חוק לישראל - פרשת וישלח, יום חמישי

תורה

(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וְאִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּהּ עַד דִּסְלֵק צַפְרָא:
(כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכִיל לֵהּ וּקְרֵב בִּפְתֵי יַרְכֵּהּ וְזָע פְּתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵהּ עִמֵּהּ:
(כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַאֲמַר שַׁלְּחַנִּי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְחִנָךְ אֶלָּהֵין בֵּרַכְתָּנִי:
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַאֲמַר לֵהּ מָה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב:
(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רַבְרְבַת קֳדָם יְיָ וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכָלְתָּא:

נביאים יונה פרק א

א (א) וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עָם יוֹנָה בַּר אֲמִתַּי לְמֵימָר:
(ב) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: קוּם אִיזִיל לְנִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא וְאִתְנַבֵּי עֲלָהּ אֲרֵי סְלִיקַת בִּישַׁתְהוֹן קֳדָמָי:
(ג) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה: וְקָם יוֹנָה לְמֵעֲרַק לְיַמָּא מִן קֳדָם דְאִיתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְיָ וּנְחַת לְיָפוֹ וְאַשְׁכַּח אִלְפָא דְּאֲזָלָא לְיַמָּא וִיהַב אַגְרָהּ וּנְחַת בָּהּ לְמֵיזַל עִמְּהוֹן בְּיַּמָּא מִן קֳדָם דְאִיתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְי:
(ד) וַיהוָה הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר: וַיְי אָרִים רוּחַ רַב עַל יַמָּא וַהֲוָה נַחְשׁוֹל רַב בְּיַּמָּא וְאִלְפָא בַּעֲיָא לְאִתַּבָּרָא:
(ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם: וּדְחִילוּ סַפָּנַיָּא וּבָעוּ גְּבַר מִן דְחַלְתֵּיהּ וַחֲזוֹ אֲרֵי לֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וּרְמוּ יָת מָנַיָּא דִּבְאִלְפָא לְיַמָּא לַאֲקָלָא מִנְּהוֹן וְיוֹנָה נָחִית לְאַרְעִית שִׁידָא דִּבְאִלְפָא וּשְׁכִיב וּדְמוּךְ:

כתובים משלי פרק ח

(ב) בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה: בְּרֵישׁ רָמָתָא עַל אָרְחָא אִיתָא וּבֵינַת שְׁבִילֵי קָיְמָא:
(ג) לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה: וְעַל תַּרְעֵי בְפוּמָא דְּקִרְיָא וּבְמַעֲלָנָא דְתַרְעֵי מִשְׁתַּבְּחָא וְאָמְרָה:
(ד) אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם: לְכוֹן גַּבְרֵי קָרִינָא וְקָלִי עַל בְּנֵי נָשָׁא :
(ה) הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב: אִתְבַּיְנוּ שַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְשַׁטְיֵי נִסְתַּכְּלוּן בְּלִבְּהוֹן:
(ו) שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים: שְׁמַעוּ מְטוּל דִּשְׁרִירוּתָא מְמַלְלָא אֲנָא וּמְמַלֵּל פּוּמִי תְרִיצוּתָא :

משנה זבחים פרק ח

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם. נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בָּרוֹבֵעַ, וּבַנִּרְבָּע, וּבַמֻּקְצֶה, וּבַנֶּעֱבָד, וּבָאֶתְנָן, וּבַמְּחִיר, וּבַכִּלְאַיִם, וּבַטְּרֵפָה, וּבַיּוֹצֵא דֹפֶן, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, (וְיִמָּכְרוּ) וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרֵב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין:

ברטנורה  (א) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות. הכי קאמר, כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות, או שור הנסקל: אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה, אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמש ואלו הן, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאיליהן, והן נקראין חטאות המתות: בשור שנעבדה בו עבירה. שהוא נפסל בה להקרבה. כגון שהמית את האדם על פי עד אחד שאינו אסור להדיוט לפי שאינו נסקל אלא על פי שני עדים: או על פי הבעלים. שבאו בעלים לבית דין והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר. דקיימא לן, ומן הצאן, להוציא את הנוגח: ורובע ונרבע. על פי עד אחד, או על פי בעלים, או קודם שנגמר דינו, או שהיה אותו שהמית והרובע והנרבע [של] נכרי. שנאסר לגבוה ולא להדיוט: מוקצה. שהפרישוהו לקרבן עבודה זרה, ונעבד נמי, שניהן מותרים להדיוט: באתנן ומחיר. כל הני חולין נינהו, וזבח אחד מעורב בהן, כולן ירעו. שאי אפשר לשחוט אחד מהם בלא מום, שמא זהו הזבח, והשוחט קדשים בחוץ חייב כרת. ולמכרן לצרכי עולות אי אפשר שהרי פסולים: ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת, ואם עולה עולה, ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן, ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על המעות הללו: נתערב. זבח אחד בחולין כשרים הרבה: ימכרו החולין. כולן: לצרכי אותו המין. שהיה הזבח שנתערב בהן. ונמצאו כולן קדשים ממין אחד, אלא שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד, שהרי הזבח הראשון שם בעליו עליו ואין ידוע איזהו. ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא ויאמר כשיקריב כל אחד, הרי הוא לשם בעלים שלו:

ב. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, (זֶה) יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא (וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא). קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם:

ברטנורה  (ב) מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה: יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם. והני מילי, בקרבנות של נשים דלא בעו סמיכה, דכתיב בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעו סמיכה, לא: מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן: ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשני והאחר באחד, צריך להביא מכל מין בשנים כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו: נתערבו בבכור ובמעשר בהמה. שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים: כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא. ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח: הכל יכולים להתערב. כלומר, אם נתערבו יש ספק בתערובתן: חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה. אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים. שהכל קרב שלמים בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם:

ג. אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, (יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִים לִשְׁני יָמִים, יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:

ברטנורה  (ג) אשם שנתערב בשלמים. שמתן דמו של אשם ושלמים שוה: שניהם ישחטו בצפון. דשלמים שחיטתן בכל מקום ויכולים נמי לשחטן בצפון במקום ששוחטים האשם: כחמור שבהן. לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה. ולא כשלמים הקלים שנאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. ובעל השלמים יצא ידי נדרו, דהא שלמים לשמן הן קרבין, שמקריב כל אחד לשם מי שהוא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים בין באוכליהן בין בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר. אלא ירעו ויסתאבו וימכרו כדאמרינן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ויביא בדמי היפה שבהן כו'. ואין הלכה כר' שמעון: חתיכות בחתיכות. אם נתערבו חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים, או חתיכה של קדשים קלים הנאכלים ליום אחד כגון שלמי תודה עם חתיכה של קדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד דהיינו שאר שלמים, בהא מודו רבנן לר' שמעון דיאכלו כחמור שבהן, דמאי אית ליה למעבד:

ד. אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה  (ד) אברי חטאת. שבשרה נאכל לכהנים: שנתערבו באברי עולה. שכולה כליל: יתן למעלן. יתן אברי התערובת כולן על העצים. וטעמא דר' אליעזר, דאמר קרא (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', והכי משמעותא דקרא, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא תקטירו כל שממנו אשה לה', דהיינו השיריים של קרבן. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש לה', שתי לחם מן השאור, ודבש מן הביכורים מפרי העץ שהם תאנים ותמרים. ואל המזבח דרשינן ליה בין אשאור ודבש בין אשיריים, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, והיינו דקאמר ורואה אני את בשר חטאת כאילו הן עצים: וחכמים אומרים תעובר צורתן. כלומר יניח אותן עד שיפסלו ויצאו לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשים, ואינו מעלן למזבח, דהא עבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו, וחטאת דאימוריו קרבים לאשים הרי הבשר בבל תקטירו. והלכה כחכמים:

ה. אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הָרָאשִׁין. כְּרָעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הַכְּרָעָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה  (ה) אברים באברי בעלי מומים. אברים כשרים שנתערב בהן אבר אחד של בעלי מומין, ובא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב אחד מן הראשין, יקרבו כל הראשין לכתחילה, דתלינן איסורא בההוא דקרב, והנך כולהו כשרים נינהו. ובגמרא מפרש דלא שרי ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים דודאי חד מהנך זוג דהיתרא הוא ונתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואי משום ההוא דספק איסור, איכא למתלייה באותו שקרב תחלה קודם שנמלך. אבל אחד אחד שמא לא נתנה הקרבה זו ליקרב אפילו אפילו לר' אליעזר דילמא האי דאיסורא הוא: חוץ מאחד. חוץ מזוג אחד. הכי מפרש לה בגמרא. דבחד גרידא מודה ר' אליעזר דלא נתנה הקרבה זו ליקרב, כדאמרן:

ו. דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:

ברטנורה  (ו) אם יש בו מראה דם כשר. והני מילי כשנפלו המים לתוך דם של קדשים. אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים, אמרינן קמא קמא בטיל, ואפילו יש בו מראה דם פסול: נתערב ביין. שהוא אדום: רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר: בדם בהמה. של חולין. רואין אותו דם של חולין כאילו הוא מים ואם היה מראה אדמימות של דם הכשר ניכר בהם, כשר, ואע''פ שהדם הפסול מרובה עליו הרבה: אין דם מבטל דם. דמין במינו לר' יהודה לא בטיל ואפילו טפה לתוך כלי גדול. אע''פ שאילו היה הדם מים אין הדם הכשר ניכר בהם, אפילו הכי כשר לזריקה. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

ברטנורה  (ז) נתערב בדם הפסולים. כגון בדם שנשחט לחוץ לזמנו: ישפך לאמה. לאמת המים העוברת בעזרה ויורדת לנחל קדרון. ולא אמרינן רואים אותו כאילו הוא מים ואם דם הכשר ניכר בהם יזרק, דגזרינן דילמא אתי לאכשורי דם פסולים בעינייהו. וכן דם התמצית. דמדאורייתא דם התמצית לא חזי לכפרה כדכתיב (שם יז) כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. וגזרינן על דם הנפש שנתערב בדם התמצית, דלמא אתי לאכשורי בזריקה דם התמצית בעיניה: רבי אליעזר מכשיר. לכתחילה בדם התמצית שנתערב עם דם הנפש. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה על דם הנפש, הלכך אמאי נגזור, הוי ליה כנתערב דם החולין בדם הקדשים דלא גזרינן ביה מידי. וכשנתערב בדם פסולים דמלתא דשכיח, לא פליג ר' אליעזר. ותנא קמא סבר פעמים שדם התמצית רבה על דם הנפש, הלכך גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה. ומיהו היכא דלא נמלך הכהן בבית דין אם יתן מתערובת זו אם לא ונתן מאליו, מודה תנא קמא דכשר, דגזירה בעלמא היא ובדיעבד כשר. וכי אתי לאמלוכי אמרינן ליה לשפכו לאמה, משום גזרה. והלכה כחכמים:

ח. דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, [אִם] קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה:

ברטנורה  (ח) דם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין ישפך לאמה. ובהא לא פליג ר' אליעזר, דעובר בזריקתו משום לא תקריבו: נתערב כוס בכוסות. כוס דם של בעל מום בכוסות של דם כשר, ואין ידוע איזה כוס של דם בעל מום: ר' אליעזר אומר אם קרב אחד מהם כו'. כדרך שנחלקו באברים ואברי בעלי מומין, כך נחלקו בכוסות, וכדפרישנא לעיל. וצריכא לאפלוגי בתרווייהו, דאי אשמועינן באברים, בהא קאמר ר' אליעזר יקרבו משום דאתעבידא כפרתן בהכשר דהיינו זריקת דמן שהיא עיקר כפרה, אבל גבי כוס בכוסות דעיקר כפרה בקלקול, אימא לא. צריכא:

ט. הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין לְמַעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, כְּאִלּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

ברטנורה  (ט) הנתנין למטה. מחוט הסקרא. כגון דם עולה ואשם ושלמים ובכור ופסח ומעשר, שנתערבו בדם חטאת שהוא ניתן למעלה: ר' אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת. ואע''פ שדם התחתונים מעורב בו, הואין ואינו מתכוין לתת התחתונים למעלה. רואה אני אותם כאילו הן מים. ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, שכל החטאות קודמות לעולות, הלכך נותן למעלה תחלה ואחר כך למטה, ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שיריים של חטאת ולהתחלת מתנות עולה: ישפכו לאמה. דלית להו רואים: ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה. דם בכור שנתערב בכוס דם מעשר:

י. הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ:

ברטנורה  (י) ינתנו מתנה אחת. מכל כוס וכוס יתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה: מתן ארבע במתן ארבע. כגון דם עולה בדם שלמים או בדם אשם, ששניהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע ושניהן תחתונים: ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע. ורואה אני את מתנות היתירות הנתונות מדם הבכור כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף: במתנה אחת. שלא יעבור על בל תוסיף. וידי עולה יצא, דכל הנתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר: ולא עשית מעשה בידך. ואינו דומה, עושה מעשה ליושב ואינו עושה ואיסור בא מאליו. והלכה כר' יהושע:

יא. הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, כָּשֵׁר. בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל, פָּסוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חַטָּאת בִּלְבָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם:

ברטנורה  (יא) הנתנין בפנים כו' ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואים, ואסור לשנות את אלו מפני הכשרן של אלו. ור' אליעזר דסבר אמרינן רואין, לא פליג הכא, דהיכי לעביד, ניתיב לחוץ והדר לפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים פנימי לחיצון דפנימי חשוב. ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נתערב דמם בדמים הפנימים לא מצי למימר יתן בפנים ואחר כך יתן בחוץ משום דמפסלי חיצונים, לא פסיקא ליה. ואם תאמר לפסלינהו לחיצונים כדי להכשיר פנימים. למפסלינהו בידים לא קאמר רבי אליעזר, ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה: נתן בחוץ. כהן שלא נמלך ונתן מתערובת זו בחוץ, כשר: ר' עקיבא פוסל. החיצון. שכל דמי החיצונים שנכנסו לפנים נפסלו: וחכמים מכשירים. בכל הקרבנות, חוץ מחטאת החיצונה דמיפסלא משום וכל חטאת אשר יובא וגו'. והלכה כחכמים:

יב. חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָשֵׁר. נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא. מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִיץ מְרַצֶה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶה עַל הַיּוֹצֵא:

ברטנורה  (יב) יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה: הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר: וחכמים פוסלים. דכתיב (ויקרא ו) אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול, מדלא כתיב את דמה: ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה: לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר: מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין וכו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל. אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה. דאמר קרא אשר יובא מדמה לא תאכל, מדמה ולא מבשרה: עד שיכפר. בהיכל: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר' יהודה: ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע''ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב (שם כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:

גמרא זבחים דף פ''ח ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן כְּלֵי קדֶשׁ שֶׁנִּיקָבוּ אֵין מַתִּיכִין אוֹתָם וְאֵין מַתִּיכִין לְתוֹכָן אָבָר נִפְגָּמוּ אֵין מְתַקְּנִין אוֹתָן. סַכִּין שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת פְּגִימָתָהּ נִשְׁמְטָה אֵין מַחֲזִירִין אוֹתָהּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר סַכִּין מַטְרֶפֶת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ וְנִמְנוּ עָלֶיהָ כֹּהֲנִים וּגְנָזוּהָ. תָּנוּ רַבָּנָן בִּגְדֵי כְהוּנָה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֵׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל''ט) מַעֲשֵׂה אוֹרֵג. נִתְגָּעֲלוּ אֵין מְכַבְּסִין לֹא בְנֶתֶר וְלֹא בְאָהָל. הָא בְּמַיִם מְכַבְּסִין. אָמַר אַבַּיֵּי הָכִי קָאֳמַר הוּגְעוּ לְמַיִם מְכַבְּסִין אוֹתָן בְּנֶתֶר וְאָהָל. הוּגְעוּ לְנֶתֶר וְאָהָל אַף בַּמַּיִם אֵין מְכַבְּסִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין מְכַבְּסִין אוֹתָן כָּל עִיקָר שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת: תָּנוּ רַבָּנָן מְעִיל כֻּלּוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. שׁוּלָיו כֵּיצַד מֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי שְׁזוּרִין וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָתְחוּ פִּיהֶן וּכְמִין קוֹנְאוֹת שֶׁל קֵנְסוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת וּמֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זַגִּין שֶׁבָּהֶן שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם עִנְבְּלִין וְתוֹלֶה בָּהֵן שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּצַד זֶה ושְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּצַד זֶה. רִבִּי דוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה הָיוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִצַד זֶה ושְׁמוֹנָה עָשָׂר מִצַד זֶה. אָמַר רִבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן כְּמַחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּמַרְאוֹת נְגָעִים דִּתְנַן מַרְאוֹת נְגָעִים רִבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם:

רש''י  אין מתיכין אותן. כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותן סביבות הנקב ונסתם הנקב: ואין מתיכין לתוכן אבר. לסתום הנקב וכולהו משום דמחזי כעניו' ולאו אורח ארעא: נפגמו. פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר: סכין מטרפת. שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים: אין עושין אותן מעשה מחט. לאורגן כמין יריעה ולעשותן אחרי כן לבוש תפור במחט אלא כמין מלבוש אורגין אותן בכליהם: אהל. מין כיבוס היא שמעביר את הגיעול וכן נתר: הא במים מכבסין. בתמיה כיון דטעמא משום דמחזי כעניו' הוא מה לי נתר מה לי מים הרי נתגעלו וכבסן כל שכן דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי: הוגעו למים. כלומר אם היה גיעולן מעט ולא הוזקקו אלא לכבוס מים מכבסין אותן אף בנתר ואהל: הוגעו לנתר ואהל. שנתגעלו גיעול רב שהגיעו ליזקק לכבוס נתר ואהל תו לא מתקן להו כלל: אף במים. לאו רבותא הוא אלא למימרא דנתר ואהל דנקט לאו לענין כיבוס נקט דהיכא דאסור אסור לגמרי והיכא דשרי שרי לגמרי אלא לענין גיעול נקוט ליה וה''ק נתגעלו אין מכבסין אותן כלל אם הוזקקו לנתר ואהל. נראה בעיני דה''ג: שוליו כיצד היה מביא וכו'. דברמונים נאמרו שלשה צבעים: שלא פתחו פיהם. דרך רימונים כששוהין באילן אחר גמר בישול מתפתחין מאיליהן כדרך שעושים קליפי אגוזים החיצונית: וכמין קונאות. בוטונ''ש עשוין כמין תיק של נחושת שעושין בסוף בית יד הרומח שקורין ארישטליי''ל ל' ומשקל קינו דישבי בנוב והתינוקות תולין אותן בראשי כובעי נצרי' שעושין אותו למלחמתן שקורין הילמ''ש: קנסות שבראשי תינוקות. לשון וקנסא דנחשא על רישיה: זגין. איכצליט''ש: ענבלין. מה שתלוי בתוכן לקשקש ותול' בו אצל הרמון: פעמון. כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רמונים: מצד זה. מלפניו ומלאחריו: מראות נגעים. לטמא מפתוכין של לבן ושל אדמדם ולבנים ושל נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים:

זוהר וישלח דף קע''ח ע''ב

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (שם ל''ב) אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַר תִּצְרֵנִי רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה אַתָּה סֵתֶר לִי דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ סִתְרָא וּמָגֵן לִבְנֵי נְשָׁא דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְּאוֹרַיְתָא וְאִיהוּ אִסְתַּתַּר בְּצִלָּא דְּגַדְּפוֹי דְּלָא יָכְלִין לַאֲבְאָשָׁא לֵיהּ, מִצַר תִּצְרֵנִי, מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, לְעֵילָא אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ מָארֵי דְּבָבוּ, לְתַתָּא אוֹף הָכִי נַמֵּי וּמַאן אִיהוּ דָּא יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ צָר לְעֵילָא וְצָר לְתַתָּא, וְאִלְמָלֵא יֵצֶר הָרַע לָא אִשְׁתַּכַּח מָארֵי דְּבָבוּ לִבְנֵי נְשָׁא בְּעָלְמָא בְּגִין כָּךְ מִצַר תִּצְרֵנִי, רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה, יְסוֹבְבֵנִי סֶלָה מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי תְּסוֹבְבֵנִי אִלֵּין אִנּוּן שִׁירִין דְּאִית בְּהוּ דַּרְגִין לְהַצָלָה, תְּסוֹבְבֵנִי בְּהוּ לְשֵׁזָבָא לִי בְּאָרְחָא וְהַאי קְרָא אִיהוּ כְּסִדְרָא וְאִיהוּ לְמַפְרֵעַ מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא, תָּא חֲזֵי בְּאִלֵּין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּקָאָמַר דָּוִד אִית בְּהוֹן רָזִין וּמִלִּין עִלָּאִין בְּרָזֵי דְּחָכְמָתָא בְּגִין דְּכֻלְּהוּ בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְאֲמָרוּ דַּהֲוָה שָׁרָא רוּחַ קוּדְשָׁא עֲלֵיהּ דְּדָוִד וַהֲוָה אָמַר שִׁירָתָא וּבְגִין כָּךְ כֻּלְּהוּ בְּרָזֵי דְּחָכְמָתָא אִתְאֲמָרוּ, פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (תהלים קי''ח) דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל וַיְיָ עֲזָרָנִי, דָּחֹה דְּחִיתָנִי, דָּחֹה דָּחוּנִי מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי דָּחֹה דְּחִיתָנִי אֶלָּא דָּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּדַחְיָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר וּבָעֵי לְדַחְיָא לֵיהּ וּלְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְדָא הוּא יֵצֶר הָרַע דְּאִשְׁתַּכַּח לְגַבֵּיהּ דְּבַר נַשׁ תָּדִיר וּלְקִבְלֵיהּ אַהֲדַר דָּוִד וְאָמַר דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל בְּגִין דְּאִיהוּ הַוָּה אִשְׁתַּדַּל לְגַבֵּיהּ בְּכָל אִנּוּן עַקְּתִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַעֲלֵיהּ אָמַר דָּוִד דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל בַּגֵּיהִנָּם, וַיְיָ עֲזָרָנִי דְּלָא אִתְמַסַרְנָא בְּיָדָךְ, וְעַל דָּא אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִזְדַּהָרָא מִנֵּיהּ בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלֵיהּ, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין נָטִיר לֵיהּ בְּכָל אָרְחוֹי דִּכְתִיב (משלי ג') אָז תֵּלֶךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף, (שם ד') בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדְךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל, וּכְתִיב (שם) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (ישעיה ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ, בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (שם ל''ב) אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַר וְגוֹ' אַתָּה סֵתֶר לִי, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא סֵתֶר וּמָגֵן לָאָדָם הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְהוּא מִסְתַּתֵּר בְּצֵל כְּנָפָיו, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהָרַע לוֹ, שׁוֹאֵל אִם כֵּן מִצַר תִּצְרֵנִי לָמָּה לִי, כִּי הוּא אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּמוֹ אַתָּה סֵתֶר לִי. וּמֵשִׁיב, מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. מִלְּמַעְלָה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם שׂוֹנְאִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר אַתָּה סֵתֶר לִי, וּמִלְּמַטָּה גַּם כֵּן, וּמִי הוּא, זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע, וְעַל זֶה נֶאֱמַר מִצַר תִּצְרֵנִי. וְהוּא צָר לְמַעְלָה וְצָר לְמַטָּה, רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה. שׁוֹאֵל, יְסוֹבְבֵנִי סֶלָה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן נִסְתָּר, שֶׁהֲרֵי תְּסוֹבְבֵנִי, סוֹבֵב עַל רָנֵי פַלֵּט. וְלָמָּה אוֹמֵר תְּסוֹבְבֵנִי שֶׁהוּא לָשׁוֹן נוֹכַח, וּמֵשִׁיב, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא, אֵלּוּ הַשִּׁירִים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם מַדְרֵגוֹת לְהַצָלָה תְּסוֹבְבֵנִי בָּהֶם לְהַצִילֵנִי בַּדֶּרֶךְ. וּלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר תְּסוֹבְבֵנִי. וּמִקְרָא זֶה אֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ כְּסִדְרוֹ, וְאֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ לְמַפְרֵעַ, דְּהַיְנוּ, סֶלָה תְּסוֹבְבֵנִי פַּלֵּט רָנֵי תִּצְרֵנִי מִצַר לִי סֵתֶר אַתָּה מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. בֹּא וּרְאֵה, בְּאֵלּוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד, יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת, וּדְבָרִים עֶלְיוֹנִים בְּסוֹדוֹת הַחָכְמָה. מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם נֶאֱמְרוּ בְּרוּחַ הַקֹדֶשׁ, שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה שׁוֹרֶה עַל דָּוִד וְאָמַר שִׁירָה. וְעַל כֵּן כֻּלָּם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמְרוּ. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה' עֲזָרָנִי, וְשׁוֹאֵל, כָּתוּב, דָּחֹה דְּחִיתַנִי, דָּחֹה דָּחוּנִי הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב, מַהוּ דָּחֹה דְּחִיתַנִי. שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דָּחָה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַשּׂוֹנְאִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא זֶה הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הַדּוֹחֶה הָאָדָם תָּמִיד, וְרוֹצֶה לִדְחוֹתוֹ וּלְהַשְּׂטוֹתוֹ מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְזֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע הַנִּמְצָא עִם הָאָדָם תָּמִיד, וְאֵלָיו חָזַר דָּוִד וְאָמַר דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הָיָה מַסִּיתוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַצָרוֹת שֶׁבָּאוּ עָלָיו, לְהַשְּׂטוֹת אוֹתוֹ מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָלָיו אָמַר דָּוִד דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל, בַּגֵּיהִנֹּם, וַה' עֲזָרָנִי, שֶׁלֹּא נִמְסַרְתִּי בְּיָדְךְ. וְעַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתוֹ בְּכָל דְּרָכָיו. שֶׁכָּתוּב אָז תֵּלֶךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךְ וְרַגְלְךְ לֹא תִגּוֹף, בְּלֶכְתְּךְ לֹא יָצֵר צַעֲדְךְ וְגוֹ'. וּכְתִיב וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַשְׁרֵיהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּתוּב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס רוּחַ וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז') כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם) וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בְּרֹאשׁ לָדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלוֹקוֹת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שה''ש כ') אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִים מְחַבְּלִים כְּרָמִים: ב. וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְהוּא שֶׁיִהְיֶה הַשֵּׁם פִּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִילוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵיעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי: ג. וְכֵן לֹא יַחְלוֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא יֵסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתּוֹר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמוֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמוֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּוֹל רְשׁוּת לַעֲמוֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:

מוסר
מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל הַכְנָעָה גְדוֹלָה לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וְאוֹהֲבָיו וְשֶׁיַּעֲבוֹד לוֹ בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה. וְשֶׁיִּירָא מַמָשׁ בְּכָל זְמַן לְפִי שֶׁהוּא לְפָנָיו תָּמִיד וְאֵין דָּבָר נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. וִישַׁבֵּחַ אוֹתוֹ לֵילוֹ וְיוֹמוֹ וְיִזְכּוֹר טוֹבָתוֹ עִמּוֹ בְּסֵתֶר וּבַגָּלוּי וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. וְיִתְחַנֶן לוֹ תָּמִיד לְרַצוֹתוֹ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל עֲוֹנוֹתָיו וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ מַה שֶׁעָבַר עָלָיו מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁחָטָא לְפָנָיו. וְכֵן יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו וְהוּא מוֹרֵד בּוֹ וְיוֹדֶה וְיַכִּיר קַטְנוּת מַעֲלוֹת וּפְחִיתוּתוֹ וְגוֹדֶל כְּבוֹד יוֹצְרוֹ וְעוֹצֶם גְּבוּרָתוֹ וְיַרְבֶּה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנָיו בִּכְנִיעָה וְשִׁפְלוּת וְיוֹדֶה עַל כָּל הַבָּא עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה נָחוּם אִישׁ גַּם זוּ עַל כָּל הַקּוֹרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים כִּי אֶחָד רָאָה לְחָסִיד מֻכֶּה בְּרַגְלוֹ וְאָמַר לוֹ אֲנִי חָס עַל הַמַּכָּה אֲשֶׁר בְּרַגְלָךְ וְאָמַר לוֹ אֲנִי מַחֲזִיק טוֹבָה לְיוֹצְרִי שֶׁלֹּא נְתָנָהּ בְּעֵינַי: