אומה בשליחות (ה'): נמרוד נגד אברהם וההצלה מכבשן האש

נמרוד, ששלט בכיפה בארץ הנהרות, הניח את אברהם בכלא. אך אברהם לא יכל לחזור בו. ברגע שחלחלה בו ההבנה המופשטת כי מאחורי הכל יש כוח אחד, זה לא היה תלוי בו. זו היתה נקודת אל-חזור של אברהם ושל האנושות כולה. יש כוח אחד מאחורי כל הדברים בעולם. גם אם הם רחוקים זה מזה, ונראים מוזרים, סותרים, לכולם יש כוונה ומשמעות, הם חלק מתכנית אחת, שמטרתה היא שיהיה לנו טוב.

טוב? גיחכו השומעים, איפה טוב בעולם הזה? ימין ושמאל רק חרב אוכלת, מלחמות, מחלות, מגפות, אסונות טבע.

כל זה הוא פרי החטא, השיב אברהם. ברור לי כשמש: התכנית האחת של בורא העולם היא שתהיה לנו טוב. אנחנו קלקלנו את העולם, בגללנו נתקללה האדמה. אם ניטיב את דרכינו ונהיה טובים זה לזה, העולם יחזור להיות גן עדן.

"טובים זה לזה?", גיחכו שוב השומעים, ובכן, חצה נא את הגבול לארץ לגש, נסה להיות "טוב" לשומרי הגבול, והם יזרקו אותך לכלבים. אי אפשר להיות טובים זה לזה, כל אחד דואג לעצמו.

יום יבוא, השיב אברהם הצעיר, וכל האנשים בעולם ירצו להיות טובים זה לזה, כרצון האל האחד. הם ישמעו בקולו, יאמינו בו, וכל העולם ייראה כגן עדן. אדם יוכל לנסוע לארץ זרה, ואף אחד לא ירצה להרוג אותו בשביל לקחת את צרורו. הוא יחצה את הארץ כדי לראות את עציה ונהרותיה, הריה ועמקיה, וישוב לביתו שמח וטוב לב.

"גם אם כל האנשים יהיו טובים, כפי שאתה מדמיין", השיבו לו, "האלים לא ישתקו. בכל ארץ יש אל ששולט בה, והוא ירצה שיכבדו אותו, וגם יקריבו לו קרבנות".

אין שום כוח אמיתי לשום אל, השיב אברהם. כולם פועלים רק מכוחו של האל האחד. אם השר של הים הציף את היבשה, זה משום שהאל האחד מאפשר לו את זה, משום שהאנשים אינם הולכים בדרך שעבורה הוא ברא את העולם. יכול אני לנפץ את כל פסלי חרן, ולא יקרה לי כלום, משום שאני בא בשם אל גדול מהם, בשם האל האחד שברא את כל העולם.

חלק מהשומעים גיחכו, חלק סיבבו באצבעם על הרקה, אבל באותו הרגע נוצר מין חדש של אדם: האדם שמכיר את אחדות היקום. כשם שיש הבדל בין בעל החיים לבין האדם, בהבנה מופשטת – כך יש הבדל בין אדם סתם, "מדבר", שיכול ליצור תבניות מופשטות, לבין האדם הרואה את האחדות שבכל העולם. האדם הראשון שהגיע למדרגה זו היה אברהם. "מי העיר ממזרח צדק", אמר הנביא ישעיהו. הצדק העולמי הגיע מהבריה החדשה הזו, שנוצרה אי שם בפאתי המזרח. היכולת לראות את האחדות ולשאוף לאחדות, אחדות בני האדם ואחדות הבריאה כולה. עד לאותו רגע היה העולם מחזורי, אף אחד לא העלה בדעתו שהעולם יכול להתקדם לאיזשהו כיוון. ברגע שבני האדם גילו את האחדות, הם הבינו שהעולם מתקדם לקראת גילוי האחדות הזו. שום התקדמות מוסרית או מדעית לא תיתכן בלי ההתגלות הזו.

מבעד לכל הצרות והקשיים שבעולם, אדם חווה גם את היופי והטוב. הטבע הוא יפה, רגעים של קרבה ושל הטבה יש בהם יופי אינסופי. אם רואים את האחדות מאחוריהם, מבינים שכל החיים יכולים להיראות כך. שלכל היופי והטוב יש דבר שמחבר אותם – חכמתו של הבורא, וממילא תכלית לבני האדם. יש תכלית לשאוף אליה, והיא מאחדת את כל הטוב והיפה שבעולם. להתענג על השם.

עוד לפני אברהם היו אבות העולם שהאמינו בה' אחד: שם ועבר, שחיו אפילו אחרי זמנו של אברהם. אבל הם לא הצליחו לנפץ את האלילות. הם החזיקו במסורת שבידם, שכך קיבלו מאבותיהם, עד אדם הראשון. אברהם הבין את הדברים מעצמו, וכך הוא העביר אותם הלאה. הוא ניפץ את החשיבה האלילית. הוא לא הסתמך על מסורת, שהרי לאליליים היתה גם כן "מסורת" מאבותיהם. הוא ניפץ את הפסלים מיניה וביה, הוא פשוט ראה את הבורא בתוך המציאות.

נמרוד גיחך מתחת לשפמו על הנער העברי הצעיר שחושב שהוא חכם. "הוא אולי חכם – אבל אני המלך", אמר, וציווה לשרוף את אברהם בכבשן האש. ואז, אז גילה אברהם שלא רק שבורא העולם אכן קיים, הוא גם בחר בו, באברהם, להוציא אותו מאור כשדים. כאן אינו הייעוד שלו: לא להיות כאן, וודאי לא להישרף כאן. ה' הוציא את אברהם מכבשן האש, ובהמשך גם התגלה אליו. יש דעות שונות בין חכמים באיזה שלב התגלה אליו ה', אבל ברור שהיה זה אחרי שכבר הגיע אברהם מעצמו לתובנה הזו, שהמציאות מוכיחה שיש כוח אחד מאחוריה, כוח שבהכרח הוא החכמה והטוב האינסופיים, וההליכה אחריו היא גאולתו של העולם. ואותו כוח אינסופי התגלה אליו, וציווה אותו ללכת לארץ כנען, שאליה הגיע כנביא אלוהים, וה' קרא את שמו עליו: "אלוהי אברהם". ובשם הזה מתגלה ונודע בורא העולם מאז ועד עכשיו, ארבעת אלפים שנה: "אלוהי אברהם", הנערץ על חמשה מיליארד מתושבי העולם בזמננו.