כשבית חב"ד בנפאל סבב כולו סביב... עז

השער של בית חב"ד נפתח, ואני שומעת קול רעש גדול. החבר'ה צועקים, ואז אני רואה אותה: עז גדולה שחבל קשור לצווארה. היא נכנסת אל הבית כאילו היתה בו מאז ומעולם. את הצד השני של החבל מחזיק חנן, בחור תימני וצנום, שעד אותו הרגע כמעט שלא שמעתי אותו מדבר עם אף אחד.

רונן וצביקה הם חברים מהקיבוץ. חנן הצטרף אליהם לילה לפני הטרק. אני עוד זוכרת איך הוא ניגש אליהם בשקט אופייני, ושאל אותם אם הוא יכול להצטרף אליהם לטיול. הם היססו קצת לפני שאמרו לו שהוא יכול. עד שהם מצאו את העז, הם בקושי דיברו איתו, אבל מהרגע שבו הגיעה העז - הפך חנן לאטרקציה. פתאום כולם היו סביבו. הוא ידע בדיוק מה היא אוהבת לאכול, ואיך לגרום לה ללכת אחריהם בהרים ובכפרים. 

אלה היו ימים משעשעים בבית חב"ד. מדי בוקר היו קבוצות של מטיילים יוצאות עם העז לטיול. בצהריים היו דואגים להאכיל אותה, ובערב להשכיב אותה לישון. הם בנו לה תיבה גדולה מעץ ליד השער, ושם עברה לגור. חנן מצידו פיקח על המבצע כולו, והנהרה על הפנים שלו כמו האירה את המקום כולו.

*

על הגג של בית חב"ד והבית שלנו היו עשרות עציצים שטיפחתי במשך שנים. בכל פעם שרציתי קצת שקט מההמולה והבלגן שקורה אצלנו, הייתי עולה קצת למעלה.  זה היה המקום הפרטי היחיד שלי.

בוקר אחד ישבתי שם, וראיתי את הימלאיה מביטה בי בעיני העז שלה. אין לי מושג איך היא גילתה את הגג, אבל אין ספק שהיא אהבה את המקום. היא היתה יושבת לידי על השטיח ומקשיבה לי. אחר כך ירדה למטה ונכנסה שוב אל הבית שלה. זה לא הפריע לי. אולי כי לא הבנתי אז מה היא מסוגלת לעולל...

*

בהתחלה היא קרעה את השטיח בבית חב"ד. אחר כך היו אלה התפריטים של מסעדת גלאטמנדו שערבו לחיכה. בכל פעם מחדש חנן התנצל והבטיח שהוא ישמור עליה טוב יותר.

עד שהגיע הבוקר ההוא, שבו עליתי אל הגג שלי. אני לא יכולה לתאר לכם אפילו את החורבן וההרס שקידמו את פני: העציצים כולם היו זרוקים על פני השטח. חתיכות קטנות של עלים ופרחים עפו באוויר. הערסל היה קרוע לפיסות צבעוניות, והשטיח איננו. הימלאיה הביטה בי ישירות כשהיא לועסת את המחברת שלי עם כל השירים שבתוכה.

חנן רץ אחריה, שופע התנצלויות, אבל לה כנראה כבר נמאס מכל העניין שנוצר סביבה. היא פצחה בריצה מהירה אל השדות שממול. עקבותיה נעלמו עם הרוח.

חנן חיפש את העז ללא הפסקה. בהתחלה עוד היו מצטרפים אליו חבורות של מטיילים, אבל אחרי כמה ימים הם שכחו לגמרי מקיומה.

הפנים הנפולות שלו השכיחו ממני את החורבן שהיא זרעה בפינה שלי. כבר לא היה אכפת לי כלום. רק שימצא אותה. בשביל חנן.

מאז חלפו כמה שנים. עד היום אין לנו מושג לאן הלכה הימלאיה, וגם את הפינה היפה שלי לא הצלחתי לשקם. אבל בכל פעם שאני רואה עז באחד ההרים או הכפרים באזור, אני נזכרת בחנן, ובאור הגדול שהיה לו על הפנים באותם הימים.