הרב ראובן אלבז: הקב"ה נתן לנו את מתנת השכחה. בואו לא נשתמש בה כדי לשכוח את ה'

על הפסוק (תהילים י"א, ה') "ה' צַדִּיק יִבְחָן", דרשו רבותינו (ב"ר נה, ב'): אין הקב"ה מנסה את האדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. זהו יסוד גדול בכל מערך החיים, שצריך כל יהודי לדעת אותו - אין הקב"ה נותן על האדם דבר שאין בכוחו לעמוד בו. אין מציאות כזאת!

הקב"ה יודע בדיוק את מידת הקושי שיש לאדם, ונותן לו אך ורק ניסיון שיכול לעמוד בו. לכן אם לא עמד בניסיון - עבירה היא בידו, כיוון שניתנו לו הכוחות לנצח ולעמוד בניסיון.

יעקב אבינו, בחיר האבות הקדושים, כשהראו לו את כתונת יוסף בנו מלאה בדם ואמרו לו ש"חַיָּהרָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ג), כתוב שהוא סירב להתנחם מהבשורה המרה, "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (שם, ל"ז). נשאלת השאלה, כיצד יעקב אבינו, תפארת האבות הקדושים, סירב להתנחם? הרי "ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א', כ"א).

אלא אפשר לבאר זאת על פי היסוד שאמרנו: יעקב אבינו לא היה יכול להתנחם, כיוון שבאמת יוסף לא מת. שאם היה מת - יכול היה יעקב לעמוד בניסיון, כיוון שאין הקב"ה מביא ניסיון על האדם שאינו יכול לעמוד בו, חזקה על המת שמשתכח מן הלב תוך שניים עשר חודש (ברכות נח ע"ב), הכאב יורד והקרעים מתאחים לאט לאט, כך הקב"ה הטביע בעולמו. ועשה זאת הבורא יתברך לטובת האדם, כדי שישכח מן המת וימשיך בשגרת חייו, ולא יכנס חלילה לדיכאון וצער כל ימיו. אולם עלינו להיזהר שלא להשתמש בשכחה זו כדי לשכוח את הקב"ה.

"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ" (דברים ל"ב, י"ח) - הקב"ה הטביע בעולם את השכחה, כדי שבני אדם ישכחו את הצער והמכאובים שהיו להם. ומה עושה אדם? לוקח את סגולת השכחה ושוכח את ה' יתברך, שוכח את התורה הקדושה ואת קיום המצוות. ועל זה בא הקב"ה בתביעה על האדם: בשביל זה נתתי לך את השכחה?

***

בעניין זה יש משל נפלא מאוד של המגיד מדובנא על האדם ששוכח את ה' במקום לשכוח את הצרות: ליהודי אחד היה בית מסחר, אולם לרוע מזלו הוא נכשל בכמה עסקאות, נכנס לחובות גדולים ושקע בהלוואות בסכומים אדירים. כשהגיע זמן פירעון ההלוואות לא היה לו איך ובמה לשלם, ולכן ניסה לדחותם בעוד כמה חודשים, אך ללא הצלחה, הלחץ והמתח גברו, ואותו אדם כמעט שלא היה יכול להחזיק מעמד, ונכנס לדיכאון עמוק.

והנה, יום אחד פגש אותו אחד ממכריו הטובים, ושאל לשלומו. ענה לו חברו שהוא מרגיש שבור ורצוץ, אין לו יום ולא לילה, הוא חייב סכומי עתק לאנשים ואין לו איך להחזיר.

אמר לו ידידו: תשמע, אני אתן לך עצה להינצל. כשיבואו אליך בעלי החובות לדרוש את כספם תעשה את עצמך משוגע, תעלה על השולחן ותצעק "קו- קו-ריקו" כמו תרנגול... כשהם יראו אותך, הם יברכו עליך "ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות", וכך יעזבו אותך לנפשך.

התעודד אותו האיש ועשה כעצת ידידו הטוב. כשהיו באים אליו הנושים היה עושה עצמו כמשוגע שיצא מדעתו, וכך רחמו עליו וויתרו לו על כל החובות.

שמח האיש שמחה גדולה, הלך לידידו הטוב והודה לו מקרב לב, וביקש ממנו שייתן לו הלוואה של 50,000 דולר (בלא ריבית והצמדה), כדי שיוכל להשתקם ולחזור לעצמו. ידידו הטוב הסכים להלוות לו את הכסף, וקבעו את זמן הפירעון לעוד עשרה חודשים.

לאחר עשרה חודשים הגיע הידיד לקבל את כספו בחזרה, דפק בדלת וביקש את כספו, ולתדהמתו ראה את אותו אדם קופץ על השולחן ועושה קולות של תרנגול, כאדם משוגע שיצא מדעתו.

אמר לו אותו ידיד: תגיד, אתה לא מתבייש? אני נתתי לך את העצה הזאת, ועכשיו אתה תעשה אותה נגדי? הרים מקל ורצה להכותו, עד שנכנע אותו אדם, הבין שטעה והחזיר את ההלוואה.

זהו המשל, והנמשל: הקב"ה נתן לנו את סגולת השכחה כדי שנשכח את הצרות והבעיות, כדי שנוכל לקום מהמשברים ולהמשיך את מהלך החיים, "וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהילים כ', ט'). "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" - הקב"ה הוליד את האדם עם שכחה, ומה עושה בה האדם? "וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ", שוכח את מי שנתן לו את זה, שוכח את ה' יתברך.

רבותי, אחים יקרים, בואו לא נשכח את ה' אלוקינו. צריכים אנו לזכור כל הזמן איך לקיים את המצוות ולעשות נחת רוח ליוצרנו, בפרט בימים הקדושים האלה שאנו נמצאים בהם, ימי אלול – חודש הרחמים והסליחות, ימי יריד, שיש לנו האפשרות לקנות ולהרוויח בו לכל השנה כולה. מי שטרח בערב שבת יזכה לאכול בשבת (ע"ז ג ע"א), מי שטורח בחודש אלול – ערב השנה החדשה – יאכל וייהנה בשנה הבאה.

לכן, אחים יקרים, בואו נקנה עוד ועוד מצוות בחודש הקדוש הזה, נקנה קביעת עתים לתורה, נקנה סליחות, נקנה תפילות, נקנה קריאת תהילים, נקנה קריאת תיקוני הזוהר הקדוש, נקנה הלכות, נקנה צדקות, זה הזמן, ננצל את החודש של היריד הגדול, שיננא (שנון, חריף), חטוף ואכול, חטוף ושתי (עירובין נד ע"א). בואו נחטוף, רבותי.

***

"וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ג, ט"ו).

מרגלא בפומיה דהמקובל הצדיק רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל, שמקור הקדושה הוא בעיניים, ורמז לכך בפסוק "אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָֽעֵינַיִם" (בראשית ל"ח, כ"א). היכן הקדושה נמצאת? בעיניים. אדם ששומר את עיניו בקדושה, הקב"ה נמצא איתו, מגן ושומר עליו מכל פגע, "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן ...מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיה ל"ג, ט"ו-י"ז).

את העיניים צריך לשמור מכל משמר, שלא להסתכל חלילה בדברים אסורים, כיוון שהכל תלוי בעיניים. "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם" (איכה א', ט"ז), הסתכלות אחת לא נכונה כבר יכולה להוריד את האדם. "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כ"ב, ח') - אלו העיניים, תכסה ותשמור אותן היטב. מדוע? כִּי "יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ..." (שם), משם יכולה להיות חלילה ירידה גדולה, "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה", תחילה מעידת האדם היא בראיה. ולהיפך, אדם ששומר את עיניו זוכה שהקב"ה נמצא עמו ומגן עליו, "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ג, ט"ו).

ונספר: בחור מישיבת "הנגב" בנתיבות נסע באוטובוס והתיישב באחד המושבים לבדו. לאחר כמה דקות עלתה אישה שהתלבשה בחציפות ובחוסר צניעות, והתיישבה לידו. הבחור רצה לשמור על קדושתו ולא להיכשל בעיניו, ומיד עבר להתיישב במושב האחורי של האוטובוס. לאחר מספר דקות  נפלה עליו תרדמה פתאומית, ובחלום הוא שומע קול מדבר אליו ומודיע שיש מטען חבלה מתחת למושבו באוטובוס, ועליו להתריע על כך במהרה.

התעורר הבחור בבהלה, ומיד רץ להודיע על כך לנהג, שהזמין מיד את אנשי ההצלה, שניטרלו את מטען החבלה ברגעים האחרונים. לאחר כמה ימים ניגש חבלן המשטרה אל אדוננו הצדיק הבבא סאלי זצ"ל, וסיפר לו בגאווה שניטרל את מטען החבלה והציל אוטובוס שלם, אך הרב דחה דבריו ואמר שלא המשטרה הצילה את אנשי האוטובוס, אלא אותו בחור ששמר את עיניו הוא זה שהציל את כולם!

יהי רצון שנזכה להרבות קדושה וטהרה בעם ישראל, ונזכה בקרוב לגאולה השלימה, אמן.