השחקנית על כיסא הגלגלים: "הבטחתי לעצמי שעוד אעלה על במות"

כשהשחקנית לאה בן זאב עולה לבמה, עולה איתה גם שחקן נוסף – כיסא הגלגלים שלה. זה הרגע בו יורדת דממה על האולם. כל העיניים נשואות אל לאה – דמות קטנה-גדולה, אשר משקפת בעצם הווייתה סיפור של כוח, אומץ ואמונה.

לאה מספרת את סיפור חייה, וניכר שהיא חיה אותו, נושמת אותו, ומזמינה את הקהל להצטרף למסע המרגש והבלתי ייאמן שעברה.

מהתמודדות לעוצמה

היא בשנות העשרים המתקדמות לחייה, שלישית במשפחה של תשעה ילדים, מתגוררת ביישוב בית חלקיה ויש לה שיתוק מוחין, מה שנהוג לכנות CP.

"נולדתי עם שיתוק מוחין, זה חלק ממני", מספרת לאה. "אני לא זוכרת חיים אחרים. תמיד ידעתי שאני שונה, אבל ההבנה הזו התעצמה בכיתה ג', כשעברתי לבית ספר חדש. הילדים התרכזו בי, צפו בכל תנועה שלי, ואני התביישתי. הרגשתי כל כך שונה ולא שייכת. חלמתי ללכת, לקפוץ, להיות כמו כולם, אבל החלום הזה הלך והתרחק. הכאב הפנימי היה עצום.

"השנים בבית הספר היסודי היו מאתגרות", היא מוסיפה, "עברתי כמה וכמה בתי ספר, ובאף אחד מהם לא באמת מצאתי את מקומי. אני זוכרת את עצמי באחד הימים נשכבת על הרצפה בבית ומתחילה לבכות. כשאנשים עם שיתוק מוחין בוכים זה נשמע חזק יותר מהרגיל, וזה לא בכוונה. פשוט ככה אנחנו נשמעים. ההורים שלי ממש נבהלו, הם ניסו להרגיע אותי ללא הצלחה, ורק אחרי שעה ארוכה הצלחתי לזעוק: 'למה אני נכה? למה אני שונה מכולם? למה אני אחרת?'"

מה עזר לך באותם ימים להתגבר על הקושי?

"זה לא קרה ביום אחד, אבל ככל שהתבגרתי כך הרגשתי שאני מקבלת את עצמי יותר ואפילו  מתחילה לאהוב את הנכות שלי. למדתי גם לקבל כוח מהתפילות ומהדיבור הישיר עם הקב"ה. גם ההורים והמשפחה נותנים לי המון כוח, הם תמיד מעודדים אותי לשאוף קדימה ללא שום מעצורים, ויחד עם זה מגישים עזרה וסיוע במה שצריך.

"ובכל זאת, ברור שהחיים שלי לא תמיד ורודים כפי שהם נראים כלפי חוץ, למרות שהחיוך שלי עלול להטעות. כי כן, גם אני חווה רגעים קשים של ייאוש, של כישלונות, ופשוט רגעים שבהם אני כועסת על העולם. אבל למזלי יש לי את האמונה בעצמי, ואת הכוח להתמודד עם כל אתגר. אני מאמינה בחיים ומנסה להפיק מהם את המיטב, להגשים את החלומות שלי ולשמוח במה שיש לי".

לפני כמה שנים התבקשה לאה לעבור מבחן תעסוקתי מטעם הביטוח הלאומי, אך לא הצליחה לעבור אותו. המשמעות הייתה שהיא לא זכאית למימון לימודים, והאפשרות היחידה היא לעבוד במפעל תעסוקה שיקומי.

"זה כמובן פגע בי מאוד", היא מספרת, "אחרי שנים רבות שבהן התאמצתי לעשות הכל כמו כולם, ושהנכות לא תפגע בשום דבר – פתאום אומרים לי בפרצוף שאני לא מסוגלת. זה גרם לי כמובן לנפילה גדולה. יצאתי משם מדוכדכת, אבל כבר כשהגעתי הביתה חלה התפנית. פתאום אמרתי לעצמי: 'מה אכפת לך מהתוצאה של המבחן? הרי היא לא שינתה אותך, את נשארת אותו בן אדם'".

כבר באותו רגע הרגישה לאה טוב יותר, ואז גם עלתה לראשונה המחשבה הנועזת במוחה:  "אני עוד אגשים את החלום, אהפוך לשחקנית, ואצא במופע".

מאותו רגע היא יצאה למסע חייה, כשהיא מחליטה שהיא לא מתייאשת ולא מוותרת לעצמה. "החלטתי לעשות הכל כדי להפוך לשחקנית", מסבירה לאה, "למדתי משחק, שירה וגם ריקוד באופן מקצועי, ובתוך כך גיליתי על עצמי דברים מדהימים, כמו העובדה שכאשר אני שרה הקול שלי נשמע רגיל, לא כמו שהוא במקור. אני כל כך אוהבת לשיר, וכיום, אחרי אימונים רבים, אני מופיעה על במות כזמרת, ואפילו מקבלת קטעי סולו. אגב, אני משתתפת גם בהופעות של הקבוצה, ואפילו במקהלות שמשלבות תנועות המלוות את השירה. לפעמים אומרים לי לאחר מכן שבכלל לא שמו לב שיש מישהי נכה בקבוצה, ורק בנות המקהלה יודעות שהתנועות שלי קצת שונות ולא ממש אותו דבר, כי בכל זאת יש הבדל בינינו".

לתת כוחות

ככל שלאה מצאה את עצמה מקבלת תפקידי משחק ומבקרת באולפנים כדי להקליט את עצמה, כך עלה בה הרצון לצאת במופע אישי על סיפור חייה. כך, לפני כשנתיים, היא עלתה בפעם הראשונה עם ההצגה "משחק הכיסאות" והחלה להופיע איתה בכל רחבי הארץ.

במה עוסקת ההצגה?

"זוהי הצגה שבוימה על ידי הבימאית חיה ריינר שהפכה את סיפור החיים שלי להצגה. כדי להפוך את ההצגה למעניינת יותר, היא שילבה בה גם שחקנית רגילה - גלי הולצברג המוכשרת שמשחקת איתי במקביל. חיה גם לימדה אותי הרבה מאוד טיפים שהקפיצו אותי למקום מקצועי בהרבה מזה שהייתי בו".

לאה מציינת שלא היה לה קל להתכונן להצגה, מאחר שבעקבות הנכות היא גם מתמודדת עם דיסלקציה, ומתקשה לקרוא טקסטים ארוכים. "אבל השנים הארוכות שבהן למדתי בבית הספר בעיקר מתוך זיכרון, הרגילו אותי לכך", היא מסבירה. "בעקבות כך כל דבר שאני רוצה לדעת אני משננת בעל פה, וברוך השם הזיכרון שלי טוב. כמובן שהיו חזרות ארוכות מאוד להצגה, שנמשכו הרבה יותר מהרגיל, אבל הבנתי כבר מהרגע הראשון שכמו שההצגה שלי אינה רגילה, כך גם ההכנות לקראתה אינן יכולות להיות רגילות".

במשך השנתיים האחרונות היא הספיקה להופיע עם ההצגה כמעט בכל מקום ברחבי הארץ. "בכל פעם מחדש אני מתרגשת לראות נשים בקהל שמוזילות דמעה, וגם ניגשות אליי אחר כך ומספרות כמה שחיזקתי אותן והוספתי להן תובנות לחיים", היא מציינת. "אלו לאו דווקא נשים נכות או כאלו שמתמודדות עם משהו רשמי, כי מסתבר שלכל אחת מאתנו יש קשיים ואתגרים משלה, ואם בזכותי הן קיבלו כוח כדי לעבור אותם עם חיוך, ולהתמודד - אני שמחה ומאושרת בכך".

ומה התוכניות שלך להמשך?

"יש לי עוד כמה רעיונות להצגות נוספות, עם הרבה מסרים נלווים. בכלל, אני מקווה להמשיך להתפתח בתחום הבמה שאני כל כך אוהבת, ולפני הכל – לזכות בעזרת השם להתחתן ולהקים בית ומשפחה. זהו החלום האמיתי שלי".