משיח השקר שהטעה אלפים: כך התפרקה הכת המסוכנת של יעקב פרנק

בשנת 1781, תקמ"א, היה ארמונו של הנסיך מאופנבך, שבעיר אופנבך הסמוכה לפרנקפורט שעל נהר מיין, הומה וגועש. הוא נרכש לאחרונה על ידי אדם שכינה את עצמו "ברון פון אופנבך". אלפי בני אדם מילאו את חצרות ומסדרונות הארמון. הם בילו את ימיהם במשתאות ובחינגאות, כאשר "ברון פון אופנבך" נואם לפניהם במשך שעות נאומים באידיש ובלאדינו.

אותו ברון פון אופנבך היה לא אחר מאשר יעקב פרנק, שנולד בשנת 1726, תקכ"א, בשם יעקב יוסף בן יהודה לייב, בעיירה היהודית בוטשאש. כחמישים שנה אחרי מותו של משיח השקר שבתאי צבי (1676, תל"ז), עדיין היו יהודים שהאמינו בו, אך באותו הזמן, הודות למלחמה ארוכה ועיקשת של רבנים מפורסמים כמו רבי יעקב ששפורטש, החכם צבי, ועוד, היו אותם שבתאים מעטים, מנודים ומוחרמים.

יעקב יוסף עבד כשולייתו של סוחר אריגים, וכך נסע יחד איתו לטורקיה לרכישה סיטונאית של אריגים. בהמשך נסע לבדו ברחבי הממלכה העות'מנית. בגיל 26 נשא אישה בבולגריה, שהיתה חלק מהממלכה העות'מנית, והמשיך במסעותיו באיזמיר ועוד. שם קיבל את הכינוי "פרנק", שהיה כינוי מקובל במזרח לאנשים שהגיעו מאירופה (פרנקים היה אחד מהשבטים הקדומים שאכלסו את צרפת).

בטורקיה, שהיתה מקום מושבו של שבתאי צבי, התוודע יעקב פרנק לקבוצות של שבתאים, ועד מהרה נעשה למנהיג גדול שלהם. בשנת 1755 שב לפולין יחד עם עדת מאמינים גדולה, כאשר חסידיו בטוחים שהוא המשיח, וממשיך דרכו של שבתאי צבי. אנשי הכת עברו מעיירה לעיירה, ומשכו אחריהם תמימים ופתאים לקבוצה המשיחית, שהבטיחה גדולות ונצורות. הם נהגו להתפלל בשפת הלאדינו, שפת היהודים בבולגריה וביוון, שאותה למד פרנק בטיוליו, וטען כי רק בה יש כוונות נסתרות.

תשומת הלב הציבורית הופנתה אל הכת המסוכנת הזו בתאריך כ"ו בשבט תקט"ו, כאשר הם ערכו מסיבה המונית בעיירה לנצקורונה שבגליציה, ובמהלכה עברו על איסורים חמורים מאיסורי התורה. בדיקה גילתה שזה זמן רב שבתוככי הכת מתירים איסורי תורה, כדרך שעשה שבתאי צבי, שאכל חֵלֶב, אכל ביום הכיפורים ועוד, בטענה שהמשיח כבר בא, ואין צורך לשמור את התורה, חלילה.

יהודי העיירה מסרו את מנהיגי הכת לשלטונות, בטענה שהללו פורצי גדר ומפרי סדר. יעקב פרנק גורש מפולין, ונאלץ לחזור  לטורקיה. הפתאים והתמימים שהצטרפו אליו קיבלו על עצמם מלקות וסדר תשובה, מלבד מעטים שהתעקשו לדבוק במנהיג משיח השקר.

אך אחרי שנה הסתנן שוב פרנק לפולין. הוא ביקש את חסותו של הבישוף האנטישמי דמבובסקי, וזה הורה לקיים ויכוח בין היהודים לבין הפרנקיסטיים, שטענו שעיקרי דתם היא כשל הנצרות, שהמשיח כבר הגיע ואין צורך לשמור את המצוות. הרעיון מצא חן בעיני האנטישמי, והוא אף קבע שהפרנקיסטים, כצפוי, ניצחו בוויכוח, ולכן יש לקנוס את הקהילה היהודית המקומית ולשרוף את ספרי התלמוד. אלא שדמבובסקי מת תוך זמן קצר, ולכן ניסה פרנק את מזלו בצורה גרועה יותר: הוא פנה אל הכנסייה הקתולית בטענה שהוא מזדהה עם הנוצרים, ובידיו להוכיח כי היהודים משתמשים בדם נוצרי לאפיית מצות. הכנסייה יזמה ויכוח בעיר לבוב, בכ"ג בתמוז תקי"ט, בין פרנק ובין רב העיר, רבי חיים הכהן רפופורט. הכנסיה קבעה כי אף שפרנק לא הצליח להוכיח את עלילת הדם, הוא בכל אופן ניצח בוויכוח. פראנק וחסידיו השוטים התנצרו בטקס פומבי בניהולו של אוגוסט השלישי מלך פולין.

אך מהר מאד התברר לשלטונות פולין כי כל ההתנצרות היא הצגה. פרנק סבור כי הוא-הוא המשיח, וגם חסידיו סוגדים לו, ולא למשיח הנוצרי. לכן פרנק נכלא במשך שלש עשרה שנים בעיר צ'נסטוחובה.

במלחמה שהתרחשה בשנת 1772 כבשו הרוסים את האזור, ושחררו את כל האסירים. פרנק קיבץ סביבו כמה אלפים מחסידיו, שנותרו סביבו. הוא השתמש בכסף שאגרו במשך השנים ונסע מעיר לעיר, עד שמצא את ארמון אופנבך, שבו השתקע עד סוף ימיו. שם המשיכו הוא וחסידיו להתנהל בצורה המופקרת שאותה פיתח. הוא מת בשנת התקנ"א, 1790, ואחרי מותו התפרקה קבוצתו המתועבת.