הוא משתדל ומתאמץ, ומה נותר לנו אם לא להכיל ולאהוב גם את השונה?

קוראים וקוראות יקרים במיוחד,

תודה על כל התגובות החמות והמרגשות שלכם, קראתי הכל והתרגשתי ממש.

לרגל הפרק האחרון בסדרה אני מפנקת אתכם בפרק מתוך הספר שיצא לרגל בר המצווה של יונתן, "SMS ללא מילים", פרק שנוספו לו זוויות ראיה נוספות, תקראו ותבינו.

*

נר שמיני של חנוכה.

כל יום בחנוכה הוא נס בפני עצמו. כל יום כולנו, מגדול ועד קטן, חוגגים ומודים ומהללים למי שהכל שלו ונותן לנו באהבה משלו.

כל יום הוא עוד כוח.

כל יום מסמל עבורנו להבה קטנה ועוד אחת שמצטרפת.

להבה שבכוחה להאיר חשיכה עבותה, להורות את הדרך.

שתים עשרה בלילה, כולם ישנים, נשימותיהם קצובות, רגועות, שמחות. ואני מאושרת.

אני מביטה בשלהבות המרקדות אל סופן, מתאמצות להאיר עוד קצת, מתעקשות לנצל עד תום את כוחן, לנצל כל טיפת חמצן וכל טיפה של שמן זית זך.

ושלהבת אחת מיוחדת, מאירה לי כל כך, מחממת אותי, מדברת אלי. שלהבת חמה וצהובה מתערבבת עם הנוזל המלוח-מתוק שזולג מעיני, ודרכה אני רואה את בבואתך האהובה כל כך, יונתן שלי.

שומעת את קולך הצרוד, הכבד, המתאמץ, מנגן, מסלסל ומברך "שעשה ניסים לאבותינו".

הוא עשה ניסים רבים לאבותינו.

הוא עשה ניסים גם לנו, אוהו כמה ניסים.

בזיכרוני צפות ועולות שנותיך הראשונות, תינוק מתוק שלי. זוכרת את הגאווה להיות אם לבן בכור, ילד יפה תואר ורגוע כל כך. ממשיכה להעביר את השנים בזיכרוני, שנים שכל יום בהן הולך ומתכהה, הופך לשחור וכבה, חף מכל טיפה של אור.

שנים שלא הצלחת לדבר, כמה שנים הן היו - אתה זוכר? שש שנים, קצת יותר, כמעט שבע שנים.

זוכר שברברת מילים, ואי אפשר היה להבין אותך בכלל? זוכר את התסכול הגדול שלך? זוכר את דפיקות הראש שדפקת בקיר או ברצפה כשהרגשת שלא מבינים אותך, ועד היום מהדהדות לי במוח, עוצמתיות, מפחידות?

אני זוכרת היטב הכל, כאילו היה זה אך אתמול.

שנים של עבודה מאומצת, של ריצות מקלינאית תקשורת אחת לאחרת, של אימונים, של ניסיונות ושל תסכולים.

הרבה קלינאיות תקשורת ניסו לעבוד איתך ולא הצליחו. מאות פעמים ניסינו לעשות פיזיותרפיה לשרירי פיך, ללא הצלחה. את שפתיך האדומות והקטנות מרחנו, שפשפנו, צבטנו. ניסינו את כל העצות, ובכל האמצעים שעמדו אז לרשותנו.

שנים.

לא אשכח את עצמי בוכה, מתפללת, מתחננת לפחות למילה, מתאמצת להבין, ולא מצליחה, מתוסכלת כמעט כמותך, כמעט מתייאשת, כמעט דופקת את ראשי, כמוך.

מבינה את תסכולך.

ולמרות החושך הגדול שבו היית נתון, למרות המסע המפרך שנגזר עליך לעבור, אתה הוא זה שהדלקת את השלהבת הקטנטנה הזו, את רצונך העז להצליח. אתה הוא זה שלא התייאשת – התאמצת ולא הצלחת, והמשכת.

ואני, בחשיכה, כשכבר הלכת לישון הייתי מתפללת ובוכה למענך, שתצליח, שתצליח להוציא הגה ועוד אחד, שתצליח לדבר ולו מילה אחת ברורה, זו הייתה משאלתי.

היו כאלו שהכירו אותך, ומהם אף כאלו שעבדו איתך, שייאשו אותי שוב ושוב. "אל תצפי, זה לא הולך לקרות, הוא לא יצליח", וגם אתה היית שותף לשיחות הנוראות הללו.

לפעמים הייתי מתייאשת, ואפילו נשברת, בוכה, עגומה, כאובה. ואתה, כשהיית רואה אותי עצובה כל כך, היית מחייך חיוך גדול ומאיר כל כך, חיוך של תקווה, שהיה ממיס לי את הלב וגורם לי לחייך חזרה, להאמין בך, שתצליח.

ובסוף אחרי שנים טובות של עבודה ללא תוצאה הגיעה אורית, הקלינאית המיוחדת הזו. היא עבדה ב"עלעלים", הגן והלב הידועים, שנלחמנו עליהם, ומיד נפשה נקשרה בנפשך.

את כל נשמתה היא נתנה לך, עבדה איתך כמעט יום יום, נתנה הוראות לסייעות בגן, איך לעבוד, מה לעשות, הקפידה כל כך בעבודה איתך.

גם לנו שלחה אורית המקסימה הזו סרטונים שתיעדו את השיעורים שלה איתך, כדי שנלמד ונדע איך לעזור לך. הרבה מאוד חודשים היא עבדה ועבדה והתאמצה יחד אתך, כשהיא משתפת גם אותנו בעבודה המאסיבית ומטילה עלינו משימות גם במסגרת הבית. אבא ואני רצינו כל כך שתצליח להוציא יותר מילים, שנבין אותך.

עד שראינו ניצן קטן של תוצאה - הצלחת קצת, התקדמת מעט, כמה שמחנו, כמה שמחה היא.

המילה הראשונה שלך הייתה "שוקו".

אני זוכרת איך סבתא שלך, אמא שלי, תמיד הייתה אומרת: "נעמה, אל תדאגי, עוד יגיעו ימים שבהם רק תרצי שיסתום את הפה". ואני הייתי עונה: "אמן" בדבקות ובתפילה שהלוואי וזה יתגשם.

והנה, נר חנוכה, הדלקה, ברכה, שתי ברכות בעצם.

אתה עומד במרפסת, וכולנו מסביבך. אתה מדליק את השמש ומברך בקול נרגש ומלא, מסתלסל, כל השכונה מאזינה לקולך הרם: "אשר קידשנו... להדליק נר של חנוכה".

כולנו עונים אמן מתנגנת, ועוד כמה אנשים מלמטה מביטים בך, גאים בך. מכירים אותך.

אתה ממשיך, לא מתבלבל, לא מתרגז, אפילו כשאחותך הקטנה מזייפת ועונה אמן אחרי כולם, מה שהיה מעצבן אותך תמיד.

אתה ממשיך בקול בוטח, מרגש ומתנגן: "שעשה ניסים לאבותינו... בזמן הזה", ושוב אנחנו עונים אמן, ואתה מדליק חנוכייה מלאה בנרות, שמן זית זך, ביד מחוספסת, באצבעות קצרות, מצליח להדליק, לבד.

ויחד איתנו אתה עובר לחנוכייה הבאה של אחיך הקטן ממך, וכשהוא מברך אתה עונה כזה "אמן" מתנגן וצלול. באמת מרגש, גדלת.

כל שנה בחנוכה ראינו התקדמות, ראינו ניסים. השנה ראינו הרבה ניסים, וגם התבגרות.

אפילו אני עצמי, שהאמנתי בך כל כך, לא חשבתי שתגיע למקום גבוה כל כך תוך שנים בודדות. הייתי בטוחה שזו עבודה סיזיפית עד מאה ועשרים, אך הופתעתי.

אנחנו מחזקים אותך כל הזמן, ואתה מתקדם, לא עוצר.

גאה בך, ילד שלי.

גאה ברצון שלך להצליח ולהתקדם, מאושרת כל כך על הצלחתך ועל כל צעד קטן קדימה, מאחלת ומתפללת, כאן, ליד הנר האחרון שעוד מאיר לי, עוד מהבהב וחורט את דמות דיוקנך יוקדת באש, שתמיד תהיה שלהבתך עולה מאליה, תמיד תרצה, תצליח, תכבוש, תמיד תתאמץ ותנצח.

ואני מוסיפה עוד תפילה קטנה עם העשן המיתמר מהנר הדועך, תפילה על ילדי, אחיו הצעירים של יונתן. הלוואי שגם הם ייראו את האור הגדול שבו, על אף שזה קשה מאוד, והוא שונה ומוזר, למרות העובדה שזה גם מציק וכואב ומנוכר ומאתגר, ולפעמים גם מבייש. הלוואי שיצליחו לגלות את האור שבו, שירצו להיות בקרבתו עוד מעט, עוד קצת. הלוואי שייתנו לו יד בריקוד משפחתי של ניסים ונפלאות למרות ידו המחוספסת והלא נעימה, הלוואי שירצו לשבת לידו בשעת הארוחה, גם אם זה מאתגר ופחות נעים. הלוואי עליכם, ילדים שלי.

ילדים טובים כל כך, רגישים ומתחשבים, אבל לפעמים, ברגעים קטנים, ההתמודדות היא גדולה. אני מתפללת שיצלחו את כל האתגרים בחייהם, שנוגעים ליונתן ושלא.

לא רק הם, כולם, כל האנשים הסובבים אותו.

הוא משתדל ומתאמץ, רוצה להיות עם כולם, כמו כולם. ומה נותר לנו אם לא לקבל, להכיל, לאהוב, גם את השונה. גם את הנדיר?

ואיך הוא בירך ביום הראשון של חנוכה?

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אמן.

זווית רחבה

השכנה לשעבר:

יונתן, כפרה עליו. הם עברו דירה לפני שלוש שנים, ומאז אני בקושי רואה אותם ואותו. מדי פעם הוא קופץ לבקר, להביא משהו או לקחת, ומדי פעם נעמה מטלפנת אלי לשאול לשלומי ולעדכן מה חדש, לא יותר מדי.

היום בדיוק הייתי צריכה להגיע לבית המרקחת שנמצא קרוב לביתו של יונתן. אמרתי לעצמי - אני אזדרז, ואז אספיק גם את בית המרקחת וגם את הדלקת הנרות בביתי, בצאת הכוכבים.

הלכתי ממש מהר, ופתאום אני שומעת את הקול של יונתן. איזו נשמה גבוהה! כפרה! מסתלסל ומברך כל כך יפה, אף פעם לא שמעתי אותו ככה, גם לא בסיום המסכת שעשה בקורונה.

הוא מסלסל בקולו, ואני מתמוגגת מנחת.

איך הוא נשמע רגוע יותר, בוגר. תודה לבורא!

באמת נחת!

לא שמתי לב בכלל שעבר הזמן, חיכיתי למטה כדי לשמוע את כל הברכות של יונתן ולענות אמן.

להציץ מרחוק ולראות איך הוא מדליק את הנרות לבד.

לא ייאמן!

אני חושבת על כל השנים שהם גרו לידי, כל ההתפרצויות, הצעקות, המכות, החבטות.

מי היה מאמין שיגיע לרגע כזה? איזה יופי! כמה אני שמחה בשביל ההורים שלו שהוא התקדם כל כך, מקווה לזכור להתקשר לנעמה, לספר לה שהייתי שותפה מלאה להדלקה של יונתן.

והתפעלתי. התרגשתי.

כמה טוב השם.

זווית ישרה

יונתן:

המורה סיפרה לנו שהיום האחרון של חנוכה הוא היום הכי חשוב. היא אמרה לנו שכדאי לנו לברך יפה ולהיות רציניים, ואז השם יעשה לנו הרבה ניסים ונפלאות.

כל הימים בחנוכה זכרתי את זה וחיכיתי ליום האחרון, הכנתי את עצמי חזק, בדיוק כמו שהמורה לימדה אותנו.

בכל הדלקת נרות בירכתי יפה, והשתדלתי להתנהג יפה גם אחר כך, ולא התעצבנתי כל פעם שאורי או אפרת ענו אמן אחרי כולם, על אף שזה מעצבן אותי וחופר לי במוח. מבלבל אותי לרגע.

אבל היום, ביום האחרון, ההתרגשות שלי טיפסה וטיפסה. הייתי מוכן לגמרי, אמרתי לעצמי שהשנה אני ממש מצליח לברך ביום האחרון לאט, ברור ובקול. לפנות בוקר, כשכולם ישנו, עשיתי כמה פעמים חזרות בלי שאף אחד ישמע. וגם בתלמוד תורה בהפסקה התאמנתי שוב ושוב. הייתי חייב להצליח לברך ברור ובקול.

ואני כל כך שמח שהצלחתי, אבא ואמא כל כך שמחו! גם כל שאר האחים שלי הביטו בי בפליאה.

הפעם הייתי טוב יותר מתמיד. הם אף פעם לא שמעו אותי מברך עד כדי כך יפה.

אבל אחר כך, כשכולם רקדו בשירי חנוכה, התיישבתי על הספה. ידעתי שאף אחד לא ייתן לי יד, כי היא מחוספסת כזאת'י, לא נעימה. קצת התאכזבתי, הייתי בטוח שהם יראו שאני כל כך גדול ובוגר ויתגברו על עצמם, יסכימו לתת לי יד.

זה מעליב.

זה כמעט גרם לי להתפרץ מרוב תסכול, אבל אבא, שראה שאני ממש על הקצה, תפס אותי והרים אותי גבוה, למרות שאני הכי גדול, ורקד איתי ועם כולם.

בסוף גם נועה נתנה לי יד, וגם מיכלי הקטנה.

היה כיף לרקוד עם כולם.

וכיף יותר שהצלחתי שוב להתגבר, ואפילו רקדתי בלי להתעצבן באמצע.

אני מרגיש שגם היום נעשו לי ניסים. והרבה.

לתגובות ולפניות: sh7146961@gmail.com