חוק לישראל - פרשת ויחי, יום רביעי

תורה

(יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:
(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵהּ מִשְׂמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִשְׂמָאלֵהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵהּ:
(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא:
(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּבְרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין:
(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: מַלְאָכָא דִי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵמַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא:
שלישי  (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסָעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה:

נביאים מלכים א פרק ב

(טז) וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר: וּכְעַן שְׁאָלָא חָדָא אֲנָא שָׁאֵיל מִנִּיִךְ לָא תְתִיבִין יַת אַפָּי וַאֲמָרַת לֵהּ מַלֵּיל:
(יז) וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה: וַאֲמַר אִמְרִי כְעַן לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲרֵי לָא יָתִיב יַת אַפָּיִךְ וִיהַב לִי יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לְאִתּוּ:
(יח) וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ: וַאֲמָרַת בַּת שֶׁבַע טָב אֲנָא אֲמַלֵּיל עֲלָךְ קֳדָם מַלְכָּא:
(יט) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ: וְאָתַת בַּת שֶׁבַע לִקֳדָם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה לְמַלָּלָא עִמֵּהּ עַל אֲדוֹנִיָהוּ וְקָם מַלְכָּא לִקָדָּמוּתָהּ וּסְגִיד לָהּ וִיתֵיב עַל כּוּרְסֵיהּ וְשַׁוִּי כּוּרְסָא לְאִמָּא דְּמַלְכָּא וִיִתֵיבַת לִימִינֵהּ:
(כ) וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ: וַאֲמָרַת שַׁאֲלָא חֲדָא זְעֵירָא אֲנָא שַׁאֲלָא מִנָּךְ לָא תְתִיב יַת אַפַּי וַאֲמַר לָהּ מַלְכָּא שְׁאִלִי אִמִּי אֲרֵי לָא אָתֵיב יַת אַפָּיִיךְ:
(כא) וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה: וַאֲמָרַת תִתְיְהַב יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לַאֲדוֹנִיָהוּ אָחוּךְ לְאִתּוּ:

כתובים משלי פרק יא

(יד) בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ: בְּאַתְרָא דְלֵית מְדַבְּרָא נָפֵל עַמָּא וּפוּרְקָנָא יֵיתֵי בְסוּגְעָה דְמִלְכְּתָנוּתָא:
(טו) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ: בִּישָׁא מַבְאֵשׁ בְּצַדִּיקָא מְטוּל דְּהוּא עֲרַב חִלוֹנַי וְסָנֵי לְאִלֵּין דְסָיְמִין סִבְרֵהוֹן בֵּאלָהָא:
(טז) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר: אִתְּתָא חֲסִידְתָּא פָּלְגָא אַיְקָרָא וַעֲשִׁינֵי רָהֲטִין בָּתַר עוּתְרָא:
(יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי: פָּרֵיעַ טָבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ גַּבְרָא חֲסִידָא וּדְמוֹבֵד גּוּשְׁמֵיהּ נַכְזְרָיָא:
(יח) רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת: רַשִּׁיעָא עָבֵד עוֹבָדָא דְשִׁקְרָא וּדְזָרֵעַ לְצִדְקְתָא קוּשְׁטֵיהּ הוּא אַגְרֵיהּ:
(יט) כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ: הֵיכְנָא מַן דְּעָבֵד צִדְקְתָא לְחַיֵּי נְטִיר וּדְרָדֵף בִּישְׁתָּא נְטִיר לְמוֹתָא:

משנה בבא מציעא פרק ב

א. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, (דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורה  (א) אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם: מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו: כריכות. עמרים קטנים: ברה''ר. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד: של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן: הבאות ממדינתן. לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא: ולשונות של ארגמן. צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון: מצא עיגול. של דבלה: אנפריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר''ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

ב. וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בַּכִּיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורה  (ב) בכלי. וכלי יש בו סימן: כמות שהוא. ריקן: צבורי פירות. סימנן, מנין או מקום: שלשה מטבעות זה על גב זה. או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה:

ג. מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֵשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בַגַּל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

ברטנורה  (ג) אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים: גדר. של אבנים: גוזלות מקושרין. בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן: לא יגע בהן. דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו: מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם: מחציו ולחוץ. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים אם מצא מחצי עוביו של כותל ולחוץ: שלו. דאמרי' אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכך וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתייאשו הבעלים ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי ובתוכו מעות אם פי הכלי לחוץ הרי אלו שלו ואם פי הכלי לפנים הרי אלו של בעל הבית: אפי' בתוך הבית הרי אלו שלו. דלא ידע דמאן נינהו ובעליו נתייאשו:

ד. מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

ברטנורה  (ד) מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן מיירי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב לפנים ותמיד נוטל ממנה ונותן לפני מוכר ומעות שנותנין לו נותן בתוכה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני: לפני שולחני הרי אלו שלו. דאמרי מן הבאים להחליף מעות נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחן הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו: הלוקח פירות מחבירו וכו'. וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידוע דמאן נינהו וכיון דלית בהן סימן נתייאשו הבעלים אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עמצו מן הקרקע שלו שודאי המעות שלו הן חייב להחזיר: ואם היו צרורים. הקשר או המנין שלהם הוי סימן:

ה. אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ, מַה שִּׂמְלָה מְיֵחֱדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורה  (ה) בכלל כל אלה. בכלל כל אבדת אחיך: ולמה יצאת. וכן תעשה לשמלתו: מה שמלה מיוחדת. שסתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר: אף כל שיש לו תובעים. למעוטי מידי דמייאש ויאוש הוא דשמעוניה דאמר וויא ליה לחסרון כיס:

ו. וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:

ברטנורה  (ו) שכיניו. שכיני מקום שנמצאת בו האבידה שמא שלהן היא: כדי שילך כל אחד לביתו בשלשה ימים. משישמע הכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שאבד: יחזור שלשה ימים ויכריז יום אחד. אני אבדתי ואלו סימניה והלכה כרבי יהודה ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנשים דאמרי אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

ז. אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרש אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

ברטנורה  (ז) כל דבר שעושה ואוכל. אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור: יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולמדה לרצונו ואינו חייב להטפל בה לעולם אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י''ב חודש עגלים וסייחין של רעי' כלומר שאין מגדלין אותם לפטום וכן גדיים וטלאים מטפל בהם שלשה חדשים ועגלים של פטום מטפל בהם ל' יום ואווזים ותרנגולים זכרים הקטנים מטפל בהם ל' יום והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן ג' ימים, מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שווין או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו: לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריותן והלכה כר''ט בדמי אבידה שמכר אבל מעות עצמן של אבידה כגון שמצא מעות בכיס או ג' מטבעות זו על גב זו לא ישתמש בהם כלל:

ח. מָצָא סְפָרִים. קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה. וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת. מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָהּ. אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחשֶת. מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָן. אֲבָל לֹא לְשׁוֹחֲקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֵפָּה. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל. הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל:

ברטנורה  (ח) אחת לשלושים יום. שמתעפשין כששוהין מלפתחן וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון: גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר: בתחלה. מה שלא למד לעולם לפי שצריך להשהותן לפניו: ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע: שוטחה לצורכה. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש: לצרכן. שמתעפשי' בקרקע שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים: אבל לא לשחקן. ולא ישתמש בהן זמן ארך עד שישחקם: לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וכן זכוכית ועוד שהוא נח להשבר: שאין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו והתורה אמרה והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:

ט. אֵיזוֹ הִיא אֲבֵידָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין, בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה. הֶחֱזִירָה וּבָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים. חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. שֶׁנֵּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֶם:

ברטנורה  (ט) איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם: אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם: רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה: השב תשיבם. התורה ריבתה השבות הרבה: לא יאמר לו תן לי סלע. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול: כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו: אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו: שלו קודם. ומניח את האבדה:

י. מְצָאָה בָרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְּׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים. חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ. מַשּׂאוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ:

ברטנורה  (י) מצאה ברפת. אע''פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה: ואם היתה בבית הקברות. והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ''א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: או שאמר לו אל תחזיר. והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י''ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות: הלך וישב לו. בעל החמור: מצוה מן התורה לפרוק. בחנם: אבל לא לטעון. בחנם. אלא בשכר: ר''ש אומר אף לטעון. בחנם. ואין הלכה כרבי שמעון: רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יוסי:

יא. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֵבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה. וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מֵבִיאוֹ לְחַיִּיִ הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם (שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ) שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי. מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי. פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם. פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:

ברטנורה  (יא) אבדתו קודמת. דאמר קרא (דברים ט''ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון: של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:

גמרא בבא מציעא דף ל''ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן הָעוֹסְקִים בְּמִקְרָא מִדָּה וְאֵינָה מִדָּה בְּמִשְׁנָה מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר גְּמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא אֲמַרְתְּ בִּגְמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וְהָדָר אֲמַרְתְּ וּלְעוֹלָם הֲוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי רִבִּי נִשְׁנִית מִשְׁנָה זוּ שְׁבָקוּ כּוּלֵי עַלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזָלוּ בָּתַר גְּמָרָא. הָדָר דָּרַשׁ לְהוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. מָאי דָּרוּשׁ כִּדְדָרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (ישעיה נח) הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִתְנַן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. דָּרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (שם סו) שִׁמְעוּ דְבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲחֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. שׂנְאֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. מְנַדֵּיכֶם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמָּא תֹאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטֵל סִיכוּיָים תַּלְמוּד לוֹמַר וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ. אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ:

רש''י  מדה. היא קצת: ואינו מדה. שהמשנה וגמ' יפים ממנה מפני שתלוי בגרסא ומשתכחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא הי' ניתן ליכתב אלא לפי מה שנתמעטו הלבבו' התחילו דורותינו לכותבו: גמרא. כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימו' או לדעת דברי התנאי' החלוקי' בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד גלות וגזירו' שהיו גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב''ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרי' בע''ז ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א''י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימני' הל' פ' ופ' שמעתי משם פ' וכשנתקבצו אמר כ''א מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי יבמות לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה ר' את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו כדי שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקו כולי עלמא מתני'. מלחזור על גרסת משנתם: ואזלו בתר גמרא. לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנ'. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו תלמידי חכמים את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב למשנתם שיבררו להם העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר: ולבית יעקב. שאר העם: חטאתם. אפי' פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהוא תירץ טעמי המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתתה בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאת לידך ולמדתו הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דימית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו ת''ח. ששמשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בטעמן: שנאיכם אלו בעלי משנה. ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם: מנדיכם אלו עמי הארץ. שת''ח שנואין ומתועבים להן כנדה: שמא תאמר אבד סברם. של אלו שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אמרום אבל אין הדבר כך: תלמוד לומר ונראה בשמחתכם. ולא נאמר ואראה בשמחתכם אלא כך אמר הנביא אני ואחיכם שנאיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחתכם: והם יבשו. אותם שהם כותים שאינם ממנו ואינן נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו:

זוהר ויחי דף רל''ט ע''ב

אֹסְרִי לַגֶּפֶן מַאי גֶּפֶן דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַמַאי אִתְקְּרִיאָת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לָא מְקַבְּלָא עֲלָה נְטִיעָא אָחֳרָא הָכִי נַמִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא מְקַבְּלָא עֲלָה אֶלָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְגִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְכַּפְיָן קַמֵּיהּ כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא וּלְשַׁלְּטָאָה בְּעָלְמָא וְעַל דָּא אַטִּיל קְרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בֵּינַיְהוּ בְּהַאי גִּיסָא וּבְהַאי גִּיסָא, בְּנִי אֲתוֹנוֹ דְּאִתְעַקַּר בְּגִין הַהוּא שׂוֹרֵק כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךָ שׂוֹרֵק וְגוֹ', כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ' כִּבֵּס כֹּבֵס מִבְּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא כִּבֵּס מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא וּמַאן אִיהוּ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְתַתָּא, בַּיַּיִן סְטָר שְׂמָאלָא, וּבְדַם עֲנָבִים סְטָר שְׂמָאלָא לְתַתָּא, וְזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְשַׁלְּטָאָה לְעֵילָא עַל כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין דְּעַמִּין עכו''ם וּלְתַבְרָא תּוּקְפֵּיהוֹן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, ד''א כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ כְּגַוְנָא דְּהַאי חַמְרָא אַחֲזֵי חִידוּ וְכֻלֵּיהּ דִּינָא (לְעַמִּין עכו''ם), הָכִי נַמֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא יֶחֱזֵי חִדּוּ לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלֵּיהּ דִּינָא לְעַמִּין עכו''ם, כְּתִיב (בראשית א') וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם דָּא רוּחָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא וּמִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא אַסְחֵי לְבוּשֵׁיהּ בְּחַמְרָא עִלָּאָה חָמֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דָּא חַמְרָא עִלָּאָה (ס''א דְּמַרְוֵי דְּאוֹרַיְתָא) דְּאוֹרַיְתָא דְּמַרְוֵי מִנֵּיהּ שָׁתֵי, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דְּהָא אוֹרַיְתָא יַיִן וְחָלָב תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּתִיב (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (ס''א אַמַּאי בְּגִין דְּמֵאֲתַר דְּחֶדְוָה קָאָתִי וּמַאן הוּא סוֹפֵיהּ דִּקְרָא) לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וַדַּאי מֵאֲתַר דְּאִתְקְּרֵי שֶׁמֶן, תָּא חֲזֵי שִׁירָתָא דְּחַמְרָא חֶדְוָה הוּא אֲתַר דְּכָל חִידוּ מִנֵּיהּ נַפְקָא וְסוֹפֵיהּ דִּינָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּסוֹפָא דִּילֵיהּ אֲתַר כְּנִישׁוּ דְּכֹלָּא דִּינָא הוּא וּבֵיהּ אִתְדָן עָלְמָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא חֶדְוָה וְסוֹפָא דִּינָא בְּגִנֵּי כָּךְ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, מֵאֲתַר דְּכָל חֶדְוָה מִנֵּיהּ נַפְקָא, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד מַאן לֶחֶם, אֶלָּא לֶחֶם עָלְמָא סָעִיד (סָמִיךְ) וְאִי תֵּימָא דְּבֵיהּ תַּלְיָא סְעִידוּ דְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי דְּהָא לֵילְיָא בְּלָא יוֹמָא לָא אִשְׁתַּכַּח וְלָא בָּעִי לְאַפְרָשָׁא לוֹן, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן יִתְפָּרַשׁ מֵחַיִּין וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, בְּגִין דְּלָא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא, וְאִי תֵּימָא דָּוִד הֵיךְ קָאָמַר וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד הוֹאִיל וְלָא תַּלְיָא בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי סְעִידוּ דְּעָלְמָא אֶלָּא דַּיְקָא דְּמִלָּה וְלֶחֶם וָא''ו אִתּוֹסָף כְּמוֹ וְה' וְעַל דָּא כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח כַּחֲדָא, תָּא חֲזֵי מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל מְזוֹנָא לָא יְבָרֵךְ עַל פְּתוֹרָא רֵיקָנַיָּא וּבָעֵי נַהֲמָא לְאִשְׁתַּכָּחָא עַל פְּתוֹרָא וְכַסָא דְּחַמְרָא בִּימִינָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין לְקַשְּׁרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְנַהֲמָא דְּיִתְבָּרַךְ מִנַּיְהוּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בְּהוּ וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד קִשּׁוּרָא לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כִּדְקָא יָאוּת, דְּהָא לֶחֶם אִתְקְּשָׁר בְּיַיִן וְיַיִן בִּימִינָא וּכְדֵין בִּרְכָאן שַׁרְיָן בְּעָלְמָא וּפְתוֹרָא אִשְׁתַּלִּים כִּדְקָא יָאוּת:

תרגום הזוהר
אֹסְרִי לַגֶּפֶן. מִיהוּ גֶּפֶן. זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּמַדּוּעַ נִקְרֵאת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לֹא מְקַבֵּל עָלָיו נְטִיעָה אֲחֶרֶת, כַּךְ גַּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֵינָה מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא אֶת הַקָּבָּ''ה. וּבִגְלָל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹפְפִים תַחְתֶּיהָ כָּל הַכֹּחוֹת הָאַחֵרִים וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהָרַע וְלִשְלוֹט בָּעוֹלָם. וְלָכֵן הֵטִיל הַכָּתוּב הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בֵּינֵיהֶם מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. ''בְּנִי אֲתוֹנוֹ'' שֶׁנֶעֱקַר בִּגְלָל הַשׂוֹרֵק הַהוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק וְגוֹ'. כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, כִּבֵּס, כּוֹבֵס הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבֵּס, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּמִי הוּא, זֶהוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְמַטָּה. בַּיַּיִן הוּא צַד שְׂמֹאל. וּבְדַם עֲנָבִים, הוּא צַד שְׂמֹאל לְמַטָּה. וְעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לִשְׁלוֹט לְמַעְלָה עַל כָּל כֹּחוֹת אֲחֵרִים שֶׁל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְשַׁבֵּר מָעֻזָּם מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, ''כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ'', כְּמוֹ יַיִן הַזֶּה, שֶׁמּוֹרֶה שִׂמְחָה וְהוּא כֻּלּוֹ דִּין. כֵּן הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הַמַּרְאֶה שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלּוֹ הוּא דִּין לָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּתוּב, וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זֶהוּ רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מְכַבֵּס לְבוּשׁוֹ בַּיַּיִן הָעֶלְיוֹן, רְאֵה מַה כָּתוּב אַחַר זֶה, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, זֶהוּ יַיִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר הַתּוֹרָה, הִיא שׁוֹתָה מִמֶּנּוּ. וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב, הוּא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הַתּוֹרָה נִקְרָא יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֵם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כְּתִיב, (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. וַדַּאי מִמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמֶן. בֹּא וּרְאֵה, הַהַתְחָלָה שֶׁל הַיַּיִן. הוּא שִׂמְחָה, הוּא מָקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְסוֹפוֹ, הוּא דִּין, מַהוּ הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹף שֶׁלּוֹ, הוּא מָקוֹם הַקִּבּוּץ שֶׁל כָּל הַסְּפִירוֹת, וְהוּא דִּין, וּבוֹ נִדּוֹן הָעוֹלָם, מִשּׁוּם זֶה, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן מִמָּקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. מַהוּ לֶחֶם שֶׁאוֹמֵר כָּאן. אֶלָּא לֶחֶם מַסְעִיד אֶת הָעוֹלָם, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁבּוֹ לְבַדּוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא צְרִיכִים גַּם לְיַיִן, כִּי לַיְלָה בְּלִי יוֹם אֵינוֹ נִמְצָא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִיד אוֹתָם, וּמִי שֶׁמַּפְרִיד אוֹתָם יִפָּרֵד מֵחַיִּים. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךְ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד אֵיךְ אוֹמֵר, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, כֵּיוָן שֶׁבּוֹ לְבָד אֵינוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֶלָּא דִּיּוּק הַדָּבָר, אֲשֶׁר, וְלֶחֶם, ו' נוֹסָף בּוֹ, וְהוּא כְּמוֹ וְהַוָּיָ''ה, וְעַל כֵּן הַכֹּל נִמְצָא בְּיַחַד. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן לֹא יְבָרֵךְ עַל שֻׁלְחָן רֵיק, וְצָרִיךְ הַלֶּחֶם לְהִמָּצֵא עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכוֹס יַיִן בְּצַד יָמִין, מַהוּ הַטַּעַם, הוּא כְּדֵי לְקַשֵּׁר שְׂמֹאל בְּיָמִין, שֶׁיִּכָּלְלוּ יַחַד, וְהַלֶּחֶם יִתְבָּרֵךְ מֵהֶם וְיִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, וְיִהְיֶה הַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי. כִּי לֶחֶם נִקְשָׁר בַּיַּיִן, וְיַיִן בְּיַד יָמִין וְאָז הַבְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם וְהַשֻּׁלְחָן נִשְׁלָם כָּרָאוּי.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. לֹא יְהֵא אָדָם בַּלְעָן וְגַרְגְּרָן אֶלָּא כְּאוֹכֵל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִדָּבֵק בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהַקְּדוּשָׁה וּבָזֶה תִּשָׁאֵר הַבְּרָכָה בְּמֵעָיו. בְּעֵשָׂו כְּתִיב (בראשית יט) הַלְעִיטֵנִי נָא כִּי הַנָּחָשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו וּכְתִיב (משלי ט) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר: ב. אוֹתָם שֶׁאֲכִילָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמְכַוְּנִים לְהַבְרוֹת גּוּפָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נֶחְשֶׁבֶת אֲכִילָתָם כְּמוֹ אֲכִילַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמַעֲלִין לוֹ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא: ג. כְּשֶׁהָאָדָם מְעַנֵּג הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמְכַוֵּין כָּרָאוּי כְּדִכְתִיב קדֶשׁ הִיא לָכֶם דְּאַף מַה שֶׁהוּא לָכֶם לְהַנָּאַתְכֶם יִהְיֶה קדֶשׁ מִתְעַלֶּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ הַמְּמוּנֶה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת עַל זֶה: ד. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן כִּי גוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ בָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא:

מוסר
מספר דברים שבקדושה ס''א

א. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֶשׁ לוֹ זָכִיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזָּכִיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זָכִיּוֹתָיו רָשָׁע מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זָכִיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרוּבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוּ צַדֶּקֶת וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרוּבִּין הֲרֵי זוּ רִשְׁעָה וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ: ב. אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו מִיַּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רוֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרוּבִּין מִיַּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וְגוֹ' וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרוּבִּין מִזָּכִיּוֹתֵיהֶן מִיַּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶאֱמַר (שם ו') וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם: ג. וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזָּכִיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָדְלָם יֵשׁ זְכוּת שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א י''ד) יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זָכִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזָּכִיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת: