"נשלחתי עם ילדי צ'רנוביל להחלים, לא חלמתי שחיי יתהפכו"

"הייתי דף לבן, חלק, לא ידעתי כלום", במילים אלו מתארת אלה קויפמן את מצבה מבחינת היהדות, כילדה קטנה שגדלה בבלרוס הרחוקה. "הזיכרונות היחידים שלי שקשורים ליהדות הם מסבתא שלי שעוד שמרה טיפ-טיפה על המסורת. בפסח היא הייתה קונה מצות ומניחה אותן בארון מיוחד לכלי חג הפסח, אך הוריי ואני אפילו לא הכרנו את המילה 'מצות', כי היא הייתה קוראת להן 'לאדושקי'. כמובן שיחד איתן אכלנו גם לחם ועוד הרבה מאפי חמץ אחרים. סבתא גם לא סיפרה לנו דבר על היהדות, וזה לא פלא. האווירה ברחובות הייתה מאוד עוינת, והיה מסוכן מאוד לספר על כך שאתה יהודי".

ובכל זאת, אלה מציינת כי היו סביבם לא מעט אנטישמים שלא אפשרו להם לשכוח מיהדותם. "למדתי בבית ספר עם הרבה גויים, ובכל פעם שהמורה שכחה את היומן בכיתה, התפרצה חגיגה שלמה – הילדים היו מדפדפים עד לעמוד האחרון, שם רשמה המורה את הלאום של כל ילד, ומיד היו צוחקים ומציקים לכל מי שהוא יהודי. אני לא יכולתי להימלט מכך, כי בנוסף לכך שהיה רשום שאני יהודייה, נרשם שם גם שמו של אבי – יצחק, שם יהודי טיפוסי לגמרי. כך שלא היה ניתן להכחיש זאת בשום אופן".

אלה קואפמן. "מאז שנולדתי אימי חלמה שאהיה נגנית מדופלמת בתזמורת מוזיקאית גדולה"

חיים של מוזיקה

אלה גדלה כבת יחידה, ובגיל שנתיים וחצי התגרשו הוריה והיא נותרה לגור לבדה עם אמה. "אמא השקיעה בי את כל נשמתה ויכולותיה", היא מספרת. "היא הייתה מורה למוזיקה, ומאז שנולדתי היא חלמה שאהיה נגנית מדופלמת בתזמורת מוזיקאית גדולה. היא תמיד התמסרה למטרה הזו, וכשהתחלתי ללמוד בבית הספר רשמה אותי במקביל לבית הספר הרגיל ולבית ספר מיוחד למוזיקה.

"דווקא אני לא כל כך אהבתי בתחילה את לימודי המוזיקה", נזכרת אלה, "בעיקר אמא דחפה, ואני קצת התנגדתי. היה לי קשה להתאמן כל הזמן, ולוותר על המשחקים בחוץ בגלל שאני צריכה לנגן. אבל אמא, בעצה משותפת עם מנהל בית הספר, הודיעה לי באחד הימים שהם מקפיאים את הלימודים שלי. במשך חודש נהניתי קצת מהחופש, אך אחר כך התחננתי לחזור, וזה המחיש לכולנו שהמוזיקה היא חלק ממני ואיני יכולה לוותר עליה. הייתי שרה ומנגנת בכל הטקסים של בית הספר – בפסנתר וגם בצ'לו. הנגינה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובהמשך כפי שניתן לראות – גם למקצוע".

בתחילת שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, הוסר הפחד האיום שריחף מעל היהודים, וכפי שאלה מציינת – הם התחילו להתעניין קצת יותר ביהדות, ולא התביישו בה.

"באותם ימים", היא מספרת, "התגבשה קבוצת 'ילדי צ'רנוביל' – ילדים שהתגוררו באזור העיר הידועה בה התפוצץ הכור האטומי והיו חשופים לסכנות הקרינה הקשות. היו גופים שונים שהחליטו להוציא אותם מצ'רנוביל והערים שסביבה, ולקחת אותם להבראה במקומות מרוחקים. בין היתר הוציאו קבוצת ילדים לארץ ישראל, ומכיוון שהיו זקוקים למדריכה שתלווה אותם – פנו אליי".

אלה הייתה אז בת 20, צעירה וסקרנית, והרגישה שהמשימה לגמרי מתאימה לה. "לפי התוכנית הייתי אמורה להתלוות לילדים במהלך הטיסה, להישאר איתם במשך עשרה ימים בארץ כדי לראות שהם מסתדרים, ולאחר מכן לשוב הביתה", היא מספרת. "כך יצאנו לדרך, ומכיוון שבערב הנסיעה סיפרו לנו ש'בארץ ישראל חם מאוד', הצטיידנו כולנו בביגוד קצר ומינימלי. בכלל לא חשבנו שזה עלול להיות בעייתי. לבסוף הביאו אותנו למבנה של ישיבת הנגב, ומכיוון שהבינו שלא נוכל להסתובב בלבוש שהבאנו – קנו לנו מיד ביגוד מלא. אני זוכרת שלא הבנו על מה ולמה. מה הבעיה להסתובב בלבוש חלקי וקצר? היינו תינוקות שנשבו במלוא מובן המילה".

עשרת הימים שבהם הייתה אמורה אלה לשהות עם חניכיה, הפכו עד מהרה לשנה שלמה. "כל כך נהניתי להיות בארץ ישראל, וכשהציעו לי להישאר כמדריכה למשך שנה – השבתי על כך בחיוב, ללא שום התלבטות", היא מסבירה.

במשך אותה שנה היא התגוררה בנתיבות, ושם ערכה היכרות עם המושג: "קבר של צדיק". "שמעתי המון סיפורים על הבבא סאלי הקדוש, וגם הגעתי להתפלל על קברו. הסבירו לי שאני יכולה לבקש כל מה שאני רוצה, ואני מתוך אמונה צרופה ביקשתי לזכות בחתן. כמה שנים לאחר מכן, כשהכרתי את בעלי, גילינו להפתעתנו שתאריך הולדתו חל בדיוק ביום ההילולה של הבבא סאלי..."

מבלרוס לישראל. "היה ברור לי שאני רוצה לגור בארץ, פשוט לא הייתה דרך אחרת"

מבלרוס לישראל

בסיומה של התקופה בה שהתה אלה בנתיבות, היא החליטה לעשות עלייה ולעבור באופן רשמי להתגורר בישראל. "היה ברור לי שאני רוצה לגור בארץ, פשוט לא הייתה דרך אחרת", היא מסבירה.

ואיך אמא שלך הגיבה להחלטה, ולכך שבתה היחידה עוזבת אותה?

"לאמא היה קשה וגם אני הרגשתי בשל כך חוסר נעימות, אבל אמא אישה מדהימה והיא לא מנעה ממני לעלות. במשך כל החיים שלה היא חיה בשבילי והיה חשוב לה דבר אחד – שיהיה לי טוב. כשהיא הבינה שאני רוצה בכל מאודי לגור בישראל, היא ויתרה, מתוך הבנה והכרה בכך שזה באמת מה שטוב בשבילי".

כשהבינה אלה שהיא לבדה בארץ, היא ידעה שתזדקק למסגרת של פנימייה, וכך היו לה שתי אפשרויות – ללמוד בקיבוץ או בסמינר בירושלים. "היה ברור לי מהרגע הראשון שלא אתגורר בקיבוץ, כי האווירה שם לא התאימה לי כלל", היא מסבירה, "ואילו המילה 'ירושלים', כשלעצמה, העניקה לי כוחות אדירים. ביררתי איפה מציעים לימוד בתנאים של פנימייה, וכך הגעתי לנווה ירושלים, פשוט כי רציתי פנימייה. בכלל לא חזרתי על חזרה בתשובה".

אבל כבר בראשית דרכה בנווה ירושלים גילתה אלה עולם חדש, ובמשך חצי שנה של לימודים היא הצליחה להשלים פער של שנים רבות. "פתאום הבנתי מה הייעוד שלנו בעולם, מהו תפקידה של אישה יהודייה, מה זה שבת וכשרות, ואיך צריכים להתלבש. אמנם בשלב מסוים חוויתי נפילה במשך תקופה קצרה. זה לא שהפסקתי להאמין, אבל חזרתי אחורה מבחינת לבוש ונראות חיצונית. אבל אז הכרתי את בעלי שבתחילה היה רחוק מהיהדות, אבל ביחד הצלחנו להתקדם ולהגיע למקומות ששנינו לא תיארנו שנזכה להגיע אליהם".

"פתאום הבנתי מה הייעוד שלנו בעולם, מהו תפקידה של אישה יהודייה, מה זה שבת וכשרות"

גם בעלה של אלה, בדיוק כמותה, חלם תמיד להתגורר בירושלים, וכך הם הקימו את ביתם בשכונת פסגת זאב, שם הם מתגוררים עד היום. "בדיוק באותם ימים הוקם בית חב"ד בשכונה שלנו, והתחלנו להתקרב לחסידות חב"ד", היא מספרת. "הוקסמתי מהניגונים של חב"ד שהיו מדהימים בעיניי, גם העשייה של נשות חב"ד סביבי ריגשה אותי מאוד, ובעלי נהנה בשיעורים ובהתוועדויות. זה מדהים כי מלכתחילה שנינו ויתרנו על העולם הקודם שלנו, והיה ברור לנו שלא נוכל להמשיך בו. כך למשל במשך כמה שנים הפסקתי לנגן, כי חשבתי שאין מקום לנגינה של אישה בציבור החרדי. אבל זה לרגע לא הפריע לי. ראיתי באופן מוחשי כל כך הרבה השגחות פרטיות סביבי, עד שהרגשתי שאני מוכנה לוותר על המקצוע שהשקעתי בו את כל חיי, העיקר להיות קרובה לבורא עולם. כך המשכנו שנינו והתקדמנו – לאט-לאט, צעד אחר צעד, אבל בטוח".

ומה עבר על אמא שלך באותה תקופה?

"אחרי שנתיים של מגורים בארץ, החליטה אמא שלי לעשות עלייה ולהצטרף אלינו גם כן. עד היום היא מתגוררת איתי ועם בעלי, בשכונת גבעת זאב בירושלים, וברוך השם רואה הרבה נחת, כאשר מהבת היחידה שהייתה לה יצאו ברוך השם חמישה ילדים שיהיו בריאים. כשאנחנו מדליקות יחד נרות שבת היא תמיד מתרגשת ואומרת לי: 'תראי איך שבאנו מכלום, מאפס, ולהיכן כל זה שגשג וצמח".