פרשת שופטים: לעשות לעצמך בית ספר, בחיים האמיתיים

א. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", כך נפתחת פרשת שופטים. על בחירת הכתוב בלשון יחיד – "תיתן לך", כתבו הפרשנים כי על האדם עצמו להיות שופט ושוטר של עצמו, ולהציב בשערי הלב ושערי המוח, מעין חסמים הבוחנים מה ראוי להיכנס ומה עדיף שיישאר בחוץ. וכלשון השל"ה הקדוש – רבי ישעיה הלוי הורביץ: "כאן יש רמז מוסר..., ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו 'שופטים ושוטרים', כלומר שישפוט את עצמו תמיד, זהו תיבת 'לך'". בימינו, כאשר המכשירים הניידים שבידינו מפציצים את שערינו בתכנים, האחריות היא עלינו, לדעת מה לסנן, מה לקחת בערבון מוגבל, ומה לקבל. יחד עם המובן הדיגיטלי, ישנה גם משמעות עמוקה יותר.

ב. בספרו "על החירות", כתב הפילוסוף והכלכלן הבריטי – ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806): "מי שמרשה לחברה, או לסביבה, לבחור בשבילו בתוכנית החיים שלו, אין לו צורך בשום כישרון אחר חוץ מן החיקוי הקופי, אך מי שבוחר בתוכניתו לעצמו מביא לידי שימוש את כל כוחותיו". מיל היה תוצר של חינוך ביתי והטיף להעצמת היחיד. בילדותו למד אצל אביו ואצל הפילוסוף ג'רמי בנת'ם. בגיל שמונה הוא כבר קרא יוונית, ועסק בגאומטריה, אלגברה, היסטוריה וגם בלימודי לטינית. כמאה שנים קודם לכן, הפילוסוף, ההוגה הפוליטי, ואחד ממחברי האנציקלופדיה הגדולה – ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), כתב בספרו "האמנה החברתית", כי: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". בחיבורו הנודע "על החינוך", הדגיש רוסו את חשיבות הטבעיות והחופש שיש לאפשר בחינוך ילדים. הוא האמין כי הילד טוב וישר מטבעו, ולרוב החברה היא זו המקלקלת אותו. וכלשונו: "הכל יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכל מתנוון בין ידיו של האדם". לכן הוא סבר כי עדיף שילדים יסתובבו בטבע, ילמדו ויכירו את העולם דרך החושים ומגע עם המציאות, מאשר דרך ספרים – אשר לטענתו עלולים לפגוע בתבונה הטבעית ובכושר השיפוט. למרות עיסוקו התיאורטי בחינוך ילדים, למרבה האירוניה והצער, את ילדיו שלו הותיר בבתי יתומים. הגם שבפרקטיקה הוא לא הצטיין, כן ניתן ללמוד ממנו על האמונה בטבע הראשוני והטוב של האדם.

ג. הגישה של רוסו ומיל בדבר חינוך טבעי-עצמי יכולה להישמע מעט קיצונית, בפרט במועד יישומה כבר בגיל הרך. כמובן, בתור הוגים פורצי-דרך היה עליהם להקצין את דבריהם על מנת להדגיש את תפיסותיהם. מעבר לכך, יש לבחון את דעותיהם בהקשר התקופתי והתרבותי בהן נכתבו, והביקורת החברתית הטמונה בהן, בוודאי ביחס לרוסו, אשר פעל ערב מלחמת האזרחים בצרפת. אך העיקרון היוצא מדבריהם, כי האדם, המתבגר והבוגר, צריך לחנך את עצמו, להציב שופטים ושוטרים לעצמו, ולהפוך לאינדיבידואל אחראי החושב בעצמו, מבקש ביסודו לגלות את הייחודיות האותנטית הטמונה בכל אדם – בכל נשמה. אין המדובר באנרכיה ונון-קונפורמיזם במובן השלילי של התיאור האמור בספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". דרישת החינוך העצמי האמורה בפתיחת פרשת שופטים מאמינה ביכולותיו של האדם להיות טוב ולהיטיב. כמה חשוב לעיין בדברים אלה, דווקא סמוך לפתיחת שנת הלימודים, כמו גם בתחילתו של חודש אלול. הלימוד והתשובה גם יחד, ראויים יותר כאשר הם נובעים מתוך האדם, מתוך חירותו ובחירתו, מתוך היסוד הפנימי שבו השואף אליהם באופן טבעי.

ד. בניגוד לאסכולות הרואות במערכת החינוך כמטמיעה ידע בתלמידים, כתב הרופא והפסיכולוג אלפרד אדלר כי: "מטרתם האידאלית [של בתי הספר היא] לאפשר לתלמידים לפתח מחשבה עצמאית". לדבריו: "אנו לא מעוניינים עוד לאמן ילדים רק כדי שיוכלו להרוויח את לחמם או כדי שיתפסו מקום במערכת התעשייתית. אנחנו רוצים באזרחים שווים בלתי תלויים ומשתפי פעולה הנושאים באחריות בעשייה של תרבות". באופן דומה התבטא הפילוסוף פרידריך ניטשה, בתיאורו את החינוך העצמי הראוי לאדם המייחל לשפר את מידותיו: "אתה עצמך העד ואתה לבדך השופט ואין זולתך במבחן זה". אם ההוגים הנ"ל ביקשו לאמץ גישה של חינוך עצמי מטעמי אותנטיות וחירות, הרי שהרב קוק ראה בחינוך האותנטי גם צוהר ממשי המאפשר התעלות רוחנית אמיתית, והתחברות למקורות הנפש.

ה. "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני [...] והאני הולך ומשתכח", כך כותב הרב קוק. לדידו, כאשר מחנכים מבקשים להנחיל אינפורמציה בתלמידיהם ותו לא, ללא התייחסות לשונות בין תלמיד ותלמיד, הם עלולים לגדוע את העולם הפנימי העשיר והיצירתי של התלמיד ואת יכולתו להתחבר אל סגולותיו הפנימיות. כאשר "האני הולך ומשתכח", התלמיד, ופעמים רבות גם האדם המבוגר, מבקשים למצוא ייחודיות במאפיינים חיצוניים, כמו רכישת מותגים, סמלי סטאטוס ומוצרים טכנולוגיים לא הכרחיים, או במקרה הרע – בהתנהגות כוחנית ומשיכת תשומת לב שלילית. וכדברי הרב קוק: "כל מה שהשלימות הפנימית יותר חסרה, כן הטבע מחפש להשתלם מצד החוץ". אך האמצעים החיצוניים לא באמת מבססים את חוסנו הרוחני של האדם, הם לא מחזיקים לאורך זמן: "ואם לא יותן לזיק העצמי מקום להופיע באורו, אז כל מה שבא לו מן החוץ לא יועיל". לכן כותב הרב קוק: "חייב אדם להגדיל רושם השלימות הפנימית".

ו. "מעולם לא נתתי לבית הספר להפריע בהשכלתי", היא אמירה הומוריסטית וצינית המיוחסת לסופר האמריקאי סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע בשם העט – מארק טוויין. כאמור, הרעיון של "שופטים ושוטרים תיתן לך", אינו בא להמעיט מהחשיבות המכרעת של בתי הספר ומוסדות החינוך בהקניית ידע, ערכים, מידות ודרכי השתלבות בחברה. יתרה מכך, לאנשי החינוך יש את הזכות והחובה לבסס את ביטחונו העצמי של התלמיד. וכדבריו היפים של הרב שלמה קרליבך: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". אך זהו השלב הבסיסי וההכרחי. על גביו, יש לתת את תשומת הלב, ככל שמערכת גדולה יכולה לבצע משימה שכזו, לאקסקלוסיביות של כל אחת ואחד מהתלמידים. וכלשון הרב קוק: "איננו מכירים את החינוך בתור בורא דברים חדשים בנשמת המתחנך, כי אם בתור מפקח ומוציא מן ההעלם אל הגלוי [...] מה שהוא גנוז בו בכוח". הגדרה זו אינה נועדה לצמצם את תפקיד המחנך. ההפך. הייעוד של החינוך הוא גבוה לאין שיעור מהקניית השכלה: "תכלית החינוכים [...] כדי שתבוא מהם התגלות הכוח הפנימי של אור הנשמה" –  "לעורר את רוחו הפנימי [של התלמיד], להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו". הפרספקטיבה האופטימית המאמינה בטוב הפנימי ובאור הגנוז בכל אחד, היא גם הבסיס לתשובה מאהבה, אשר נועדה לגלות ולהתחבר ליסוד האדם – צלם אלוקים. זו היא אחת ממטרות חודש אלול – לשוב אל עצמנו: לחפש ולהביא לידי ביטוי את הטוב הייחודי הטבוע פנימה. וכלשון הרב קוק: "להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו".

***

הטור מוקדש לעילוי נשמת הירש גולדברג-פולין ז"ל, שנחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס,

ולרפואת הלב השבור של הוריו היקרים – ג'ון ורייצ'ל, אשר כל פנימיותם מקרינה אור ואצילות.

***

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.