סיון רהב מאיר: מדריך פרשת השבוע לשנת הלימודים החדשה

היום האחד בספטמבר. א' באלול ביום רביעי. שנת הלימודים נפתחת עבור מיליונים, בכל רחבי העולם היהודי. שנת הלימודים תשפ"ה מגיעה אחרי שנה שבה למדו פחות בכיתות, יותר בחיים. ובפרשת השבוע, פרשת ראה, משה רבנו ממשיך לשאת את נאום הפרידה מעם ישראל. הצוואה הזו שלו היא רלוונטית לכולנו, ובמיוחד לכל כך הרבה תלמידים, מורים והורים. אז הנה מדריך הפרשה לשנת הלימודים החדשה.

• רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. תראה, אלוקים אומר לכל אחד מאיתנו, בלשון יחיד: יש בחירה. תמיד. בכל מצב. יש ברכה ויש קללה, ושתיהן לפניך, היום ובכל רגע. בחירה חופשית היא יסוד חיוני תמיד, ובפרט עכשיו. אפשר לבחור בטוב.

• וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. עם ישראל מגיע לארץ ישראל, ולא מקבל הנחות. להפך, הוא מקבל אחריות. תרי"ג מצוות, כלומר 613. משה רבנו מפרט בפרשה הזו 55 מתוכן. כי המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לילדים ובעצם לכולנו, היא לא חופש, אלא משמעת ומשמעות.

לא אשכח איך בימים הראשונים אחרי שמחת תורה, נפתח ב"יד ושם" בית ספר לילדי המפונים מעוטף עזה. המנהלת שגויסה למשימה, שני לוריא, אמרה להם בשיחת הפתיחה כך: "ראיתי שהשארתם אחריכם שקיות ועטיפות בסוף ההפסקה. זה לא יקרה שוב. אתם אורחים של 'יד ושם', ואתם תנקו אחריכם בכל הפסקה".

הם הביטו בה בעיניים המומות. היו שם ילדים שישבו שעות בממ"ד, שעברו טרגדיות, שנמלטו למלונות. מה היא רוצה עכשיו עם השקיות שהם צריכים לאסוף? אבל היא צדקה. אחר כך אמרה לי שני: "הכי גרוע זה לפנק אותם ולרחם עליהם, ולהסיר מהם כל אחריות. פשוט להגיד שהם מסכנים ולא מסוגלים. צריך לדרוש מהם להתנהג כמו שצריך. לא אורח לאסוף עטיפה ולכלוך זה יותר חשוב מאלף פלייסטיישן שהם יקבלו בחינם ואלף מופעים של קוסמים שיבואו למלונות".

• ובכל זאת, רגישות. לא רק נחישות. שתי פניות קיבלתי השבוע, מאנשים שממש מתחננים אלינו להיות רגישים יותר.

רויטל שמיר איבדה את בעלה מוטי שמיר הי"ד בשמחת תורה, כשהגן על קיבוץ רעים. כך כתבה: "חשבתי לעצמי, מה יכול להקל עלינו, בעונת האזכרות הקשה שנפתחת כעת? התשובה שלי היא: רוח של אדיבות, של רגישות, שתחפוף על כולנו. תחשבו רגע שההוא שעצבני בתור למכולת, בדיוק ממהר לאזכרה של חבר. ההיא שנוסעת לאט בכביש וכולם צופרים לה, בדיוק חוזרת מהורהרת מהאזכרה של בן זוגה, ממש כמוני. אולי ההוא חושב עכשיו על חטוף שהוא מכיר. לכל אחד יש השנה פצע בלב, שמבקש להירפא. חלק מהרפואה היא הרוח הטובה שלנו".

המסר השני, לצוותי חינוך, הגיע ממשפחתה של עדיאל טוויטו הי"ד, צעירה שנרצחה בנובה. אתי קליינמן מהעיר לוד, בת דודה של עדיאל, היא גננת, ורואה בעבודתה שליחות.

עדיאל, שהתמודדה בתוכנית "המטבח המנצח", עברה חוויות לא פשוטות במערכת החינוך. היא הכירה ילד מהגן של אתי בת דודתה וכתבה לה הודעה ובה ביקשה שתשים לב אליו באופן מיוחד, בגלל הרקע שלו. השבוע אתי מצאה את ההתכתבות הזו, והיא מבקשת לשתף:"אמרתי שאני אספר לך", כותבת לה עדיאל, "כדי שתשימי לב אליו יותר, כי הוא זקוק לדמות אחת בחיים שלו. את הידיים הכי טהורות לנפש המסכנה שלו". הגננת אתי עונה לה: "מתפללת להיות שליחה נאמנה". ועדיאל עונה: "הלוואי שכלם היו חצי ממך". בהמשך היא כותבת: "אנשים רואים ילד, לא יודעים מה הוא עובר בבית, ואם הוא קצת קשה – ישר נכנסים בו. כמה נכנסו בי במסגרות  כשהייתי קטנה". 

• וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם. תמיד היו קשיים, מלחמות וצרות. גם הכניסה לארץ אחרי השנים במדבר לא הייתה קלה. אבל תמיד, בכל עת, התורה מבקשת מאיתנו גם לשמוח. בלי משטרת עצב שלא תאפשר לאנשים לחגוג, לחיות, כן, אפילו ליהנות.

אבל איך שמחים? כשהשמחה מוזכרת בפרשה היא מגיעה ביחד עם עלייה לרגל לירושלים, אל המקדש. ביחד עם ציון חג משמעותי, וביחד עם דאגה למי שאין לו: גר, יתום, אלמנה. זה המתכון לשמחה.

• לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. בהמשך הפרשה שוב מוזכרת הדאגה לנזקק, לאביון. כידוע, הדלת לאושר נפתחת החוצה. מנהלים ומורים רבים כבר כתבו על כך, לקראת סוף החופש. על הערנות לכל המצוקות שמסביב. שנת הלימודים הזו לא תעסוק רק בחומר הלימוד. מהתנדבות אצל חקלאים ועד עזרה למשפחות מילואים – יש כל כך הרבה מעגלים של חסד שעוד יתבקשו כאן.

• בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹוקיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. בתרבויות זרות נהגו להפוך את המוות לעבודת אלילים. אנשים נהגו לשרוט את עצמם, להתאבל בצורה לא בריאה, לבנות סביב קברי המתים פירמידות ולחנוט אותם ולשלוח איתם חפצים לעולם הבא. היהדות מתייחסת למוות אחרת. בנים אתם לה' אלוקיכם – יש לנו אבא בשמיים, והנשמות עולות אליו. האדם הוא לא רק גוף, לא רק חומר, יש לנו נשמה נצחית. וכאן בעולם הזה צריך לעשות טוב, לזכרן ולעילוי נשמתם של מי שעלה למעלה.

השבוע סיימו כ-1,200 משפחות את אמירת הקדיש על היקירים שנפלו בשמחת תורה. כך נהוג, במלאת 11 חודשי אבל. יהי רצון שיתקיימו בנו המילים שמסיימות את הקדיש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן".

• לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ. מצוות הכשרות מופיעות בפרשה, בפירוט רב. תרנגול כן, חזיר לא. בקר כן, שרצים לא. המסרים הגדולים והערכיים של משה רבנו הם לא רק מילים יפות באוויר. הם יעברו מדור לדור, אלפי שנים, אם ייכנסו גם לצלחת, למטבח, לסטייק שאוכלים ולמסעדה שיוצאים אליה. לא רק לתוכן, גם לאוכל שמכניסים לגוף יש משמעות.
• וְעָשִׂיתָ פֶּסַח... חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... הפרשה מסתיימת בחגים. בדופק הקבוע של השנה. יש פסח ושבועות וסוכות, בכל המצבים. אלה עוגנים של זהות. תחנות שאנחנו יודעים שמחכות לנו, וטוענות אותנו במוטיבציה, במשמעות, בקדושה.

אז נתחבר רגע לדופק של השבוע: ביום שלישי ורביעי יחל חודש אלול. וכמה שאנחנו זקוקים לו השנה. הסליחות, הווידוי, התיקון, התשובה, השיפור. "בן אדם מה לך נרדם", יחלו לזעוק בסליחות כבר השבוע, בניסיון לעורר את הנשמה מול השגרה השוחקת, הקיבעון, הקונספציה בכל התחומים. "חטאנו לפניך, רחם עלינו", ישאגו הרבבות ברחבת הכותל המערבי ובכל רחבי העולם היהודי. חודש של חישוב מסלול מחדש, אישית ולאומית, עומד בפתח.

חודש טוב, שבת שלום, שנת לימודים מבורכת.

(הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות")