הפרעות, הפצצות והגירוש: הסיפור הכואב של חורבן יהדות מצרים

כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הבטיח ה' לבני ישראל: "כאשר ראיתם את מצרים היום – לא תוסיפום לראותם עוד". ואכן במשך שנים רבות לא היו יהודים במצרים. אמנם מזמן קרוב לחורבן הבית הראשון גלו יהודים למצרים, כפי שהובטח בקללות הגלות שבתורה, "והשיבך ה' מצרים".

במשך דורות רבים התקיימה קהילה יהודית באלכסנדריה שבמצרים, ובעוד מקומות. עם השנים התחלפה האומה המצרית עצמה, נעלמה ונטמעה ברחבי האומות הקדומות, ואת מקומה מילאו ערבים מוסלמים שהגיעו ברובם מעבר לים סוף, מחצי האי ערב.

במאה העשרים היתה קהילה יהודית מפוארת במצרים, שבה כיהן בין השאר מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל ברבנות. אך המצרים דחקו את רגלי יהודי מצרים בצורה אכזרית, עד שרובם נאלצו לעזוב את הארץ. הדברים קרו במקביל לאירועי הקמת המדינה, ולכן לא תפסו מקום נרחב בהיסטוריה.

ב-2 בנובמבר 1945 נערכו פרעות אכזריות ברחובות קהיר ואלכסנדריה. האספסוף המתפרע שרף את בית הכנסת האשכנזי המפואר בקהיר, חילל 27 ספרי תורה, הרס בית תמחוי, בית אבות ומקלט לנזקקים, והחריב את בית הספר היהודי בקהיר. באלכסנדריה נפצעו יהודים ברחובות.

כאשר התקדמו הדיבורים על הקמת מדינה יהודית, הכריז חוסיין הייכל פאשה, הנציג המצרי בליגה הערבית: "אם תוקם מדינה יהודית, חייהם של מיליון יהודים במדינות מוסלמיות יהיו בסכנה". במקביל, לקראת פקיעת המנדט הבריטי, הוציא פארוק מלך מצרים בול דואר ובו דיוקנו של המלך, ומפת מצרים שכוללת את דרום ארץ ישראל. פארוק היה בטוח שינצח בקלות את הצבא היהודי. במקביל הוא עצר מאות אנשי עסקים יהודים והחרים את רכושם, למימון מלחמתו. באותו חודש נעצרו 1300 יהודים באשמת "ציונות". חברות בבעלות יהודית הולאמו.

אך פארוק לא ניצח במלחמה. הוא הושפל והפסיד הפסד צורב, ונאלץ לברוח עם שארית חייליו בחזרה למצרים. את זעמם הוציאו המצרים על יהודי מצרים. באותו קיץ של שנת 1948 הם סבלו סבל נורא. ב-19 ביוני התפוצץ מטען נפץ ברובע היהודי בקהיר. 12 בנינים נפלו על יושביהם, 22 יהודים נהרגו, 41 נפצעו, ומתוך הבתים הקורסים ניצל רק ילד אחד (שמו הוא יוסף לוי, עבד בתעשייה האווירית וחי כיום בהרצליה). בחודש יולי חזרו הפרעות. מאות בתי מסחר של יהודים נשדדו ונהרסו, פצצה הונחה בכלבו הגדול "סיקורל" שהיה בבעלות של ראש הקהילה היהודית בקהיר, ולמעלה ממאה יהודים נהרגו.

ב-22 בספטמבר 1948 נכנסה בשעת צהריים חמה עגלת גלידה לרובע היהודי בקהיר. עשרות ילדים התגודדו סביבה. ה"מוכר" הצית סיגריה, השאירה על עגלת הגלידה והסתלק. העגלה לא היתה אלא מטען נפץ אדיר. שני בניינים נפלו על יושביהם, ורבים נספו. ילדה בת אחת עשרה ניצלה מתוך הבניינים הקורסים. שמה הוא רוזה מולכו, והיא מתגוררת כיום ברחובות. ארגון האחים המוסלמים לקח אחריות על הפיגוע.

אחרי סיום מלחמת השחרור והתייצבות מדינת ישראל, נפל פחד כלשהו על המצרים, והעניינים נרגעו, אולם מספר שנים לאחר מכן חזרו הפרעות ביתר שאת. ביום שבת השחור, 26 בינואר 1952, החלו שוב מהומות רחוב. חמש מאות בתי עסק יהודיים הוצתו, רכוש נבזז. משנה לשנה הלך מצבם של יהודי מצרים ונעשה רע. הנשיא נאצר הנהיג מעצרי בית משטרתיים של כמעט כל היהודים, עיקל רכוש וביטל אזרחות ליהודים "ציוניים". יהודים פוטרו ממשרותיהם, וגורשו בפועל מהמדינה.

באותו הזמן שהו במצרים מספר פושעים נאציים נמלטים, רוצחי המונים, כדוגמת פון הארדר וייטשנקה – עוזרו של גבלס, ווילי בייזר – שהיה ראש הגסטפו בסרביה, ולודויג היידן. בסיועם הוקמה במצרים "יחידה לענייני יהודים", שאימצה את שיטות הגסטאפו כדי להכרית את היהודים ממצרים.

הצלב האדום נאלץ לספק אוניות כדי לאסוף את המגורשים האומללים שנושלו מרכושם, שכן המצרים, כמובן, לא התירו לאוניות ישראליות להתקרב  לנמליהן. עם זאת הצליחו אוניות ישראליות להתחפש לאוניות איטלקיות, הגיעו כך לפורט סעיד, ובמבצע מורכב אספו רבים מן המגורשים.

יהודי מצרים נקלטו בארץ ישראל כפליטים חסרי כל, שוכנו במעברות ואיבדו את רכושם וכבודם, אך זכו להקים את חייהם מחדש בארץ הקודש.