלי", אמרה אתי בעצבות.

"למה את מתכוונת בנטיות שליליות?", שאלתי בסקרנות.

"אני מרגישה שאני לא מצליחה להפסיק להתעסק בכעסים, פחדים ובכל הדברים שמעציבים אותי בחיים האלה ורואה רק את מה שאין וחסר לי. במילים אחרות, כמו שאמרתי למטפלת הקודמת שלי: כנראה שטוב לי כשרע לי. ואת יודעת מה? נמאס לי מזה, ואני רוצה שתסבירי לי, למה אני נמשכת ככה למקומות השליליים האלה?", שאלה אתי בחוסר אונים.

"זה בגלל שהקב"ה רוצה שתהיה לך בחירה אמיתית בין הטוב לרע. אם היית מתנהלת כל חייך בצורה שכלית, סבירות אפסית שהיית בוחרת בדברים שרעים לך באופן מודע. בעצם לא היית בוחרת בכלל. היית חיה על העדפה אוטומטית קבועה של אותם דברים טובים, כי יש להם יתרון מובהק וברור. בחירה נוצרת רק בין דברים שאין העדפה חזקה יותר לאחד מהם.

"על מנת לייצר איזון בין הטוב לרע ולאפשר בחירה, הקב"ה נתן עדיפות למקום הרע שאליו את נמשכת, לאותם דמיונות שמנפחים אותנו, ואנחנו מאמינים שאם יהיה לנו אותם, אז נהיה אנשים מאושרים. המאבק הזה בין הטוב לרע, הוא הדבר היחידי שבאמת מאפשר לנו בחירה אמיתית בנפש.

"הבעיה היא שכשלא לומדים לעבוד עם המנגנון הזה בצורה נכונה, אז הפועלה שנוצרת היא הפוכה, והמקום הרגשי השלילי שאליו את נמשכת מתחיל לנהל את השכל, ויוצר העדפה מובהקת שמנטרלת לך את יכולת הבחירה.

"שימי לב! מה עובר עליך כשאת פתאום פוגשת בכל מיני מחשבות שליליות, דמיונות לא רצויים?", שאלתי אותה

"אני מרגישה שהם נדבקים בי, ואני לא מצליחה להשתחרר מהם", ענתה אתי.

"ומה קורה כשמחשבות ורגשות חיוביים מגיעים אליך?", שאלתי.

"אני מרגישה שאני לא מצליחה להאמין להם, לא משנה כמה אני מנסה. אני מיד שולפת את עצמי החוצה, ובמקרה הטוב מסתכלת עליהם מהצד, ומנסה להבין - אולי יש בזה קצת אמת? אולי כדאי להאמין לזה? איך אני אמורה לעבוד עם המנגנון הזה בצורה הנכונה?", שאלה אתי.

"כל עוד לא תרכשי כלים שיעזרו לך לדעת איך לצאת מעצמך, את לא תוכלי להיפגש עם עצמך. הכלי שנלמד לעבוד איתו, הוא כלי דמיונובע של דו שיח.

"אותו מקום שבו את כלואה, זו מעין הגדרה של עצמך משנות חייך הראשונות, שכנראה נוצרו מהמשובים שקיבלת מהסביבה שלך. את קיבלת אותם כמציאות מוחלטת מגיל צעיר ואז מישורים אחרים של האישיות שלך לא קיבלו מקום ולא הצליחו להופיע".

"למה?", שאלה.

"כי הם היוו איום והכחשה למציאות המוכרת והנוחה שלך, ומתוך מקום הישרדותי – מיד הרחקת אותם.   מתוך המרחב העצום הזה של הנפש שלך, של מי שאת באמת, נשארה פינה מצומצת וקטנה, הפינה של אתי. הפינה הזו לא אפשרה לך לממש את המרחבים האדירים שנמצאים בתוכך".

"אז איך הדו-שיח הדמיוני הזה יעזור לי?", שאלה אתי בקוצר רוח.

"כל מה שאנחנו רוצות זה לאפשר את ההופעה של מכלול החלקים שבתוכך, לתת להם ללמוד לתקשר זה עם זה, ומתוך זה לאט לאט להתקרב ולגלות את המהות האמיתית שלך".

"זה שאני לא מאפשרת לכל החלקים שבי להופיע, זה מה שתוקע אותי בחיים?", שאלה.

"זה בגלל שאת פועלת דרך חלק אחד מתוך מבנה האישיות שלך, והרבה פעמים החלק הזה הוא לא החלק המתאים לשלב הזה של החיים.

"זה חלק שהתרגלת לחשוב שהוא מגן עליך ומתגמל אותך, אבל הוא לא רלוונטי להתמודדויות הבוגרות המשתנות שלך שבהם חלקים אחרים אמורים להופיע ולקחת פיקוד. ככה נתקעת עם החלק הזה, ועד היום את חוזרת על אותם דפוסים. אבל, יש בשורות טובות…".

"איזה בשורות טובות כבר יכולות להיות?", שאלה בחשדנות.

"שאותם כוחות, אותם פתרונות ותובנות שיכולים לשנות לך את המציאות, מתדפקים על דלתך וכל הזמן מנסים להופיע. המקום המצומצם, הפינה של אתי, הוא מעין צילום מסך מאוד שטוח של שכל העולם עם חוקיות שאת רכשת מהעולם ואיתו את פועלת ובה את שבויה, זה לא באמת השכל שלך. אנחנו נלמד לעקוף את השכל הזה, ונתחבר לשכל עמוק יותר, שמגיע מעצם הנפש, שהוא גילוי של האינסוף שבתוכנו".

"אז למה דווקא דמיון?", שאלה.

"חלק מהיתרון הגדול מאוד בעבודה עם דמיון, הוא שהדמיון עוזר לנו לעקוף את אותו שכל מגביל. בדו שיח, בתהליך של דמיון, אני לוקחת דימוי זר לכל המציאות המוכרת לי ומאפשרת לעצמי לחוות את המציאות דרך העיניים שלו".

"איך זה חלק נוסף שלי? זה נשמע כמו חלק זר אלי, לא?", שאלה.

"להפך, אותו דימוי מאפשר עכשיו לכל המקומות שאת פוחדת לתת להם במה ומאיימים עליך, להופיע ולהיפגש עם עצמך בצורה הנקייה ביותר, כי אין עליהם הגבלות שכליות.

"נלמד לעבוד עם 2 מצבי תודעה:

א. להסתכל על הדבר מבחוץ

ב. לחוות את הדבר מבפנים.

"כשאני מסתכלת על הדבר מבחוץ, הוא נכנס לפרופורציה: הוא הולך וקטן, ואני מתרחקת ממנו. יש לזה הרבה יתרונות, כמו מבט שקול וראייה רחבה יותר.

"כשאני רואה את הדבר מתוכו, הוא מתעצם, ואני הופך להיות הדבר. זה ממש מגדיר את מי שאני באותו הרגע.

בואי ניקח רגש שחווים אותו הרבה פעמים כשלילי. נניח שאת חווה עכשיו פחד. אם תסתכלי עליו מבחוץ, תוכלי להגיד שיש בתוכך פחד, אבל יש בתוכך גם כל מיני חלקים אחרים. כשאת הופכת להיות הפחד, את חווה אותו במלוא עוצמתו".

"ומה לגבי רגש חיובי?", שאלה.

"נניח שאת חווה אהבה. אם תסתכלי על האהבה מבחוץ, תרגישי שיש קצת אהבה, אפילו קטנה ושולית. אם תיכנסי ותחווי את האהבה מבפנים, את תמלאי את כל המציאות שלך באהבה.

"אנחנו רוצות להחזיר את מנגנון הבחירה אלינו, ללמוד מתי אנחנו בוחרות לצלול פנימה ומתי אנחנו בוחרות לחוות את הדבר מבחוץ בצורה מושכלת.

בכל פעם שייפתח בפניך חלון עם חוויות חיוביות, נתרגל צלילה פנימה, ובכל פעם שתחושי חוויות שליליות, נתרגל שאיבה החוצה, על מנת להסתכל עליהם מבחוץ".

"אז אני צריכה לעשות הכל על מנת לא להישאב לרגשות השליליים שלי?", שאלה אתי.

"לא. את תלמדי להיות מסוגלת לפעמים לצלול לתוך הרגשות השליליים שלך, אבל בלי פחד. נבנה יחד מיומנות שבה בכל פעם שתצללי לתוך רגשות שליליים, תוכלי להוציא את עצמך בכל עת שתרצי. זה שריר שנלמד לפתח אותו, והוא ייתן לך עוגן משמעותי.

"הרבה פעמים, האור הכי גדול נמצא במקומות שנראים לנו הכי חשוכים ומפחידים, ואף פעם לא העזנו לפגוש באמת.

"ככל שהמדרגה של החושך גדולה יותר – ככה האור שם גבוה יותר.

"כלי הדו שיח בדמיון הוא כלי משנה מציאות. כשתלכי עם התודעה הזאת, תוכלי לשנות לעצמך את כל החיים".

בהשראת שיטת דמיונובע (מתוך לימודי הכשרת המנחים במכון דמיונובע).

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן