הפרק היומי בתנ"ך | מגלים מחדש את פרק ג' בספר שופטים

תקציר הפרק

הפרק נפתח ברשימת הגויים שה' מנסה בהם את ישראל בתקופת השופטים, ולאחר מכן בפרק נזכרים שלושה שופטים:

עתניאל בן קנז: השופט הראשון הוא משבט יהודה. עתניאל נלחם בכושן רשעתיים מארם נהריים, והצליח להכניע אותו.

אהוד בן גרא: היה משבט בנימין והוא "איטר (חלש) יד ימינו" (היינו: שמאלי). בתקופת אהוד עם ישראל השתעבד למואב, שמלכם הוא עגלון. בעזרת רצף תכסיסים מצליח אהוד לפלוש לארמון של עגלון ולהרוג אותו. כך השעבוד של מואב מסתיים ועם ישראל מצליח להכות את מואב.

שמגר בן ענת: לא ידוע לנו הרבה על שמגר בן ענת, אלא רק את שמו ושהוא הכה את פלשתים.

הפרק המלא

(א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן.

(ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם.

(ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת.

(ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה.

(ה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

(ו) וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.

(ז) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אלוקיהם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת.

(ח) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים.

(ט) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ.

(י) וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם.

(יא) וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.

(יב) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'.

(יג) וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים.

(יד) וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

(טו) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב.

(טז) וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ.

(יז) וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד.

(יח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה.

(יט) וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו.

(כ) וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹוקים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא.

(כא) וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ.

(כב) וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה.

(כג) וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעַלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל.

(כד) וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה.

(כה) וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת.

(כו) וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה.

(כז) וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם.

(כח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר.

(כט) וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ.

(ל) וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה.

(לא) וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל.

ביאור מילים קשות בפרק

וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם - חזקה ידו של עתניאל על כושן רשעתיים, עתניאל ניצח את כושן רשעתיים.

אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ - יד ימין של אהוד היתה סגורה והוא לא היה יכול להשתמש בה. כלומר: אהוד היה שמאלי ולא השתמש ביד ימין (וכך היה יכול אהוד להפתיע את עגלון בשליפת החרב ביד שמאל וזאת בניגוד למקובל שהיו שולפים את החרב ביד ימין).

וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת - לחרב היו שתי מקומות חדים. בניגוד לחרבות רגילים שיש להם רק להב חד אחד, אהוד עשה לחרבו שתי להבים כדי שיוכל להרוג את עגלון מהר.

גֹּמֶד אָרְכָּהּ - האורך של החרב היה אמה.

וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ - אהוד לבש את החרב מתחת לבגדיו על צד ימין שלו, כדי שהוא יוכל לשלוף בקלות את החרב ביד שמאל.

וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד - עגלון היה אדם מאוד שמן.

וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב - אהוד תחב את החרב עמוק בתוך בטנו של עגלון, ולכן גם ידית החרב נכנסה לבטנו של עגלון אחרי הלהב (החלק החד) של החרב. אהוד תקע את החרב כל כך חזק בבטנו של עגלון, עד שידית החרב נתקעה גם היא בבטנו של עגלון.

וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב - השומן של עגלון החזיק את הלהב בתוך הבטן, וכך החרב לא הייתה יכולה לצאת מעצמה.

וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה - הצואה של עגלון יצא ממנו כאשר אהוד הרג אותו.

וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ - העבדים של עגלון המתינו עד שהיה לו מספיק זמן כדי לעשות את צרכיו.

וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר - שמגר הרג שש מאות פלשתים במלמד הבקר, מוט ארוך שבקצהו היה חוד של מתכת. המלמד היה מיועד לזרז את הבקר ללכת, על ידי שהיו דוקרים בו את הבקר. למרות שהמלמד איננו כלי מלחמה יעיל, שמגר הכה בו את שש מאות הפלשתים.

פירושים מעניינים של פרשנים

מלבי"ם: בני ישראל לא עמדו בניסיון שהם היו צריכים ללמוד להילחם ובחרו במקום זאת לשבת בתוך הכנעני.

רד"ק: שייתכן שרשעתיים הוא שם של מקום. בסוף דבריו הביא את מדרש חז"ל שהכוונה היא לשתי רשעויות שהרשיעו ארם את ישראל: אחת של בלעם ואחת של כושן.

מלבי"ם: עתניאל שפט את בני ישראל גם בענייני הדת, ולכן כתובים בפסוק שתי מילים משורש י.ש.ע: כדי ללמד אותנו על שתי הישועות. זאת לעומת אהוד שלא החזיר את בני ישראל בתשובה, אלא רק הושיע אותם באופן פיזי, ולכן גם לא כתוב עליו שהייתה עליו רוח ה'.

מצודות: הנביא מציין שעגלון היה איש שמן, כדי להבהיר ששמשום כך היה קשה לעגלון לקום ולמנוע את דקירתו על ידי אהוד. רלב"ג: הסיבה שהנביא הזכיר את משקלו של אהוד היא כדי להסביר לנו כיצד החלב סגר מעל החרב.

רש"י: בזכות עמידתו של עגלון, הוא זכה שתצא ממנו רות המואביה.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל - משל למה הדבר דומה? למלך שנטע כרם והיה בתוכו ארזים גדולים וקוצים הלך המלך וקצץ את הארזים והניח את הקוצים. אמרו לו עבדיו: אדונינו המלך, הקוצים שאוחזים בבגדינו הנחת וקצצת את הארזים?! א"ל: אם קצצתי את הקוצים, במה הייתי גודר את כרמי!

כך ישראל כרמו של הקב"ה, שנאמר: כי כרם ה' צבאות בית ישראל, והכניסם לארץ וקצץ את הארזים שבה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו, והניח את בניהם כדי שישמרו ישראל את התורה, שנאמר: אלה הגויים אשר הניח וגו'. וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה, והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.

ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל - הדא הוא דכתיב: נתתה ליראיך נס להתנוסס מנוס שינצלו ישראל מדינה של גיהינום. למה? מפני קשט סלה, כדי ליתן שכרם בקשט, שנאמר: ונתתי פעולתם באמת, אבל הרשעים אין להם מנוס, שנאמר: ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם.

ויקם מעל הכסא - רב ביבי בשם ר' ראובן: רות וערפה בנותיו של עגלון היו. אמר הקב"ה: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכיסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן, ואני מושיבו על כיסאי, שנאמר: 'וישב שלמה על כסא ה' למלך' (כתוב ברמז ת"מ):