שווה סיפור: הגומל לחייבים טובות

כשהתארסתי, הבנתי שמה שהיה עם אחי ואחיותי יהיה שונה אצלי. אני לא אוכל לקנות דירה בעיר הגדולה, ליד הורי ורוב משפחתי. מיד אחרי החתונה קנינו דירה נחמדה בפריפריה, מתוך מחשבה שנוכל להשכיר אותה, ולשכור תמורתה דירת חדר וחצי בעיר. הסיפור הזה החזיק מעמד שנתיים. אחרי הלידה של הבן הבכור זה נהיה קשה עוד יותר. הבנו שככה אי אפשר, ויש מחיר גם למצב נפשי משיכון בדירה כה צפופה וחסרת אוויר. החלטנו לעבור לדירה שלנו.

בחסדי שמיים, קנינו דירה בעיר נופש, מלאת אוויר הרים, עם נוף עוצר נשימה, מה שהקל עלי, למרות הכל. הטבע דיבר אלי.

וכך מצאתי עצמי בתוך עיר קטנה, עם אנשים טובים ונחמדים, מנסה להתרגל לעובדה שהמכולת הקטנה נסגרת כבר בשבע בערב, ושביגוד זה משהו שצריך לקנות בעיר הגדולה. כל הדברים הנלווים והבסיסיים שהיו מובנים מאליהם, שקונים אותם בחנות למטה, עכשיו מצריכים חשיבה מראש, וכן, התארגנות הפכה למושג מהותי. עם הזמן התרגלתי גם לזה, ואולי גם נהניתי מכך. אבל עם כל היתרונות, במהלך השנים שמתי לב לתופעה שהלכה והתרחבה. הרבה אירועים משפחתיים קרו – ואני לא הייתי נוכחת בהם. לרוב האירועים שאליהם הוזמנתי – הלכתי, למרות הקושי הכרוך בכך, אבל אז גיליתי שיש אירועים "ספונטניים", כפי שהגדירו הנשמות הטובות שמהן ביקשתי הסבר, שאליהם לא הוזמנתי כלל. יתירה מכך, אף לא יידעו אותי, מתוך הנחה שאני הרי לא אבוא ליום הולדת שנתיים של אחיין, או לחנוכת בית של אח שעבר דירה, או סתם למפגש שעשו כולם בפארק השכונתי למטה, רק כי נפגשו שם במקרה... מפגשי בני דודות שהלכו יחד לים אפילו לא הגיעו לאוזני בתי, אלא רק לאחר מעשה, הרבה-הרבה לאחר המעשה, וגם זה היה בגלל פליטת פה אומללה, כאשר כולן דברו, והיא לא הבינה על מה. לא יודעת מה הן חשבו, אבל לי זה כאב. ולא אתכחש לכך שנפגעתי, ואפילו מאוד.

אני אדם משפחתי, ואצלי משפחה מקבלת מקום של כבוד בסולם הערכים. כל קיץ וכל חופשה בחגים, הבית שלי הפך ליעד לעלייה לרגל, ולא, לא בגלל שחשבו עלי, אלא כי היה נח להיעזר בי כאשר נפשו בעירי. אצלי אפשר הרי לאכול ארוחות, או סתם לקחת את הדירה שלי אם אני נוסעת לשבת, ואפילו לבקש ממני ברמז כזה או אחר, אם אפשר לבוא להתארח אצלי על מלא. מעולם לא סירבתי, אף על פי שגם אצלי יש חופש, וגם אני רוצה לנסוע לים עם הילדים וליהנות במקום אחר, או להשכיר את הדירה, לקבל תמורה נאה, ולא להתנצל לאח התורן למה לא נתתי לו את הדירה בחינם, או אפילו לחמוק שוב מאותה גיסה שבפעם הקודמת השאירה לי דירה פצועה וחבולה מבלי לטרוח למזער את הנזקים. עם הזמן, כשהתברר לי שממש הוּצאתי באלגנטיות מהתמונה המשפחתית, דיברתי וביקשתי מכל אח ואחות שלי, וגם מהורי, שישתפו אותי, שישאירו לי את ההחלטה אם אני רוצה לבוא או לא, שיתקשרו גם אלי מידי פעם, ולא יהיה רק צד אחד שמתקשר ומתעניין. זה החזיק מעמד אולי שבועיים, ואז חזר שוב לנקודת ההתחלה. הרגשתי ממש מיותרת.

במהלך הזמן יצא לי להכיר פורום של נשים "ללא משפחה קרובה", מעין קבוצת תמיכה, שנעזרות זו בזו, ובעיקר נותנות כתף. שם ראיתי שלכל אחת יש התמודדות, שונה אבל דומה. היו שם מכל המקרים והסגנונות. גיליתי נשים גדולות, מעצימות, ובעיקר את דבורה. דבורה היתה חוצניקית, שהגיעה ממשפחה עשירה ובחרה לחיות כאן בארץ, מתוך בחירה ואמונה. כסף לא היה חסר לה, משפחה – כן. בעלה היה איש עסקים מצליח, שעיקר עסקיו היו בחו"ל. לשם כך היה נוסע בתדירות של אחת לשבועיים, ולפעמים גם יותר, עם שהייה שיכלה להיות ארוכה, מה שהוסיף עוד על הקושי של דבורה, שלמרות הכל בחרה באמונה לחיות בארץ הקודש. דבורה מצאה חן בעיני, וכך מצאנו את עצמינו מדברות אל תוך הלילה, שיחות עומק. קשרי החברות שלנו הלכו ונבנו, והפכנו למעין משפחה. דווקא בשל ההבדלים המהותיים בינינו, הקשר התחזק יותר ויותר. היינו אחיות לכל דבר ועניין. הילדים הכירו אלה את אלה ויצאו יחד לטיולים, ואנחנו יצאנו מידי פעם יחד. דבורה גרה בעיר גדולה ומרכזית, בבית ענק ומפואר. היינו מגיעים להתארח אצלה הרבה, בנוחיות, בית של נופש, כפי שהילדים שלי קראו לו. את דבורה שיתפתי בכל הדילמות שלי, גם מהפן המשפחתי המורחב. היא ידעה הכל, וכאבה יחד איתי.

באותם ימים, כמה שבועות לפני תחילת החופש הגדול, ידעתי שאוטוטו אתחיל לקבל טלפונים מהמשפחה, מכל מי ששכח אותי כל השנה, בלי בושה. הפעם כבר אין לי כוח. אין לי כוח להגיד כן, להתאמץ, לנסות שוב, אולי בכל זאת יכירו אותי גם אחר כך, ירימו טלפון לספר, לשתף, שלא ארגיש מיותרת – ושוב להתאכזב. לראות את האחיינים שאני כבר לא מכירה, את הקודים המשפחתיים שאני לא שותפה בהם, לשמוע על מפגשים ספונטניים שהתרחשו, ואיך לא שמעת? הייתי כבויה ומתוסכלת. אמרתי לה שאני הולכת לומר לכולם לא, לראשונה בחיי. אם אני מיותרת לכם – אז בבקשה, אל תנצלו. דיברתי בצורה חריפה, משמיעה לאוזניה את כל הכאב והאכזבה יחד. דבורה הקשיבה לי ושיתפה אותי במקרה דומה שקורה בצד שלה. היא היחידה שגרה בארץ מכל המשפחה שלה. אחיה ואחיותיה רואים בה דמות מובנת מאליה, וכאשר מי מילדיהם מגיע לארץ, הם שולחים אותם אליה לבד, סומכים עליה שתמצא להם תעסוקה וטיולים ותכיר להם את הארץ. אף אחד לא באמת שואל אותה אם זה מתאים לה, בעיקר מודיעים לה. אפילו אחיינים שלה, שמגיעים ללמוד בארץ, בישיבה או ב"סם" (סמינר לבנות), רואים בביתה כתובת להתארח בשבתות ובחגים, או כתובת לכיבוס בגדים. היא עושה זאת בשמחה ובאהבה. דבורה היא בעלת חסד גדולה, היא חולשת על מפעלי ענק שכולם חסד ונתינה לזולת, בשקט והצנע. אבל כאשר מדובר בה – המצב שונה. היא סיפרה שלעיתים קרובות יוצא שבעלה מגיע לעיר של אחד מהאחים שלה, וצריך מקום לינה. אף אחד לא מציע לו לבוא אליו. ולא, שלא נטעה, זה לא כמו פה בארץ, שם לכל אחד יש דירות ענק, בכמה מפלסים. כסף לא חסר שם, אבל הם מעדיפים להתעלם. שישן במלון או משהו כזה. זה כואב לה. אין לה בעיה לשלם, אבל אם יש משפחה, אז למה לא לארח? הוא מעולם לא הוזמן. כאשר קבלה על כך לאחיותיה, הן לא הבינו למה היא כאובה כל כך, הקטינו את העניין והוציאו אותה קטנונית. היא נפגעה מכך מאוד, ולפעמים הזדחלה לה מחשבה כמו שלי, להפסיק עם היחסים הלא הדדיים הללו. אך היא החליטה ללכת בתמימות ובאמונה עם ה' יתברך. היא קראה לזה חסד מתוך אהבה ללא תנאי.

היא גילתה לי שדווקא משום כך היא הרגישה שמידת החסד שלה השתרשה עמוק יותר, והיא ראתה תוצאות, בעיקר אצל הילדים שלה. דברים שונים הסתדרו, ויתרה מכך, היא זכתה לראות מהצד, איך היחסים ביניהם הפכו להיות אוהבים, את העזרה אחד לשני, את החסד שדבק בהם גם. בשבילה זה היה פרס גדול. היא הרגישה את הקב"ה מחזק אותה בדבר היקר לה. ואיזה הורה לא רוצה לראות את ילדיו חיים באחווה ורעות? היא המליצה גם לי לחשוב על הכיוון הזה.

הבנתי. החלטתי להסתכל על הכל ממבט אחר. זו הזדמנות לעשות חסד של אמת, ללא תמורה, מתוך אהבה. פתאום כבר לא היה לי קשה כך כך. חייכתי המון, הכלתי. הרגשתי שגם המשפחה קולטת שמשהו השתנה. פתאום היה להם לא נעים, הם הציעו יותר עזרה ודאגו להתקשר אחר כך להודות, ושוב להתקשר כדי לספר. אולי כבר לא הרגישו מאוימים, אני לא יודעת, אבל אני הרגשתי טוב, זה בטוח, וזה הקרין. זה לא החזיר אותי לקדמת הבמה, לעין ההתרחשויות, עדיין לא הייתי שותפה "על מלא", אבל אני כבר לא הייתי במקום שמחפש את מה שאין. נתתי בלי תמורה, אבל קיבלתי רוגע, משמעות וקרבת אלוקים שאין להסביר.

תקופה אחר כך, דבורה התקשרה. סיפרה שבעלה התקדם מאוד בעסקיו, ויש לו כעת דיל חדש שדורש ממנו לשהות יותר בחו"ל, ולהתגורר בסמוך. הם התייעצו עם רב שהורה להם לחזור לחו"ל, לפחות לשנים הראשונות, עד שהעסק יתבסס באופן שיאפשר לבעלה לחזור לסבבים הרגילים שלו. עם כל הקושי, היא הבינה שזה מה שהקב"ה רוצה ממנה עכשיו, והיות שכסף לא היה הצד החלש בסיפור, הם החליטו להשאיר ברשותם את הדירה כאן בארץ. אבל דבורה לא רצתה שתהיה ריקה. מהיכרותי איתה, ידעתי שהיא מחפשת גם כאן לעשות עסק של חסד. היא הציעה לי לעבור לדירה שלה, להשכיר את שלי ולהרוויח קצת. אמרה שהיא סומכת עלי הכי מכולם שאדע לשמור לה על הבית. הייתי המומה, קודם כל מכך שהיא עוזבת. בשבילי היא אחות לכל דבר, וזה היה עצוב. ושנית, מההצעה הנדיבה שלה. זה היה מעבר לכל חלום. לחזור לעיר הגדולה, לבית גדול ונוח כל כך, ועוד להרוויח כסף... חלום שמעולם לא חלמתי אפילו. בדיוק בזמן שהקשר עם המשפחה נכנס למסלול בריא ובטוח יותר.

שאלתי את בעלי, והחלטנו לקחת את ההצעה. הרגשתי שקבלתי חיוך מאלוקים, חסד של אמת, וקשר  חזק עם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב.