חוק לישראל - פרשת ויגש, יום חמישי

תורה

(ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: וּכְעַן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקָף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרֵי זַבִּנְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרֵי לְקַיָּמָא שַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן:
(ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר: אֲרֵי דְנַן תַּרְתֵּין שְׁנִין כַּפְנָא בְּגוֹ אַרְעָא וְעוֹד חָמֵשׁ שְׁנִין דִּי לֵית זְרוֹעָא וַחֲצָדָא:
(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְשַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן לְשַׁוָּאָה לְכוֹן שְׁאָרָא בְּאַרְעָא וּלְקַיָּמָא לְכוֹן לְשֵׁיזָבָא רַבָּא:
שלישי (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וּכְעַן לָא אַתּוּן שְׁלַחְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ וְשַׁוְּיַנִי לְאַבָּא לְפַרְעֹה וּלְרִבּוֹן לְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְשַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: אוֹחוּ וּסְקוֹ לְוַת אַבָּא וְתֵימְרוּן לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר בְּרָךְ יוֹסֵף שַׁוְּיַנִי יְיָ לְרִבּוֹן לְכָל מִצְרָיִם חוּת לְוָתִי לָא תִתְעַכָּב:

נביאים יחזקאל פרק לח

(ח) מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם: מִיּוֹמִין סַגִּיאִין תְּמַנֵּי מַשִׁרְיָתָךְ בְּסוֹף שְׁנַיָּא תְּהַךְ עַל אַרְעָא דְּתָבוּ עֲלָהּ מְקַטְלֵי חַרְבָּא דְּאִתְכַּנְּשׁוּ מֵעַמְמַיָּא סַגִּיאִין עַל טוּרֵי אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּהֲווֹ לְחוּרְבָּא תְּדִירָא וְאִינּוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא אִתְגְּלִיאוּ וְיָתִיבוּ לְרוֹחֲצָן כֻּלְּהוֹן:
(ט) וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ: וְתִסַק בְּאִתְרְגוּשָׁתָא תֵּיתֵי כַּעֲנָנָא דְּסַלֵיק וְחָפֵי יַת אַרְעָא תְּהֵי אַתְּ וְכָל מַשִׁרְיָתָךְ וַעֲמָמִין סַגִּיאִין דִּי עִמָּךְ:
(י) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא יִסְּקוּן הִרְהוּרִין עַל לִבָּךְ וְתַחֲשִׁיב מַחְשְׁבָן בִּישָׁן:
(יא) וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם: וְתֵימַר אֶסַּק עַל אַרְעָא דְּיָתְבִין שְׁלֵיוָא בְּקִרְוֵי פִּצְחַיָּא אֵיהַךְ עַל עַמָּא דְּשָׁקְטִין וּשְׁרָן לְרוֹחֲצָן כֻּלְּהוֹן יָתְבִין בְּלָא שׁוּרָא וְעָבְרִין וְדָשִּׁין לֵית לְהוֹן:
(יב) לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ: לְמֵיבַז בֵּיזָא וּלְמַעֲדֵּי עֲדָאָה לְכַנְשֵׁי מַשִׁרְיָתָךְ עַל חָרְבָתָא דְּאִתְיַתְבָא וְעַל עַמָּא דְּאִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא דְּאַצְלָחוּ בְּנִכְסִין וְקִנְיָנִין יָתְבִין עַל תּוּקְפָא דְאַרְעָא:

כתובים משלי פרק י

(כו) כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו: הֵיךְ חוּמְצָא לְשִׁנֵּי וְכִתְנָנָא לְעַינֵי הֵיכְנָא שְׁלִיחָא עַטְלָא לִמְשַׁלְּחוֹי:
(כז) יִרְאַת יְהוָה תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה: דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא תוֹסֵף יוֹמָתָא וּשְׁנֵי דְרַשִּׁיעֵי נִזְעֲרָן:
(כח) תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד: סִבְרְהוֹן דְּצַדִיקֵי חֶדְוְתָא וְסִבְרָא דְרַשִּׁיעֵי נֵאבַד :
(כט) מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ יְהוָה וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן: מַעְשְׁנָא לִתְמִימֵי אוֹרְחֵיהּ דֶּאֱלָהָא וְשֵׁצְיָא נֶהֱוֵי לְאִלֵין דְּעָבְדִין עַוְתָא :
(ל) צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ: צַדִיק לַעֲלָם לָא נְזוּעַ וְרַשִּׁיעֵי לָא יִתְוַעֲדוּן בְּאַרְעָא :

משנה זבחים פרק יא

א. דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד, הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בַנֶּאֱכָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ תֵּאָכֵל. אֶחָד הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד הַפְּנִימִית טְעוּנוֹת כִּבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) תּוֹרַת הַחַטָּאת, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת:

ברטנורה  (א) דם חטאת טעון כבוס. כדכתיב (ויקרא ז) ואשר יזה מדמה וגו' תכבס במקום קדוש: שנאמר במקום קדוש תאכל. בההוא ענינא כתיב: ואחד הפנימית. שדמן טעון הזיה בפנים שאינן נאכלות: שנאמר תורת החטאת. ברישא דההוא ענינא כתיב: תורה אחת לכל החטאות. ודוקא חטאת בהמה. אבל דם חטאת העוף אינו טעון כבוס, דבההוא ענינא תשחט החטאת כתיב, פרט לחטאת העוף שאינה נשחטת:

ב. חַטָּאת פְּסוּלָה אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶר, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶר. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶר, שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטָמָאָה, וְשֶׁיָּצָאָה. וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין (וְזָרְקוּ) אֶת דָּמָה:

ברטנורה  (ב) אין דמה טעון כבוס. דכתיב אשר יזה מדמה, מדם כשרה ולא מדם פסולה: שעת הכושר. לזריקה: שלנה. שלן דמה: ושקבלו פסולין. גרסינן. ולא גרסינן ושזרקו. דהא אפילו חטאת כשרה שניתז מדמה על גבי הבגד לאחר זריקת הדם אינו טעון כיבוס, כדאמרינן אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה:

ג. נִתַּז מִן הַצָוָּאר עַל הַבֶּגֶד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. (אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס) אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּכֶלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה. נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהֻפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. (אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס) אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס:

ברטנורה  (ג) נתז מן הצואר. של בהמה: על הבגד אינו טעון כבוס. דכתיב אשר יזה, לא אמרתי אלא בראוי להזאה: מן הקרן. של מזבח: ומן היסוד. מן השיריים הראויים לישפך על היסוד ואע''פ שלא נשפכו עדיין, דמאחר שנתן מתן דמה אין שיריים טעונים כבוס, דכתיב אשר יזה, פרט לזה שכבר הוזה מדמה: אלא הדם שנתקבל בכלי. מה טעם קאמר, מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כבוס, לפי שאין טעון כבוס אלא הדם שנתקבל בכלי: וראוי להזאה. למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ואחר כך ערבן, דלא קדשי ואין טעונים כבוס: עד שלא הופשט אין טעון כבוס. דכתיב על הבגד, מה בגד הראוי לקבל טומאה, דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לכלי כמות שהוא, אף כל הראוי לקבל טומאה, ועד שלא הופשט אינו ראוי לקבל טומאה, אבל משהופשט הוי ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעשות אותו מכסה למרכבה או לכסות בו את המטה ואינו צריך קיצוע: אף משהופשט. כל זמן שלא נתקן להיות כלי: אין טעון כבוס. דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה: אלא מקום הדם. ולא כל הבגד: וראוי לקבל טומאה. ואע''פ שמחוסר מחשבה. ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה. וסתמא כר' יהודה. וכן הלכה: וראוי לכבוס. למעוטי כלי עץ דאע''ג דמקבל טומאה הוא, אינו ראוי לכבוס, דבר גרידה הוא ולא בר כבוס:

ד. אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר, טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים:

ברטנורה  (ד) במקום קדוש. בעזרה: ושבירת כלי חרס במקום קדוש. דבתר דכתיב תכבס במקום קדוש, כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, אתקש שבירת כלי חרס לכבוס, מה כבוס במקום קדוש, אף שבירת כלי חרס במקום קדוש: זה חומר. אכבוס קאי:

ה. בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹש:

ברטנורה  (ה) בגד. שנתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים: נטמא חוץ לקלעים. לאחר שיצא. ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה: קורעו. ברובו. וטהור מטומאה: ונכנס ומכבסו במקום קדוש. ואע''ג דבגד שנטמא וקרעו ברובו עדיין הוא בטומאתו מדרבנן עד שלא ישאר בחבורו כדי רוחב סודר, הכא שרי להכניסו לעזרה כדי לקיים בו מצות כבוס, כיון דמדאורייתא כשנקרע רובו טהור: נוקבו. לטהרו מטומאתו. ודוקא נקב כשיעור שורש קטן דבזה טהר מטומאתו ועדיין כלי הוא ומקיים בו מצות שבירה במקדש. אבל אם ניקב נקב גדול, דיצא מתורת כלי, שוב אינו נכנס ושוברו, דרחמנא אמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, בשעת שבירה יהיה כלי, והאי בשעת שבירה לא הוי כלי:

ו. כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ:

ברטנורה  (ו) פוחתו. דכלי מתכת אינו טהור מטומאתו בנקב כל שהוא, אלא בנקב גדול. ומיהו, אחר שפחתו, מקיש עליו בקורנס ומחברו, כדי שיחזור שם כלי עליו, דבשעת מריקה צריך שיהיה כלי:

ז. אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ (אֶת) כָּל הָרָגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים (עַד) זְמַן אֲכִילָה, מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה (בַּחַמִּין) וּשְׁטִיפָה בַּצוֹנֵן. וְהַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָא מַגְעִילָן (בַּחַמִּין):

ברטנורה  (ז) ואחד שעירה לתוכו רותח. מדכתיב (ויקרא ז) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, דסמך ישבר אצל בו, ולא כתיב ואם בכלי חרש תבושל ישבר, למדרש אם נבלע בו מכל מקום ישבר: קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה. מודה ר' שמעון דבעו הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר ופולטו לאחר זמן בהיתר אם לא יגעילנו. ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעט ר' שמעון לקדשים קלים. דמריקה ושטיפה דקדשי קדשים צריך שיהיה במים ולא ביין ולא במזוג, ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, וצריכים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ואילו קדשים קלים לר' שמעון מגעילן אפילו ביין ואפילו במזוג רותחים, דלא קפדינא אלא להגעיל איסור הנבלע, ואין צריך להגעיל אלא מקום הבשול בלבד, ואחר ההגעלה אין צריך שטיפה בצונן, דכל הנך גזירת הכתוב נינהו בחטאת ובקדשי קדשים, ולא בקדשים קלים. ואין הלכה כר' שמעון. דדוקא תרומה ממעטינן מכל הני דאמרן, דכתיב יאכל אותה, ותניא, אותה פרט לתרומה שאין לה תורת מריקה ושטיפה כקדשים. אבל קדשים קלים שוין הן לקדשי קדשים לכל תורת מריקה ושטיפה. ובפירוש מריקה ושטיפה נחלקו תנאים בברייתא, יש שאומר מריקה הגעלה בחמין ושטיפה בצונן. ויש מי שאומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן לבתר הגעלה, כדתנן לקמן בסמוך אלא שמריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטויפת הכוס, שזה מבחוץ וזה מבפנים, כלומר שטיפה מבחוץ ומריקה מבפנים. והלכה כדברי האומר מריקה בחמין ושטיפה בצונן: יבשל בו (את) כל הרגל. בלא מריקה ושטיפה. ולבסוף ימרוק וישטוף. לפי שכל יום נעשה גיעול לחבירו. דמתוך ששלמים מרובים ברגל, אין בלוע שלהן נעשה נותר, שהרי זמן שלמים לשני ימים, וכי מבשל ביה שלמים האידנא והדר מבשל ביה שלמים למחר משלמים שנשחטו ביום המחרת, פולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונות, נמצא שאינו בא לידי נותר: וחכמים אומרים עד זמן אכילה. שלא יהיה בין סוף הבשול לתחלת מריקה ושטיפה אלא זמן אכילה בלבד ולא יותר מזה, דכתיב ומורק ושוטף, וכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה, ולמה סמכן הכתוב, לומר לך שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד. והלכה כחכמים: האסכלא. גראדיל''א בלע''ז. והיא עשויה כעין שבכה וצולין עליו צלי: מגעילן. בחמין:

ח. בִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחֻלִּין, אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי הַקַּלִּים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין, וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע. רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה, לֹא כָל הָרְקִיקִין וְלֹא כָל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם שֶׁבָּלָע:

ברטנורה  (ח) הרי הקלים נאכלים כחמורים ואינן טעונין מריקה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים לפנים מן הקלעים ליום ולילה וטעונים מריקה ושטיפה ופוסלים במגע. אין בהם בנותן טעם אין הקלים נאכלים כחמורים ואין בהן מריקה ושטיפה ואין פוסלים במגע. ומתניתין ר' שמעון היא דאמר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה, הלכך כשלא נתנו טעם קדשי קדשים בקדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה: רקיק. פסול שנגע ברקיק כשר, ובלע הכשר מן הפסול:

גמרא זבחים דף קט''ו ע''ב

תַּנְיָא (שמות יט) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר זוּ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רִבִּי אוֹמֵר זוּ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוּ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא הַיְינוּ דִּכְתִיב (ויקרא י') הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוּ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. הֵיכָא רְמִיזָא דִּכְתִיב (שמות כג) וְנוֹדַעְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי אַל תִּקְרֵי בִּכְבוֹדִי אֶלָּא בִּמְכוּבָּדַי. דָּבָר זֶה רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה וְלֹא יָדַע עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אָמַר לוֹ. אַהֲרֹן אָחִי לֹא מֵתוּ בָנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י) וַיִּדּוֹם אַהֲרֹן וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים לז) דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לָךְ חֲלָלִים חֲלָלִים אַתָּה שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר (קהלת ג') עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה וּפְעָמִים שֶׁמְּדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מָאי דִּכְתִיב (תהלים סח) נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָשֶׁיךָ אֶלָּא מִמְּקוּדָשֶׁיךָ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו מִתְיָרֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלָּל:

רש''י  זו פרישות בכורות. הזהיר את הבכורות להפריש מן ההר: זו פרישות נדב ואביהוא. כלומר לא נקראו בכורות כהנים אלא מי הן הכהנים הנגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר זה נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים והן הכהנים הנגשים אל ה' להקריב קרבנות: היינו דכתיב. כשמתו נדב ואביהוא הוא אשר דבר וגו' כדקאמר בסיני פן יפרוץ בהם ה' וכיון שלא הוזהרו לפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן פרץ בהם: אלא למאן דאמר זו פרישות בכורות. היכא רמיזא. הכי גרסינן ולא גרסינן פרישת נדב ואביהוא: היכא רמיזא. מיתת נדב ואביהוא היכא רמזה למשה קודם לכן דקאמר הוא אשר דבר: ונקדש בכבודי. נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש בכבודו ולא נרמז להבין מה הוא עד שמתו. אלא להתקדש כבוד של מקום עליהם להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו וזהו אשר דבר אלי ביום שנצטויתי על המשכן ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש: שנאמר וידום אהרן. הרי ששתק וקבל השכר מפ' בב''ר שמתוך כך זכה ונתייחד אליו הדיבור שנאמר אחרי אותו ענין פ' שתויי יין ולא הוזכר באותו דיבור משה אלא אהרן: נורא אלהי' ממקדשיך. אלהים זו מדת הדין אימתי הוא נורא על ידי שהוא עושה דין במקודשיו:

זוהר ויגש דף רי''א ע''ב

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיְּבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי פַּרְעֹה אַף עַל גַּב דְּאוֹקְמוּהָ בְּרָזָא אוֹחָרָא סָמַךְ דְּקָא סָמְכֵינָן בְּעָלְמָא אֲבָל תָּא חֲזֵי (שיר א) לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, תָּא חֲזֵי אִית רְתִיכִין לִשְׂמָאלָא בְּרָזָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִית רְתִיכִין לִימִינָא בְּרָזָא דִּלְעֵילָא דִּקְדֻשָּׁה וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין אִלֵּין דְּרַחֲמֵי וְאִלֵּין דְּדִינָא, וְכַד קב''ה עָבַד דִּינָא בְּמִצְרָאֵי כָּל דִּינָא דְּעָבִיד כְּהַהוּא גַּוְנָא דְּאִנּוּן רְתִיכִין מַמָּשׁ וּכְגַוְנָא דִּילֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ מַה הַהוּא סִטְרָא (מַמָּשׁ) קָטִיל וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין אוֹף קב''ה עָבִיד בְּהַהוּא גַּוְנָא מַמָּשׁ דִּכְתִיב (שמות י''ג) וַיַּהֲרוֹג יְיָ כָל בְּכוֹר וְכֵן כֹּלָּא בְּמִצְרָיִם בְּהַהוּא גַּוְנָא מַמָּשׁ וּבְגִין כָּךְ דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי כְּגַוְנָא דִּילָהּ מַמָּשׁ לְקַטָלָא דִּכְתִיב כִּי אֲנִי יְיָ אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי מַה כְּתִיב (ישעיה ס''ג) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגוֹ', תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ אַחֲסַנְתְּ עָלְמִין וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ דְּהָא לְהוֹן אִתְחֲזֵי כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ (ד''א ל''ג אָמַר רַבִּי יוֹסֵי) וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וַדַּאי דְּהָא צַעֲרָא לָא שָׁרָאת בְּהוּ וְקַיְּמוּ בְּתַפְנוּקֵי עָלְמָא וּבְגִין כָּךְ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, בילא''ו:

תרגום הזוהר
בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, וַיְּבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּרְעֹה, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּאֲרוּהוּ בְּסוֹד אַחֵר, סְמָךְ הוּא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִים, אָמְנָם לְפִי הַפְּשָׁט הוּא קְלִפָּה רָעָה. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ מֶרְכָּבוֹת לַשְּׂמֹאל בְּסוֹד הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְיֵשׁ מֶרְכָּבוֹת לַיָּמִין, בְּסוֹד שֶׁלְּמַעְלָה בַּקְּדֻשָּׁה, וְאֵלּוּ לְעֻמָּת אֵלּוּ, אֵלּוּ שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הֵן שֶׁל רַחֲמִים, וְאֵלּוּ שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הֵן שֶׁל דִּין. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בְּמִצְרַיִם, כָּל דִּין שֶׁעָשָׂה, הָיָה מַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֵלּוּ הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּבְאוֹתוֹ אוֹפֶן שֶׁל אוֹתוֹ הַצַד מַמָּשׁ, מַה צָד הַהוּא הוֹרֵג וּמוֹצִיא נְשָׁמוֹת, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה בְּאוֹתוֹ אוֹפֶן מַמָּשׁ, שֶׁכָּתוּב, (שמות י''ג) וַיַּהֲרֹג ה' כָל בְּכוֹר, וְכֵן הַכֹּל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּמִצְרַיִם, הָיָה בְּאוֹתוֹ אוֹפֶן מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, כַּדֶּרֶךְ שֶׁלָּהּ מַמָּשׁ, לַהֲרֹג, שֶׁכָּתוּב, (שמות ט''ו) כִּי אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר. וּלְעָתִיד לָבֹא מַה כָּתוּב, (ישעיה ס''ג) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶן וְגוֹ'. וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, פֵּרוּשׁוֹ אֲחֻזַּת עוֹלָם. וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ, כִּי לָהֶם רָאוּי לְהֶאַחֵז בָּהּ וְלֹא לַמִּצְרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ. וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, כִּי וַדַּאי, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם צַעַר וְנִמְצְאוּ בְּתַפְנוּקֵי מְלָכִים, כָּל עוֹד שֶׁהַשְּׁבָטִים הָיוּ בַּחַיִּים, וּמִשּׁוּם זֶה וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תשובה פרק ב'

א. כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזוֹב הֲרֵי הוּא דוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כח) וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חַטָּאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: ב. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי ובְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים. וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כּוּלָן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָיו ושְׁפַל רוּחַ: ג. וּשְׁבַח גָּדוֹל לְשָׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם וּמְגַלֶּה עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵירוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹמֵר לָהֶם אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וּמִתְנַחֵם וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ:

מוסר
מספר חרדים דף ע''א ע''א

לֵב חוֹשֵׁב בְּעִנְיָינֵי גוּפוֹ בְּעֵת תְּפִלָּה אוֹ חֲזָרַת שְׁלִיחַ צִבּוּר גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְעָלָיו נֶאֱמַר (שמואל א' ב') וּבוֹזַי יֵקָלּוּ כִּדְאִיתָא בְזוֹהַר שֶׁאֵין לָךְ בּוֹזֶה שְׁמוֹ גָדוֹל מִזֶּה שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי מֶלֶךְ וַאֲפִילוּ לִפְנֵי אֶחָד מִשָּׂרָיו בְּרַעַשׁ וָרַעַד אָדָם עוֹמֵד וְיָרֵא פֶּן יִלָּכֵד בִּדְבָרָיו כִּי חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְכָל שֶׁכֵּן חֲמַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲפִילוּ משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה יָרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט') כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה וְעוֹד עֲוֹנוֹ גָדוֹל שֶׁהֲרֵי הֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ שֶׁאָמַר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב זוּ הַתְּפִלָּה וַהֲרֵי לְבָבוֹ פּוֹנֶה מֵעִם ה' לְתַעְתּוּעֵי מַחֲשָׁבוֹת יֹאמַר ה' עָלָיו (ירמי' ב') אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ' וּכְתִיב (שם י''ב) קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם וּכְתִיב (מלאכי א') בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רָחַק מִמֶּנִּי וּכְתִיב (ישעי' כ''ט) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי שֶׁקָּרָאנוּ בַּתְּפִלָה אָב הָרַחֲמָן שְׁמַע קוֹלֵנוּ וּבְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח לְעָבְדוֹ בִּרְחִימוּ כְּאָב וּבִדְחִילוּ כְּאָדוֹן: