מה נכון יותר בחינוך: לקדש את החומר או לחמר את הקודש?

"אהבת ישראל", "קירוב רחוקים", "זיכוי הרבים", "ערבות הדדית" ו"אחדות". אלו מושגים נשגבים ונעלים, שכולנו מזדהים איתם, וכאשר יש הרבה חושך ובלבול בחוץ, יש גם הרבה רחוקים לקרב. אבל ביישום של המילים הגבוהות האלו יש גישות שונות, ולפעמים אפילו סותרות: יש אומרים שקודם כל עלינו לשמור בעצמנו על השקפה טהורה, ולכן חובה עלינו לייצר תיבת נח, לשמור על פך השמן הטהור, לעבות את החומות, להרחיק משכן רע ולהיזהר מכל חיבור, שלא נושפע לרעה מהרחוקים המבולבלים והרשעים, בזכות סייגים והרחקות.

מאידך, יש גישה אחרת: כמו שחז"ל הגדירו כ"חסיד שוטה" את מי שנמנע מהצלת נפשות בגלל שיקולים אגואיסטיים, כך גם הגדרתו של מי שנמנע מזיכוי הרבים, ונשאר זחוח ממצבו הרוחני האישי, אך מתעלם מחברו שקודח חור בספינה המשותפת שלהם. לכן חובתנו למשוך את הרחוקים בכל כוחנו, ובזכות השתדלותנו לקרב אותם, עוד נזכה להציל גם את עצמנו.

לשתי הגישות יש מקורות, ראיות ודרכי יישום. לשתי הגישות יש גם סכנות וקליפות. לשתי הגישות יש סיפורי זוועה על הגישה האחרת (ובאמת: "כל הדרכים בחזקת סכנה", והמתח בין הגישות מייצר איזון מבורך). נראה שיש אנשים שיותר מייצגים ומתאימים לגישה מסוימת, נראה שיש זמנים או מצבים שבהם צריך יותר לנטות לאחת מהגישות. יש "עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". ואשרי מי שמתבונן ומפשפש במעשיו, עושה לעצמו סייגים, אך פועל מתוך אהבת ישראל עניינית, עם תפילה בפיו שיזכה לעשות רצון ה' תמיד. כמו שפרה אדומה מטהרת טמאים אך גם מטמאת טהורים, כך גם במלאכת הקירוב נדרשת זהירות מתמדת, לא להיות מושפעים, לקדש את החומר ולא חלילה לחמר את הקודש; לראות את הנקודה הטובה בכל יהודי (ליקו"מ רפ"ב), ולמשוך בחבלי עבותות אהבה גם מי שאינו בכלל "עמיתך" (תניא פרק ל"ב), שאין לנו אלא למשכם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה, עד היכן שידינו מגעת (חזו"א יו"ד סי' ב' ט"ז). ומה לגבי הסכנה שאנחנו נהיה מושפעים? בזה גילו לנו כלל גדול (שבמקור נאמר לעניני הגעלת כלים): "איידי דטריד למפלט לא בלע", כלומר מי שעסוק בלהשפיע, אינו מושפע!

לגבי קירוב רחוקים ניתן לדון ולפלפל עד כמה זו אחריותנו, וכל אחד יתבונן בעצמו ויתייעץ עם רבותיו עד כמה הוא צריך להקריב כדי לקרב. אבל כאשר מדובר בילדים שלנו, נראה שאין בזה מחלוקות. יש לנו אחריות ברורה והדרכות נוקבות מכל גדולי ישראל: הרחקת הילדים מסכנת לא רק את העתיד הרוחני שלהם, אלא גם את בריאותם הנפשית והפיזית, וזה נזק נורא שעלול להחריב את הבית. ומאידך, צריך לדעת שתמיד ניתן לקרב אותם, דרך ארגז כלים מותאם, זהיר ורגיש. אם נגדיר זאת כמשימה משפחתית, ונכיר את הכלים הרלוונטיים שאותם לימדו גדולי ישראל במצבים האלו, נוכל להציל נפשות!