סיון רהב מאיר: הסיפור המרגש מאחורי החתונה הראשונה בבארי

סיפור של תקווה לשבוע החדש, ששלחה אלי עינת גרוסברגר מרמת הגולן:"יום רביעי האחרון התחיל בניסיון להרוג אותנו. טוב, אולי לא אישית, אבל כשיורים 50 טילים לאזור שבו אתה גר – יש נטייה כן לקחת ללב.

"בהתחלה זה נשמע רע. פגיעות ישירות בקצרין, יש לכודים, אבל אחרי חצי שעה התברר ששוב נס גדול היה פה, והפגיעה הייתה בעיקר ברכוש. העם עם הגולן, והקב"ה יחד איתו. ב"ה.

"בדיוק באותו הבוקר יצאנו מהגולן דרומה, לחופשה משפחתית. ברכב חיפשנו רעיון לפעילות, ואז אחד הבנים נזכר שראה פרסום של 'נפש בנפש' על טיסות עולים שמגיעות היום. אז ניווטנו ליעד: אולם קבלת הפנים בטרמינל 3, שם פגשנו את נציגות ארגון 'נפש בנפש', ועוד כמה משפחות שהגיעו גם הן לקבלת הפנים.

"לקח קצת זמן עד שהעולים יצאו, אבל בפרספקטיבה של 2000 שנות גלות, זה בקושי גיהוק. מהרגע שעגלת-המזוודות הראשונה התגלגלה לאולם, נושאת מאחוריה משפחה נרגשת – אי אפשר היה לעצור את הדמעות.

"שירה ודמעות, ריקודים ודמעות, חיבוקים ודמעות. ושבו בנים ובנות וסבים וסבתות – לגבולם. ניגשנו לזוג מבוגר יחסית שראינו שם, והתחלנו לדבר איתם. סיפרנו להם שאנחנו מהגולן והם התעניינו במצב הביטחוני פה, אבל אנחנו התעניינו יותר בשאלה איך דווקא עכשיו, בשנה כזו הם החליטו להגיע. והתשובה הממה אותנו: 'כבר שנים אנחנו חושבים על עלייה', הם אמרו. 'אבל אחרי שמחת תורה הבנו, שהגיע הזמן'. וואו.

"עוד ועוד משפחות הגיעו, ופשוט ראינו נבואה מתגשמת לנגד עינינו, מתוך ההפטרה של הנביא ישעיהו שקוראים בשבת: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ'.

"חמאס, חיזבאללה ושאר שלוחות אירן, שומעים? אנחנו כל כך הולכים לנצח".

כמה מילים לסיום שנת הקדיש

כ-1,200 משפחות מסיימות כעת את אמירת הקדיש על יקיריהן שנרצחו בשמחת תורה. המנהג הוא לומר קדיש שלוש פעמים ביום, בתפילה, במשך 11 חודשים. השבוע התקופה הזו מסתיימת. מה המשמעות של כל המילים האלה, שנאמרו השנה שוב ושוב?

הקדיש נפתח בכך שהאדם האבל מבקש שיתגדל ויתקדש שמו הגדול של אלוקים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש שְׁמֵהּ רַבָּא! גם בהמשך, מילות הקדיש מתארות עולם טוב ומתוקן, ומבקשות להגדיל את הנוכחות של אלוקים בעולם: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל...

למה זה מה שאנחנו אומרים אחרי פטירה של מישהו? כי כל אדם נברא בצלם אלוקים. ולכן כל אחד שהולך מאיתנו, מקטין את הגילוי של צלם אלוקים בעולם. משהו קדוש חסר כאן. לכן אנחנו מבקשים להגדיל את האור האלוקי הזה. למלא את החלל. ובשנה הזו יש לנו חלל ענק למלא.

משפחה שכולה אחת ביקשה ממני, עם תום התקופה הזו, להודות לציבור הרחב. האבלים שהקפידו להגיד קדיש שלוש פעמים ביום, נעזרו בהרבה מתנדבים בארץ וגם בעולם שהסכימו לעצור בשבילם לרגע באמצע היום ולהשלים מניין. כי קדיש לא אומרים לבד, הוא דורש נוכחות של עשרה אנשים, ביחד. וזהו עוד מסר מנחם לאבלים: אתם לא לבד.

יהי רצון שיתקיימו במהרה המילים שחותמות את הקדיש, שנאמרו מכל כך הרבה לבבות שבורים השנה: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

הסיפור מאחורי החתונה בבארי

חתונה ראשונה בבית הכנסת של קיבוץ בארי, זו אחת התמונות הפופולאריות ברשת השבוע. גם אני שיתפתי אותה, אבל לא ידעתי את כל הסיפור. כך כתב לי עכשיו החתן, אלעד דובנוב: "מיקה ואני ערכנו חתונה אזרחית ב-7.10.22, כך שבתאריך הנורא 7.10.23 קיווינו לציין יום נישואים ראשון. אבל התעוררנו לסיוט. מיקה היא מקיבוץ בארי, והמשפחה שלה הייתה מנותקת קשר, בממ"ד, במשך שעות. רק אחרי יומיים התברר שהדודה שלה, גלית מייזנר, נרצחה.

"ב-8.10 יצאתי למילואים. מיקה הייתה בבית, והחלטנו... להתחתן. כדת משה וישראל. ובתוך הקיבוץ, בתוך בית הכנסת של בארי. תמונת ניצחון. אני תמיד רציתי להתחתן ככה, עכשיו גם אשתי הסכימה.

"את החופה ערך הרב יצחק כהן מארגון 'איילת השחר', והיא הייתה מאוד מרגשת. אחד האורחים היקרים ללבנו היה אבידע בכר, חבר המשפחה, שאיבד את בנו כרמל ואת אשתו דנה. הרגע המרגש ביותר מבחינתי היה כשאבידע, שאיבד גם את רגלו, עמד מתחת לחופה והקריא את הברכה 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם'.

"לא באנו לבארי רק כדי להתחתן. קיבלנו עוד החלטה: אנחנו חוזרים לקליטה בבארי! נחזור לקיבוץ ונחיה בו בעתיד, ונגדל בו את ילדינו, למען הקהילה שלנו ולמעננו".

לחלום בגדול!

חטוף מחולץ מעזה, בריא ושלם, באמצע היום, במפתיע.

קיבלנו השבוע חיזוק לשריר התקווה והאמונה. חיזוק לכל המדמיינים והמתפללים לטוב. ככה זה יראה, ועוד יותר. זה אפשרי.

ראיתם את הווידאו של האחים של קאיד פרחאן אלקאדי רצים אליו מהר מהר, במסדרונות של סורוקה, כדי לפגוש אותו? האם בבוקר שלפני הם בכלל דמיינו רגעים כאלה? והנה, פתאום קראו להם, באמצע היום. בואו, עכשיו. זה קורה.

וכרגיל, כמו שהרע התרחש באופן מפתיע, גם הטוב מתגשם – לאו דווקא כמו שחשבנו. בתסריט שאולי לעולם לא נדע את פרטיו. עם גיבורים אלמוניים במערכת הביטחון שלעולם לא נוכל להודות להם אישית.

ברוך הבא, קאיד. קיבלנו תזכורת להתפלל לא רק לחזרה כזו הביתה של כל אחד מהחטופים היקרים, אלא גם להתגשמות של חלומות גדולים יותר, שנראים דמיוניים.

השבתות האלה, בין תשעה באב לראש השנה, נקראות שבתות הנחמה. בכל שבת בבוקר קוראים בכל בתי הכנסת בעולם נבואות שבמשך אלפי שנים נשמעו כל כך רחוקות מהמציאות.

הנה למשל מילות נחמה מפורסמות ועתיקות שקראנו בשבת האחרונה:"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".

כל החורבות – ייבנו, וכל המקומות השוממים – יתמלאו ששון ושמחה. במהרה בימינו.

בשורות טובות.

תקשיבו למיילדת

"שלום סיון, שמי לאה מלמד, מיילדת ב'סורוקה'. בתחילת המלחמה, לפני כעשרה חודשים, ראיינת אותי מחדר הלידה יחד עם המיילדת היקרה הילה אזולאי.

"באותו היום שמתי לעצמי 'תזכורת', לעדכן אותך ב'בייבי בום' שעליו דיברנו באותו הריאיון, באותם ימים קשים. זה היה חלק מרצון עמוק שלי לנעוץ איזה מועד, שבו נהיה כבר במציאות אחרת.

"הלידות מאז תחילת המלחמה היו עמוסות רגשית. זוגות ילדו כשהם מפונים מבתיהם, זוגות שחוו את התופת על בשרם, כאלה שהביאו לעולם נשמה חדשה אך למשפחה שכולה וללב שבור... כל יולדת כזו הציפה גל רגשות של שמחה ועצב.

"ועכשיו, עשרה חודשים אחרי, גל לידות אחר. אני מוצאת שיש משהו נוסף באוויר. הזוגות שמגיעים עכשיו הם זוגות שהחליטו להביא חיים לעולם, בזמן משבר. זו בחירה שבראייה מסוימת עשויה להיתפס כחסרת כל הגיון. איך אפשר לחשוב על הבאת חיים לעולם כזה?

"ובכן, כששאלת אותי בזמנו בריאיון מהיכן הכוחות, עניתי לך שאני שואבת כוח מהמיילדות העבריות במצרים, שהייתה בהן 'יראת אלוקים'.

"הן ראו מעבר לצו האכזרי של המלך פרעה, נטול המוסר והמצפון. הן הלכו עם אמת אחת, עם ערך של קדושת החיים, גם במחיר סיכון חייהן ממש. המיילדות ידעו אז, ויודעות גם היום, לראות את הצמיחה מתוך השבר, גם כשאחרים מתקשים להאמין שהיא בוא תבוא.

"היום, אני יכולה להגיד שאני שואבת כוחות גם מהיולדות שלי. מהנשים האלה, שיש להן את אותה ראייה למרחוק, אותה גבורה נשית של אז, במצרים. הן מזכירות לי את יוכבד שמאתגרת את עמרם, בעלה, שסירב להביא עוד ילדים במצרים, ודורשת ממנו לעלות קומה בקומות האמונה, ולהמשיך את החיים על אף המציאות המייסרת. כך נולד משה רבנו. כך בונים עתיד, למען כולנו".