אומה בשליחות (ו'): הערים הקדומות בתקופת אברהם אבינו

כדי להבין את הרקע שבו חי ופעל אברהם אבינו בצעירותו, התקופה שעליה התורה לא מרחיבה, יכולים אנו להיעזר בידע שהתגלה לנו בדורות האחרונים על ארץ בין הנהרות, המכונה בהיסטוריה "מסופוטמיה".

עד לפני שנים לא רבות, סברו המלומדים כי כשאנו מדברים על בני אדם לפני ארבעת אלפים שנה, מדובר בפרימיטיביים, כמובן שאינם יודעים קרוא וכתוב, אין להם הבנה במדעים, הם "האדם הקדמון" הנעדר תרבות וידע, ומה הפלא שהם השתחוו לבובות או פסלים. ברור שהם לא גרו בערים גדולות, דבר שבכלל לא יכלו להקים, אלא היו נודדים וחיו במבנים מאולתרים ופרימיטיביים.

לאט לאט התברר לאנושות בדורות האחרונים, שהתיאור הזה ממש אינו מדויק.

התורה מתארת את מלכות נמרוד: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער". במחוז אל מותנה שבעיראק של ימינו, ישנו תל עצום בשם "ורכּא". השם הזה התגלגל לכינוי "עיראק", זו היא "ארך" המוזכרת בתורה בתור חלק מראשית ממלכתו של נמרוד. במשך ארבעת אלפי השנים שחלפו לא העלה איש על דעתו לבדוק מה מסתתר תחת עיי החורבות של "ורכא". רק בשנת 1849 הגיעה קבוצת חוקרים גרמנים למקום, כאשר הם מסתמכים על התיאור בתורה של עתיקות "ארך". אולם המקום היה בשליטת האימפריה העות'מנית, וזו לא ראתה בעין יפה התעסקות יתירה מדי בהיסטוריה של "המוסלמים הקדומים"... רק בשנת 1910 התקבלו אישורים לחפור, כאשר גרמניה וטורקיה היו בעלות ברית, אלא שמלחמת העולם הראשונה שהגיעה בסמוך לאותו הזמן קטעה את התכניות. ב-1928 התחילו החפירות הרציניות, והן נמשכות מאז ועד ימינו, המקום עדיין נחקר.

התברר כי בארך, או "אורוך", לפי חלק מהקריאות הקדומות, שלט לפני למעלה מארבעת אלפים שנים עם שכונה בשם "השומרים". השומרים היו העם התרבותי הקדום ביותר הידוע לנו. הם כתבו מאות אלפי לוחות; המציאו המצאות טכנולוגיות שונות, כגון מפעלי השקיה; היה להם ידע במתמטיקה ובאסטרונומיה; הם כתבו מילונים בכדי להיות מסוגלים לתקשר בשפות נוספות; והיו להם בתי ספר ללימוד כתיבה ודברי חכמות. בכל עיר היה ארכיון עצום שתיעד פעילות מסחרית. השומרים וגם העמים הבאים אחריהם החזיקו בספרים שתיעדו את תולדות האנושות. הם תיארו גן עדן קדום, תיארו את המבול ואת עשרת המלכים (הדורות) לפני המבול. הם גם קבעו חוקים רבים.

לפי הכתבים השומריים, מייסד העיר אורוך נקרא אנמרכר. אולי זו גירסא מסוימת של נמרוד. מי שביצר את העיר בחומה כבירה היה גילגמש, גיבור קדום שמוזכר בכתבים השומריים. לפי טקסט שהיה מוכר מאד בעולם הקדום, בשם "עלילות גלגמש", החליט גלגמש לחפש את נח (אות-נפשתים), שניצול מהמבול, כדי לקבל ממנו את המידע כיצד הוא חי כל כך הרבה שנים, עד שנחשב למי שיחיה לנצח. מ"עלילות גלגמש" נמצאו עשרות רבות של עותקים ברחבי העולם הקדום, חרותים על אבן בכתב יתדות, שנעשה על ידי הטבעת יתדות בחימר רך (הכתב הוא כתב ציורים שכולל למעלה מאלף סימנים).

העיר אורוך התפרסה על 6 ק"מ מרובע, היתה מוקפת חומה עצומה ומבוצרת, והתגוררו בה כ-80,000 תושבים. היא היתה אחת הערים הראשונות בעולם, ומובן מאד מדוע התורה מציינת אותה במיוחד. בזמנו של אברהם אבינו כבש את אורוך המלך הגדול חמורבי. שמו נזכר לדורות בזכות קובץ החוקים שחרת על אבן ענקית במרכז עירו, חוקי חמורבי, שגם מהם נמצאו עותקים רבים ברחבי העולם. הטקסטים האלו נכתבו בכתב יתדות, וההעתקה מהם לשפתנו אינה חד משמעית. לפי חלק מההעתקות השם המדויק הוא "עמרפי" ולא חמורבי, ולכן יש סבורים כי הוא-הוא אמרפל מלך שנער, שבו נלחם אברהם בהמשך, במלחמת ארבעת המלכים.

יחד עם ארך מוזכרת גם אכד. האכדים ידועים כעם שחי במקביל לעם השומרי, ובהמשך התאחדו תחת מלך אחד לממלכה השומרית-אכדית. כתבים עתיקים מהמאה ה-6 לפנה"ס (בערך זמן חורבן בית ראשון) מתארים את מקום העיר אכד כידוע בזמנם, וחז"ל מזהים את אכד עם נציבין, שנמצאת בגבול טורקיה-סוריה. השפה האכדית הפכה לשפה בינלאומית, וגם הכנענים שגרו אז בארץ השתמשו בה כדי לפנות למלכי האזור (מכתבי אל עמרנא), כך שהתרבות האכדית שרדה זמן רב יותר מאשר השומרית. עם זאת, עדיין השתמשו גם האכדים בלשון השומרית לספרות ולכתבי קודש שלהם, כך שאנחנו יכולים כיום לקרוא את שתי השפות.

העיר כלנה, המוזכרת גם היא כראשית ממלכתו של נמרוד, מוזכרת גם בישעיהו (י', ט') בשם כלנו, והיא שכנה כנראה בגבול סוריה-טורקיה של ימינו. בזמן פלישת גויי הים למזרח התיכון, שהיתה בערך בזמן התנחלות בני ישראל בארץ, פלשו גם לכלנה גויי הים, והקימו שם ממלכה שכונתה, בין השאר, "פלשתין".

בימי אברהם אבינו שלט, כאמור, בכל הערים הגדולות והחזקות האלו, נמרוד (בימי מיכה הנביא עדיין מכונה כל בבל "ארץ נמרוד". לפי ספר הישר חי נמרוד 215 שנים, וחז"ל סיפרו לנו כי נהרג בהמשך על ידי עשיו, נכדו של אברהם). יושבי הערים עבדו לאלילים השומריים, שעליהם אנחנו יכולים לקרוא בספרות שלהם, שנתגלתה בהריסות הערים השומריות. אמונתם היתה עזה ומוצקה, ואברהם, כנער צעיר, העז לקרוא עליה תגר. הוא היה היחידי בעולם שיצא נגד האמונה האלילית.