זהירות, קיצורי דרך מסוכנים (ולמה הם קיימים בכלל)

לפני הכל, בואי ניזכר רגע לְמה מיועדים קיצורי דרך: הם מיועדים לקצר את הדרך למטרה מסוימת.

וההסבר, בסוף הפוסט.

*

לא מזמן הגיעה אלי אישה לאבחון.

למי שעוד לא יודעת, מאז שפתחתי את המרכז שלי, כבר לא זוכרת כמה שנים עברו מאז, הפגישה הראשונה איתי היא פגישת אבחון שבה אני פוגשת את הלקוח/ה לחצי שעה, ובעזרת שאלות ממוקדות ומדויקות, הרבה ניסיון וליווי אישי של הקב"ה, אני "לומדת" את מה שאני צריכה על האדם שמולי ועל הקושי שלו כדי לזהות את הדרך הנכונה ביותר לסייע, גם מבחינת שיטת האימון או הטיפול וגם, ואולי, בעיקר, מה שורש הקושי ממנו צריך להתחיל.

דווקא המקרה שלה היה ממש פשוט: היא למדה מקצוע, ואין לה ביטחון להתחיל ולעסוק בו.

"מה למדת?", אני מבררת.

"שיטת FKR ושיטת 684" (אם לא ברור, אין שיטות כאלה. המצאתי עכשיו. הסיפור מדויק, רק שמות השיטות שונו).

כשאני פוגשת אישה שלמדה אימון או טיפול, השאלות הבאות הן תמיד: "איפה למדת", "כמה זמן", כמה שעות סטאז'".

לפני זה, אני לא ממשיכה.

"איפה למדת?" אני שואלת.

"ב *&^%^$%#@", היא עונה.

"אוקי, לא מכירה. כמה שנים?".

"שנה".

בעיה.

את שתי השיטות שהיא למדה צריך ללמוד, אחת מהן – שנתיים, אחת מהן – שלוש שנים. אבל אולי היא למדה פעמיים בשבוע, 10 שעות כל פעם? חכי, אני אומרת לעצמי. אל תפסקי כלום עד שלא ביררת.

"מעניין, וכמה שעות סטאז?".

"תהליך אחד על כל שיטה".

"כלומר, בעצם טיפלת ב-2 נשים, כל אחת בשיטה אחת?", אני שואלת, ומתחילה להרגיש שיש לי דקירות בבטן.

"כן", היא עונה.

אני לוקחת אוויר.

מה אגיד לה? שרימו אותה? עבדו עליה? שהיא שרפה שנה? שהכסף שלה נזרק לפח?

לא מצאתי את המילים, אז החלטתי לשאול עוד כמה שאלות, ובינתיים לחשוב איך אני שמה את האמת המרה על השולחן.

"אז איפה הקושי?".

"לא יודעת. אני מרגישה חסרת ביטחון לצאת ולטפל באנשים, אפילו שיש לי חברות מהקורס שכבר מטפלות, ובמחיר מלא".

אני מרגישה שבא לי לצרוח. אבל אני אשת מקצוע.

התאמנתי על היכולת להרגיש כל מיני דברים נוחים או לא נוחים, נעימים או לא נעימים, מול לקוחות, והם לעולם לא ידעו על זה.

התאמנתי על הקשבה מוחלטת גם כשממש, אבל ממש, קשה לי.

תרגלתי התמודדות בכל מיני מצבים מול לקוחות.

"ואיך את מסבירה לעצמך את חוסר הביטחון לטפל?".

"לא יודעת. אני פשוט מרגישה שזה לא נכון, אפילו שבזמן הקורס עזרתי המון לחברות ומשפחה. זה נראה לי פשוט... כאילו... לא יודעת... באמת. מה? איך אפשר לטפל באנשים ועוד לקחת מחיר מלא עם כל כך מעט ניסיון?".

נשמתי רגע. לפחות אישה אחת מבינה את מה שאמורות נשים בעלות רמת משכל בסיסית להבין.

ואז הנחתי את הדברים על השולחן, כשאני מתחילה בהתנצלות על זה שאני הולכת להכאיב לה, כנראה, אבל אם יש לה בעיה והיא באה לבקש עזרה, אז זו חובתי: להיות גלויה.

"תראי, זה שאת מרגישה חוסר ביטחון להתחיל לטפל רק משום שאין לך מספיק ניסיון, דווקא מלמד שאת תהיי מטפלת מעולה", אמרתי לה. "את שתי השיטות שציינת צריך ללמוד לפחות שנתיים, ולעשות סטאז' על כ – 20 לקוחות. לא 2. 20. וזה שיש לך חברות מהקורס שכבר 'מטפלות' – זה מה שמטריד אותי.

"אין אפשרות להיות אשת מקצוע עם התנסות על לקוחה אחת. פשוט אין. זו שרלטנות ממדרגה ראשונה. וכאן יש רשלנות פושעת כפולה, כי לא רק שלא למדתן שיטה אחת קצת טוב, אלא בתוך שנה למדתן 2 שיטות, זה אומר שלמדתן מקסימום חצי שנה על כל שיטה, פעם בשבוע, שעות ספורות. במילים פשוטות, זה פשע שעוד לא ברור לי איך לא עיגנו את הנושא הזה בחוק".

אני  מסתכלת עליה. נראה שהיא דווקא הולכת ונרגעת.

"הרגשתי. כל הזמן אמרתי לבעלי שמשהו לא מסתדר לי ולא ידעתי מה. עכשיו אני מבינה", היא אומרת.

"אני שוב אומרת לך, זה שהבנת שמשהו לא תקין – זה אומר עליך הרבה, ובעיקר, שאת אישה שמבינה שטיפול זה לא משחק ילדים, ושכדי להיות מטפלת זה מקצוע אחראי ומחייב, ולא כל אחת יכולה אחרי כמה שעות לימוד להפוך למטפלת, ואני עוד לא מדברת על עניין התשלום בכלל".

היא נשענת לאחור על הכיסא. הגוף שלה הופך נינוח יותר.

"אני ממש סקרנית ושואלת שאלה שלא קשורה באופן ישיר לסיבה שאת פה, ובכל זאת, בלי שמות, אני מבקשת לדעת מה ההכשרה של המרצה שלך, אם את יודעת", אני מבקשת לברר.

"מעניין. שאלתי אותה, כי אני אומרת לך שהרגשתי שמשהו לא בסדר. יש לה תואר שני בטיפול. היא נחשבת למטפלת טובה".

זה היה השלב שכבר לא רציתי להסתיר את הכעס שלי.

"קיוויתי שתגידי שמדובר במישהי שלמדה שניה וחצי, שלא מבינה מספיק מה זה טיפול ושחושבת שהיא יודעת מספיק כדי ללמד, ואין לך מושג כמה אני כועסת כשאני מבינה שמדובר באשת מקצוע עם תואר שני בטיפול (כלומר: מטפלת קלינית), שיודעת בוודאות מוחלטת שהיא 'מכשירה' נשים לעסוק בתחום רגיש כל כך עם אפס הכשרה מתאימה! בכל אופן, את כאן, והזמן הזה הוא שלך, ולכן אני עונה לך, הנה האפשרויות שיש לך כדי להצליח להפוך לימודים למקצוע, ומקצוע לפרנסה".

וכאן נתתי לה כמה אפשרויות:

1. לבחור את אחת השיטות שהתחברת אליה וללכת ללמוד אותה בצורה מסודרת במקום מקצועי, כולל סטאז' מלא! בלי קיצורי דרך ובלי שרלטנות. ואז, כשתלמדי כמו שצריך, יהיה לך יותר ביטחון מקצועי, ובנוסף, תוכלי לשלב גם כלים שלמדת מהשיטה השנייה, אך לא תוכלי להגיד שאת מטפלת בה, כי אין לך הכשרה מספקת.

2. לקחת הדרכה מקצועית, צמודה, לאורך זמן, שתעלה לך לא מעט כסף, מאשת מקצוע שעוסקת בתחום ושתלווה אותך עד שתדעי לטפל כראוי.

3. לוותר על מה שלמדת וללמוד שיטה אחרת בצורה מסודרת.

היא הנהנה, ובפעם הראשונה ראיתי חיוך קל.

"את לא מבינה כמה נרגעתי עכשיו. פחדתי שאולי יש לי בעיה של חוסר ביטחון. לא הבנתי איך תלמידות אחרות יוצאות לטפל ואני לא. מה יש להן שלי אין. ועכשיו אני מבינה שאולי הפוך, יש לי ולהן אין. אמנם זה מכעיס ומאכזב שלא קיבלתי את המידע הנכון ושבניתי על השנה הזו, ואני כל כך שמחה שאני מבינה שמה שאני מרגישה הוא הדבר הנכון. אתייעץ עם בעלי ואראה מה אני עושה הלאה. תודה רבה מאד!".

היא יצאה.

שילמה לי כסף רק כדי לדעת שהיא בסדר, שאין לה בעיה של ביטחון עצמי, שזה לא שהיא לא מתאימה להיות מטפלת. פשוט, הדרך לשם תהיה ארוכה מכפי שהיא חשבה.

הכעס בתוכי בעבע עוד זמן רב אחר כך.

אישה, שומרת תורה ומצוות, מכשילה לצערי בכל יום עשרות נשים שהפכו בין רגע להיות "אשת מקצוע", מבלי שהן יודעות שהן לא, בעבודה עם נשים, תוך שהיא מסכנת את חייהן, כפשוטו.

הנשים שבאו ללמוד לא קיבלו אפילו שליש ידע מקצועי באף שיטה, לא למדו אתיקה מקצועית, לא מבינות במה מותר להן לטפל (בעצם – כלום) ובמה לא (בהכל, כרגע) וללא כל ניסיון בשטח.

כל אחת מהנשים האלו, בוודאות גמורה, עושה נזקים בלתי הפיכים לצמיתות.

איך היא ישנה בלילה?

איך היא מצליחה לעבוד בקליניקה שלה, כשהיא יודעת שיש נשים שפתחו קליניקה משלהן ללא ידע מקצועי מתאים?

איך היא לא מפחדת? מהקב"ה? מהמצפון? מההשפעה ההרסנית שלה?

אני כותבת את המילים האלו, והמקלדת שלי משלמת את המחיר.

איך???

איך יש מציאות כזו עדיין?!

יותר מזה, איך מישהי חושבת שאפשר ללמוד כמה שיטות טיפול בשנה?

איך?

לא צריך להיות חכמה, גאונה, "מבינה"!

בכל מקום מפרסמים ששיטה *&%^%" נלמדת במשך שנתיים, אז מה עובר לאותן נשים בראש כשהן רואות שמציעים אותה + עוד שיטה שלמה בשנה?

מה לא מובן???

מה לא ברור???

ואיך יש מכללה, בית ספר, מתנ"ס, שלא עושה שיעורי בית לפני שהוא סוגר עם מרצה כזו או אחרת על לימודים שנחשבים למקצועיים???

האם המרצה המהוללה, או מנהלת המכללה/מתנ"ס, רוצות ליפול בידיים של "מטפלת" שלמדה כלום וחצי? זה כמו ללכת לרופא שיניים שראה סרטון ביוטיוב איך עוקרים שן!

אין הבדל!

היית מוכנה ללכת למישהי כזו?

הלוואי הייתי יכולה לעלות על איזו במה, ושכל מדינת ישראל תשמע את הזעקה שלי, אבל זה חסר סיכוי, אז אולי, לפחות, יהיו כמה שיקראו את הפוסט הזה, ו-

• יפסיקו ללכת ללמוד במקום שמציעיםקיצורי דרך בדמות מחיר זול יותר, פחות שעות/שנות לימוד, פחות דרישות הכשרה (כלומר, פחות שעות סטאז').
• אם הן למדו במקום כזה, הן יפסיקו מיד לעסוק בתחום ללא הדרכה צמודה של אשת מקצוע מנוסה מאד ובעלת הכשרה מתאימה באותה שיטה! או יפנו ללמוד את התחום בצורה ראויה ואחראית. או ילכו לעסוק בקונדיטוריה. מקסימום, אולי לא יהיה טעים, אבל אף אחד לא יינזק.
• יבדקו טוב יותר לפני שהן פונות לטיפול. נכון, רוב הנשים לא יודעות מהי ההכשרה המתאימה, אבל שתעשנה יותר השתדלות (עד שאממש את אחד החלומות שלי, ואחד מהם הוא מרכז מידע בתחום שייתן מענה פשוט וברור לגבי הפרמטרים המינימליים הנדרשים בכל שיטת טיפול והמלצות על נשות מקצוע מקצועיות).
• יעבירו את הפוסט הזה הלאה.

כעת, בואי (שוב) ניזכר רגע לְמה מיועדים קיצורי דרך: הם מיועדים לקצר את הדרך למטרה מסוימת.

האם כשמקצרים את הדרך בלמידה מקצועית בתחום הרגיש של טיפול ואימון, מגיעים אל אותה המטרה כמו בדרך הארוכה?

התשובה, אני מקווה, ברורה:

לא.

הטיפול והאימון לא יהיו אותו הדבר. זה לא אותו מוצר או שירות.

איתך, בדרישה למקצועיות חסרת פשרות.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.