חוק לישראל - פרשת וישב, יום חמישי

תורה

(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: וַאֲמַר לְהוֹן רְאוּבֵן לָא תוֹשְׁדוּן דְּמָא רְמוֹ יָתֵהּ לְגֻבָּא הָדֵין דִּי בְּמַדְבְּרָא וִידָא לָא תוֹשְׁטוּן בֵּהּ בְּדִיל לְשֵׁיזָבָא יָתֵהּ מִידֵיהוֹן לַאֲתָבוּתֵהּ לְוַת אֲבוּהִי:
שלישי (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: וַהֲוָה כַּד אָתָא יוֹסֵף לְוַת אֲחוֹהִי וְאַשְׁלָחוּ יָת יוֹסֵף יָת כִּתּוּנֵהּ יָת כִּתּוּנָא דְפַסֵּי דִי עֲלוֹהִי:
(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: וְנָסְבוּהִי וּרְמוֹ יָתֵהּ לְגֻבָּא וְגֻבָּא רֵיקָא לֵית בֵּהּ מַיָּא:
(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: וְאַסְחָרוּ לְמֵיכַל לַחֲמָא וּזְקָפוּ עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ וְהָא שְׁיָרַת עֲרָבָאֵי אָתְיָא מִגִּלְעָד וְגַמְלֵיהוֹן טְעִינִין שְׁעַף וּקְטַף וּלְטוֹם אָזְלִין לַאֲחָתָא לְמִצְרָיִם:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: וַאֲמַר יְהוּדָה לַאֲחוֹהִי מָה מָמוֹן נִתְהֲנֵי לָנָא אֲרֵי נִקְטּוֹל יָתּ אָחוּנָא וּנְכַסֵי עַל דְּמֵהּ:

נביאים עמוס פרק ג

(יא) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ: בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים עָקָא תַקִּיפָא לְאַרְעָא וְיִבָּטֵל מִנֵּיךְ תּוּקְפֵיךְ וְיִתְבְּזוּן בִּרְנְיָתַיִךְ:
(יב) כֹּה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּמָא דִּמְשֵׁיזֵיב רַעְיָא מִפּוּמָּא דְאַרְיָא תַּרְתֵּין כַּרְעִין אוֹ חִסְחוּס דְּאוֹדֶן כֵּן יִשְׁתֵּזְבוּן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל דְּיַתְבִין בְּשֹׁמְרוֹן בִּתְקוֹף שׁוּלְטָן וְעַל דַּמֶּשֶּׂק רְחִיצִין:
(יג) שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת: קַבִּילוּ וְאַסְהִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב אָמַר יְיָ אֱלֹהִים אֱלָהֵי צְבָאוֹת:
(יד) כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ: אֲרֵי בְּיוֹם אַסְעֲרוּתִי חוֹבֵי יִשְּׂרָאֵל עֲלוֹהִי וְאַסְעַר עַל דְּפַלְחִין לְאִיגוּרַיָּא בְּבֵית אֵל וְיִתְקַטְפָן קַרְנַת אִגּוֹרָא וְיִפְּלוּן לְאַרְעָא:
(טו) וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם יְהוָה: וְאֶמְחֵי בֵית סִתְוָא עַל בֵּית קַיְטָא וְיֵבְדוּן בָּתִּין דִּמְכַבְּשִׁין בְּשֵׁן דְּפִיל וִיסוּפוּן בָּתִּין סַגִּיאִין אָמַר יְיָ:

כתובים משלי פרק ח

(כח) בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם: וְכַד אַגְרִים עֲנָנֵי מִלְּעֵיל וְכַד אַעֲשִׁין מַעְיְנֵי תְהוֹמָא:
(כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ: וְכַד שָּׂם לְיַמָא תְחוּמֵיהּ וּמַיָא לָא עָבְרִין לֵיהּ שָּׂם שַׁתְאַסְיָא דְאַרְעָא:
(ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת: וַהֲוֵית בְּצִדוֹי מְהֵימַנְתָּא וְכִדְשִׁבּוּחִין הֲוֵית כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָדְיָא אֲנָא קֳדָמוֹי בְּכָל זְמָן:
(לא) מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם: חָדְיָא הֲוֵית בְּתֵבֵל אַרְעֵיהּ וְשִׁבּוּחֵי בִּבְנֵי נָשָׁא:
(לב) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ: וְהַשְׁתָּא בְנַיָא שְׁמַעוּן לִי וְטוּבוֹי לְמַן דְּנָטַר אוֹרְחָתַי:

משנה זבחים פרק ט

א. הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים. אִם עָלָה לֹא יִרִד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), הִוא הָעלָה עַל מוֹקְדָה (עַל הַמִּזְבֵּחַ), מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים אִם עָלָה לֹא יִרִד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יִרִד, שֶׁנֶּאֱמַר, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלָה לֹא יִרִד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יִרִדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יִרִדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִלּוּ זֶה וְזֶה פְסוּלִין, הַזֶּבַח לֹא יִרִד, וְהַנְסָכִים יִרִדוּ:

ברטנורה  (א) המזבח מקדש את הראוי לו. ופליגי תנאי בפירושא דמתניתין מאי ניהו הראוי לו: ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים. להשרף על גבי האש. אע''פ שנפסל, אם עלה למזבח קדשו המזבח ונעשה לחמו, ואם עלה לא ירד. אבל דבר שאין ראוי לאש, כגון דם פסול ונסכים פסולים, אפילו אם עלו ירדו: היא העולה על מוקדה. דבר שהוא למוקד ועלה הרי הוא בהוייתו ולא ירד. היא, משמע בהוייתה תהא: רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. ואפילו דם ונסכים שנפסלו אם עלו לא ירדו. ואין לך למעט אלא דבר שלא הוברר לחלקו של מזבח מעולם, כגון קמצים שלא קדשו בכלי אחר קמיצה, דאע''ג דהמנחה כולה קדשה בכלי, אין זה חלק גבוה ברור, שאין המנחה קריבה כולה. ובקמיצה בלא מתן כלי, אין זה מבורר למזבח, ואינו מתקדש אפילו עלה על גבי המזבח: אלא הדם והנסכים. שהם ראויים למזבח ואינם ראויים לאשים: ר' שמעון אומר הזבח כשר והנסכים פסולים. ר' שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כר' יהושע, ובדם ובנסכים הבאים בפני עצמן כרבן גמליאל. ולא ממוקדה יליף, אלא מקרא דכתיב (שמות כט) כל הנוגע במזבח יקדש, וכתיב בתריה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה, אין המזבח מקדש אלא דומיא דעולה, מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאים בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל הזבח. הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים כגון שיצאו או נטמאו, בין שהזבח פסול והנסכים כשרים, דהואיל והן באים בגללו נפסלים עמו ובטלה תורת הקדש מהן: ואפילו זה וזה פסולים הזבח לא ירד. שמזבח מקדשו: והנסכים ירדו. כיון שאין באים בגלל עצמן אינן דומיא דעולה ואין מזבח מקדשן. והלכה כר' יהושע:

ב. וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יִרִדוּ. הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, אִם עָלְתָה, תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקּדֶשׁ, הַקּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקּדֶשׁ, אֵין הַקּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ:

ברטנורה  (ב) הלן. בין דם בין אימורים שלנו לילה חוץ למזבח: ר' יהודה אומר שנשחטה בלילה כו' אם עלתה תרד. דכתיב זאת תורת העולה היא העולה, זאת היא העולה, הרי כאן שלשה מיעוטים, מיעט נשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד: ר' שמעון אומר לא תרד. דדריש זאת תורת העולה, תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. והלכה כרבי יהודה:

ג. אֵלּוּ לֹא הָיָה פְסוּלָן בַּקּדֶשׁ, הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

ברטנורה  (ג) מכשיר בבעלי מומין. דאם עלו לא ירדו. ודוקא בדוקין שבעין וכיוצא בהן מכשיר ר' עקיבא, הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות. אבל במחוסר אבר דפסול בעופות לא: דוחה היה אבא את בעלי מומין. שאם עלו דוחה היה אותן כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא ובהא פליג אתנא קמא דאמר ירדו. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

ד. כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יִרִדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יִרִדוּ. עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ:

ברטנורה  (ד) כשם שאם עלו לא ירדו. אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי: כך אם ירדו. לאחר שעלו. לא יעלו עוד: וכולן שעלו חיים בראש המזבח. רבי עקיבא קאמר לה דמכשיר בעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים: עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. בעולה כשרה מיירי ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח:

ה. וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יִרִדוּ, בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת. הַצֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה. פָּרְשׁוּ, לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם:

ברטנורה  (ה) ואלו אם עלו ירדו. ואפילו הן כשרים וטהורים. משום דלא שייך בהו מזבח כלל: בשר קדשי קדשים כו'. דלאכילה קיימי ולא למזבח: והקטורת. לא ראויה היא למזבח החיצון: הצמר שבראשי כבשים. גרסינן. ורישא דבבא אחריתא היא, ובהדי עצמות וגידין קתני לה ומשפט אחד להם, הצמר שבראשי כבשים של עולה, שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו, והכי אמרינן בשחיטת חולין, מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע''פ שאינו בכלל הפשט ישנו בכלל הקטרה, תלמוד לומר את הראש, ויש צמר בגובה ראשו של כבש אצל ערפו. וכן השער שבזקן התיישים בזמן שהם מחוברים כולן עולים:

ו. וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:

ברטנורה  (ו) וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים ואכלתם האש: ופקעו מעל המזבח. לארץ. אסקלטי''ר בלע''ז: לא יחזיר. אין צריך להחזיר: וכן גחלת שפקעה. אין צריך להחזירה: אברים שפקעו כו'. אי דאית בהו ממש שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש שנשרפו כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן, כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם: קודם חצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר: ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו: ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:

ז. כְּשֵׁם שֶׁהַמִזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח. כְּלֵי הַקּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ, אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִין וְהֵם שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים. וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקּדֶשׁ:

ברטנורה  (ז) הכבש מקדש. דכתיב (שמות מ) ומשחת את המזבח וגו', את, לרבות את הכבש: הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל) כל הנוגע בהם יקדש: כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן: מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון: שהיו עושים והן שלימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולים, דכתיב (שמות כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, ואי אפשר לומר מקרא כמשמעו, שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא, עליו כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח, ואי אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע''פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים, ואפילו שירי מנחות אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:

גמרא זבחים דף פ''ה ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא י''ט) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה לְרַבּוֹת הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם יָכוֹל אֲפִילוּ פֵּרְשׁוּ תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים י''ב) וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם. אִי בָשָׂר וָדָם יָכוֹל יַחֲלוֹץ גִּידִין וַעֲצָמוֹת וְיַעֲלֵה בָשָׂר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל. הָא כֵּיצַד מְחֻבָּרִים יַעֲלוּ פֵּרְשׁוּ אֲפִילוּ הֵם בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ יֵרְדוּ. מָאן תַּנָּא דְשַׁמְעָת לֵיהּ דְּאָמַר פֵּרְשׁוּ יֵרְדוּ. רִבִּי הִיא דְתַנְיָא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה לְרַבּוֹת הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם אֲפִילוּ פֵּרְשׁוּ וְאֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם לוֹמַר לָךְ עִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי גִידִין וַעֲצָמוֹת. רִבִּי אוֹמֵר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם מִיעֵט. הָא כֵיצַד מְחֻבָּרִים יַעֲלוּ. פֵּרְשׁוּ אֲפִילוּ הֵם בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ יֵרְדוּ. פֵּרְשׁוּ לֹא יַעֲלוּ. אָמַר רִבִּי זֵירָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַטָּה. אֲבָל כְּלַפֵּי מַעְלָה קְרוּבֵי הוּא דְאַקְרִיבוּ לְעִכּוּל. וַאֲפִילוּ פֵּרְשׁוּ אָמַר רַבָּה הָכִי קָאָמַר לָא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשׁוּ לְאַחַר זְרִיקָה אֲבָל פֵּרְשׁוּ קוֹדֶם זְרִיקָה אֲתָאי זְרִיקָה וְשַׁרְתִינְהוּ אֲפִילוּ לְמֶעְבַּד מִנַּיְיהוּ קַתָּא דְסַכִּינָא. סָבַר לָהּ כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶאֱמַר לוֹ יִהְיֶה בְעוֹלָה וְנֶאֱמַר לוֹ יִהְיֶה בְּאָשָׁם מָה אָשָׁם עַצְמוֹתָיו מֻתָּרִים אַף עוֹלָה עַצְמוֹתֶיהָ מֻתָּרִים:

רש''י  יכול יחלוץ. מצוה מוטלת עליו: מאן שמעת ליה וכו'. ומתניתין אליבי' אתיא: כלפי מטה. דרך ירידה ומתרחקין מן המערכה: כלפי מעלה. לצד המערכ' אין זו פרישות אלא קריבה אצל העכול של אש: ואפילו פרשו. נראה בעיני שחסר מן הגי' ולמאי דגריס הכי פירושו ואפי' פרשו בתמי' והא מחוברים יעלו הוא דקאמר: לא שנו. דקאמר פרשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים: אלא שפרשו לאחר זריקה. דכיון דבשעת זריקה מחוברי' היו קובעת זריקה למזבח וכי פרשו הוו להו קדשים פסולין: אבל פרשו לפני זריקה. בשעת זריקה לאו בני מזבח הוו אתאי זריקה ושרתינהו להדיוט: למעבד קתא דסכינא. כי היכי דשריא בשר לגבי המזבח דלהכי קאי קשרי' נמי עצמות למאי דקיימי והיינו הנאת כהני' כרבי ישמעאל: לו יהיה בעולה. עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה: ונאמר לו יהיה באשם. כחטאת כאשם תורה אחת להם לכהן לו יהיה: לו יהיה. יתירה הוא דמצי למכתב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה למה לי: מה אשם עצמותיו מותרים. שהרי אף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב והנותר מבשר הזבח וגו':

זוהר וישב דף ק''צ ע''ב

וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בְּגִין לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא וּלְמֶעְבָּד פִּקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא דְּאִיהוּ מְלַאכְתּוֹ דְּבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֵיוָן דַּעֲבִידְתָּא דְּבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא הוּא עֲבִידְתָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְמֶהֱוֵי תַּקִּיפָא כָּאַרְיֵא בְּכָל סִטְרוֹי בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי סִטְרָא אָחֲרָא וְלָא יָכִיל לְמִפְתֵּי לֵיהּ, מַה כְּתִיב וְאֵין אִישׁ לֵית גְּבָר דְּיֵקוּם לְקִבְלֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע וְיַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא כִּדְקָא יָאוּת, מַאי אוֹרְחֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלֵית בַּר נַשׁ קָאִים לְקִבְלֵיהּ וּלְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא מִיָּד וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדּוֹ בְּגִין דְּכַד שַׁלִּיט יֵצֶר הָרָע עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ אַתְקִּין לֵיהּ וְקָשִׁיט לֵיהּ לְבוּשׁוֹי מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, אִתְדַבַּק עִמִּי, מַאן דְּאִיהוּ זַכָּאָה אִתְתַּקַּף לְקִבְלֵיהּ וְאַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא מַה כְּתִיב וַיַּעֲזוֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְיִתְתַּקַּף לְקִבְלֵיהּ (ס''א וְאַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא) וְיַעֲרוֹק מִנֵּיהּ בְּגִין לְאִשְׁתֵּזָבָא מִנֵּיהּ וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זַמִּינִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא לְמֶחֱמֵי לְיֵצֶר הָרַע כְּחַד טוּרָא רַבְרְבָא וְיִתְמְהוּן וְיֵימְרוּן אֵיךְ יָכִילְנָא לְאַכַּפְיָא לֵיהּ לְטוּרָא רַבְרְבָא הָדֵין עִלָּאָה, וְזַמִּינִין רְשִׁיעַיָּא לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לְיֵצֶר הָרַע דָּקִיק כְּחוּטָא דְּשַׂעֲרָא וְיֵימְרוּן הֵיךְ לָא יָכִילְנָא לְאַכַּפְיָא לְחוּטָא דְּשַׂעֲרָא כְּדָא דָּקִיק, אִלֵּין יִבְכּוּן וְאִלֵּין יִבְכּוּן וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַבְעֶר לֵיהּ מֵעָלְמָא וְיִכּוֹס לֵיהּ לְעֵינַיְהוּ וְלָא יִשְׁלוֹט עוֹד בְּעָלְמָא וְיֶחֱמוּן צַדִּיקַיָּא וְיִחֲדוּן כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ:

תרגום הזוהר
וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ: כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא מְלַאכְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכֵיוָן שֶׁמְּלַאכְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְלַאכְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּהַיְנוּ הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת, צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת גִּבּוֹר כָּאֲרִי בְּכָל צְדָדָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט עָלָיו הַסִטְרָא אַחֲרָא, וְלֹא יוּכַל לְפַתּוֹתוֹ. מַה כְּתִיב, וְאֵין אִישׁ: הַיְנוּ, אֵין אִישׁ שֶׁיָּקוּם לִפְנֵי הַיֵּצֶר הָרַע, וְיַעֲשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה כָּרָאוּי. מַהוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין אִישׁ עוֹמֵד לְנֶגְדוֹ, וְלַעֲרֹךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה, מִיָד, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ, כִּי כְּשֶׁהַיֵּצֶר הָרַע שׁוֹלֵט עַל הָאָדָם, רֵאשִׁית מַעֲשָׂיו, הוּא מְתַקֵּן וּמְפָאֵר אֶת בְּגָדָיו, מְסַלְסֵּל בְּשַׂעֲרוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, הִתְדַבֵּק עִמִּי. מִי שֶׁהוּא צַדִּיק, מִתְגַבֵּר כְּנֶגְדוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה, מַה כָּתוּב, וַיֲּעֹזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֶא הַחוּצָה, יַעֲזֹב אוֹתוֹ וְיִתְגַבֵּר לְנֶגְדוֹ, וְיָנוּס מִפָּנָיו, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עֲתִידִים הַצַדִּיקִים לִרְאוֹת לְעָתִיד לָבוֹא אֶת יֵצֶר הָרַע כְּהַר גָּבוֹהַּ, וְיִתְמְהוּ וְיֹאמְרוּ, אֵיךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּש הַר גָּבוֹהַּ עֶלְיוֹן הַזֶּה. וַעֲתִידִים הָרְשָׁעִים לִרְאוֹת לְעָתִיד לָבֹא, אֶת יֵצֶר הָרַע, דָּק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְיִתְמְהוּ וְיֹאמְרוּ, אֵיךְ לֹא יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַדַּק כָּזֶה, הַלָּלוּ בּוֹכִים וְהַלָּלוּ בּוֹכִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְבָעֵר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, וְיִשְׁחַט אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִשְׁלוֹט עוֹד בָּעוֹלָם, וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךְ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ו

א. תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָמִיד אֵינוֹ רַשָּׁאי לַעֲמוֹד מִפָּנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם: ב. מִי שֶׁהוּא זָקֵן מוּפְלָג בְּזִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם עוֹמְדִין לְפָנָיו וַאֲפִילוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמּוּפְלָג בְּזִקְנָה וְאֵינוֹ חַיָּיב לַעֲמוֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ וַאֲפִילוּ זָקֵן גּוֹי מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִים לוֹ יָד לְסוֹמְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם כָּל שֵׂיבָה בְמַשְׁמַע: ג. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין בְעַצְמָן לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הַקָהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָהֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמָה וְתִקוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֵן וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מְחַיְיבִין אוֹתָן לִתֵּן הַמַּס בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ח') גַּם כִּי יִתְנוּ בַגוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה מִתַּלְמִיד חָכָם מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר תְּחִלָּה וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכּוֹר עַד שֶׁיִּמְכוֹר הוּא וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִינִין הַרְבֵּה מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ:

מוסר
מספר חרדים דף ס''ז ע''ב

אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים שׁוֹרֶה עַל רֹאשְׁךָ שְׁתוֹק מֵאֵימָתוֹ וְכִי תְדַבֵּר וְהַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמַע נִמְצֵאת תָּמִיד דָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְתָמִיד הִתְבַּיֵּישׁ מִמֶּנּוּ בְּמַחֲשָׁבָה בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה וְעַל פִּיו תֵּצֵא וְתָבֹא תִּישַׁן וְתִשְׁכַּב וְתָעִיר וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם חֲשׁוֹב כָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם כְּאִלּוּ אַתָּה מְמַשֵּׁשׁ בַּחוֹל כְּשֶׁתִּמְצָא מַרְגָּלִית תִּקָּחֶנָּה הִיא עֲשִׂיַּית רְצוֹן הַבּוֹרֵא וְכֵן אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר וּמַה לִּי מִזְּמַן אִם לֹא רְצוֹנְךָ וְאִם אֵינְךָ מָנָתִי מַה מָנָתִי. אַל יְהִי בְעֵינֶיךָ כְּבוֹדָךְ וּקְלוֹנָךְ וְעָשְׁרָךְ וְעָנְיָךְ לִמְאוּמָה כִּי תִמְצָא הַמַּרְגָּלִית אָז תַּעֲלוֹז כִּי זֶה הַמְּכֻוָּן וְנִשְׁלָם. וְיִהְיוּ רמ''ח אֵבָרֶיךָ וְשס''ה גִּידֶיךָ צִבּוּר בְּעֵינֶיךָ וְהַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן שְׁלִיחַ צִבּוּר וּבְקוֹל גָּדוֹל שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּן תְּבָרֵךְ וְתִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ אַךְ לֹא יִשְׁמְעוּ תְּפִלַּת לַחַשׁ אֲחֵרִים. אֵיךְ תִּכְעוֹס וּבְכַעֲסָךְ תּוֹצִיא נִשְׁמָתָךְ הַיְקָרָה וְתַשְׁכִּין בִּמְקוֹמוֹ רוּחַ רָעָה דוֹמֶה אַתָּה לְמִי שֶׁנּוֹעֵץ סַכִּין בְּכַעְסוֹ בְלִבּוֹ וְאִם יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ הֲרֵי שָׁפַךְ דָּמִים. צַעַר אֶלֶף פְּרָחִים מְבַטֵּל צַעַר חַתִּיכַת כֶּסֶף קְטַנָּה כֵּן בְּיוֹתֵר צַעַר מְנִיעַת הָעֲבוֹדָה לְצַעַר אֲבֵידַת מָעוֹת וּשְׁאָר הַיִּסּוּרִין וְצַעַר הָעֲבוֹדָה הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וְהַמְּצָעֵר יוֹתֵר עַל מָמוֹנוֹ וּכְבוֹדוֹ מוֹרֶה שֶׁאוֹהֲבָם יוֹתֵר מִמֶּנּוּ חָלִילָה לָכֵן הִתְבַּיֵּישׁ וְשׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ וְשֵׁב בָּדָד וּבְכֵה לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר רָאִיתָ שֶׁנִּתְכַּעַסְתָּ וְנִצְטַעַרְתָּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אוֹ קְלוֹן כְּבוֹדָךְ: