סיון רהב מאיר: איך נחגוג השנה את החגים?

1. השנה, המילים האלה פשוט צועקות. בכל בתי הכנסת ברחבי העולם היהודי קראו בשבת בבוקר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

עמלק תקף את עם ישראל ללא סיבה, כשהיה חלש ומבולבל במדבר, בדרך לארץ. המילה עמלק הפכה מאז לסמל לרוע המוחלט, לאלימות מתפרצת, למי שתמיד רוצה לחבל, לחרב, להרוס את הטוב והישר.

השבוע, בפרשת כי תצא, התורה מבקשת שניישיר מבט למציאות. שלא נתעלם מכך שיש טוב ויש רע. לא הכל נרטיבים, לא כל דעה אפשר להכיל, לא עם כולם אפשר לעשות שלום. אנחנו מצווים לזכור שיש רשע שאין לו מקום על פני האדמה: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם את יום השנה לפיגועי 11/9. ההוגה האמריקאי לי האריס כתב אז דברים נוקבים. עם אל־קאעידה, עם סינוואר, עם היטלר, אין מקום לדו־קיום: "אנו, אנשי המערב, שכחנו את המושג אויב. אנחנו מאמינים שלכל בעיה יש פתרון. שכל סכסוך אפשר ליישב.

הדרך להשיג זאת היא פשוט להתיישב אל השולחן, לשאת ולתת, ולמצוא את נקודת האיזון שתיטיב עם כולם. בעולם כזה אין אויבים, אלא רק סכסוכים סביב אינטרסים. אויב הוא פשוט 'חבר שעדיין לא התחברנו איתו מספיק'. אלא שבמציאות, לא כולם דמוקרטים. ההגדרה של אויב היא אחרת, וקשה למערב להפנים אותה. אויב הוא 'מישהו שמוכן למות כדי להרוג אותך'".

כמה מדויק. מול כל הצביעות העולמית בקמפוסים ובמוסדות האו"ם, מול גלי אנטישמיות וטרור שלא זוכים כמעט לגינוי, מול אי־הבנה של העמדה הישראלית הצודקת והבסיסית, מגיעה השבוע התזכורת העתיקה הזו: אם הטוב לא יידע להילחם ברע, לא יהיה טוב.

ואם נהיה כנים, אז לא רק העולם שוכח ומתבלבל. גם אנחנו. סינוואר עושה לייק בכל פעם שהוא רואה את האנרגיות שאנחנו משקיעים בשנאה פנימה, בין אחים, במקום החוצה, כלפיו. אסור לשקוע מדי אל תוך מחלוקות פנימיות וסוערות, אם הן משכיחות מאיתנו את העיקר: זכור את אשר עשה לך עמלק בנובה, בשדרות, באופקים, בבארי, בנחל עוז.

2. "בטח אין סיכוי שתכתבי על זה", נפתחה ההודעה. "אין עכשיו קשב לשמוע על 'סתם' אנשים מבוגרים שהולכים לעולמם". ביקשתי לשמוע. כדאי גם לכם. הנפטר הוא פרופ' צבי דוולצקי. הוא ניהל את השירות הגריאטרי במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, היה בכיר בפקולטה לרפואה בטכניון והוביל הרבה פריצות דרך בתחום הטיפול בזִקנה, בארץ ובעולם.

נכדתו בת ה-18, תמר טאובר, כתבה לעצמה במהלך השבעה חמש נקודות שלמדה ממנו. ראשית, פרופ' דוולצקי התאפיין בתשומת לב לכל אדם. "אצל סבא לא היו אנשים שקופים. מהמוכר ב'רולדין' בכניסה למחלקה ועד לרופא הכי בכיר, לכולם הוא האיר פנים. כשהיה מאושפז, בימיו האחרונים, לא הפסיקו להיכנס לחדרו עובדים שונים של רמב"ם שהרגישו הכי קרובים אליו בעולם. ברקע של הטלפון שלו הייתה תמונה של האדמו"ר מפיאסצנה, מנהיג רוחני שנספה בשואה, שמפורסם במשפט שלו: 'הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר'. ככה סבא חי".

שנית, הוא היה איש חזון. "עבור סבא לא היה דבר בלתי אפשרי. הוא נולד בדרום־אפריקה, חזר בתשובה בגיל 13, עלה לארץ, ולא הפסיק לחלום ולהגשים. למשל: הוא היה חדשני ביחס לאלצהיימר ולטיפול בבני המשפחה שסביב החולה, והפתיע גם בטיפול בקשישים בזמן הקורונה".

שלישית, חינוך. "סבא היה רופא, אבל איש חינוך בנשמתו. תמיד שילב בסדר יומו הוראת סטודנטים לרפואה. הוא רצה לוודא שלא רק הוא רואה את טובת החולה, אלא גם הרופאים הצעירים. בכל שנה נבחר למרצה מצטיין".

רביעית, הזדקנות חיובית. "סבא זכה בסוף ימיו, כשהיה חולה, ליישם את מה שלימד: להיות בעשייה מתמדת, מוקף במשפחה אוהבת, להשתמש תמיד בכישרונותיך, בכל מצב".

וחמישית, היחס לתורה. "בין כל העיסוקים סבא לא ויתר על המון לימוד תורה. הוא היה אלוף הלימודים ה'יומיים':  למד רמב"ם יומי, דף יומי, תנ"ך, משנה וחסידות מתוך חוברת שנקראת 'דבר מלכות' שאליה היה צמוד. ככה, בהספקים קטנים וקבועים, הספיק לסיים את כל התלמוד כמה פעמים".

אי־אפשר לספור על כמה קשישים ובני משפחותיהם השפיע לטובה. אי־אפשר גם לספור כמה רופאים התחנכו אצלו. השבוע, לא מצאתי אף ידיעה בחדשות על פטירתו. "סבא היה צנוע ועניו, רק רצה לעשות עולם טוב יותר, ואכן הצליח", אומרת נכדתו, "אבל אולי בכל זאת ראוי שכמה מילים ייכתבו עליו".

נכון. הנה.

3. איך נחגוג השנה את החגים? הרב ישראל גולדברג אמר לי השבוע שהאתגר הגדול הוא לא רק העצב העצום, בפרט בשמחת תורה, אלא גם העובדה שכל כך הרבה יהודים רוצים לחגוג את החגים יותר, חלקם לראשונה.

הוא שליח חב"ד לאזור רחביה ונחלאות בירושלים.  רק לאחרונה עבר למבנה חדש וגדול, אבל הוא כבר מבין שהמקום יהיה קטן מדי בחודש תשרי. לכן פגשתי אותו השבוע מתרוצץ בשמש, ליד רחוב קק"ל, ברחבה שבה יוקם אוהל תפילה ענק. אוהלים כאלה יוקמו בכל הארץ, במתנ"סים, בפארקים, בכיכרות, כי כמעט כל בתי הכנסת ובתי חב"ד קטנים מדי לכמות האנשים, לעוצמת הרגשות. ישמחו בהם, יבכו בהם, יתפללו בהם, יחושו בהם תחושת ביחד, ובשמחת תורה גם יזכירו בהם 1,200 נשמות קדושות ביום שבו הן עלו לשמיים. הציבור הדתי צריך להיות מודע לכך, לפתוח את השערים, להזמין.

"שמרנו לך כיסא", זו הסיסמה במודעות של הרב גולדברג ושל שליחי חב"ד נוספים. אבל הפניות שהוא מקבל, מכל כך הרבה אנשים שעברו השנה משהו, שמחפשים משמעות וקהילה, גורמות לו לחשוב שצריך עוד סיסמה: שמרנו לך חיבוק.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".