זו לא גאווה להיות גאה: מה גורם לאנשים להתגאות?

כשאנשים גאוותנים מתהלכים בינינו, קשה מאוד להתעלם מנוכחותם. הם הולכי זקופי גו ומתוחי חזה. כל משפט שהם פותחים מעוטר במילה "אני", הם דואגים להיחשף לעיני הציבור ובעיקר לחשוף את מה שעשו, לשיטתם, למען הציבור.

לעיתים הם מאמצים את האמונה שהציבור הוא צי – בור, ואילו התהילה, החכמה וההצלחה היא נחלתם בלבד.

את הפידבקים הם נותנים לרוב לעצמם, ובעצמם, וזאת על ידי זלזול בפועלו של האחר – זלזול שסמוי מהעין ומתרחש לרוב בתודעתם בלבד, בגלל האלגנטיות החיצונית המאפיינת אותם.

הסביבה נוטה להתרחק מהם בגלל המוחצנות הרבה שהם משדרים, ואף בגלל תחושת ההנמכה שאנשים חווים כשהם נמצאים לידם.

גאווה היא למעשה החצנה של היכולות שה' חנן אותי בהם, והיא מורה על חוסר ההבנה שכל כוחותי ויכולותי אינם שלי, אלא מתנת א-ל, והם נועדו לי כדי שאשלים דרכם ובאמצעותם את ייעודי.

מה באמת מניע את הגאה, באופן תת-הכרתי, להיות כזה?

כל ההתקשרות החיצונית שלנו עם הסובב נובעת למעשה מהתפיסה שלנו אודות עצמנו. אלו הם למעשה מנגנונים מחשבתיים שנוצרו ללא התערבותנו או ידיעתנו, אך בהחלט משפיעים על האופן שבו נגיב או נחליט לפעול.

במה דברים אמורים? האדם, שרק כלפי חוץ נראה ש"עף על עצמו", תוך שהוא מיישר מבט מתנשא ומרומם על הסובב – חש בפנימיותו שהוא לא באמת שווה, לא באמת ראוי, וחושב שזה גם מה שהסביבה חושבת עליו. כדי להילחם במחשבה הזו, הוא דואג כל העת להחצין פעולותיו, כישרונותיו ויכולותיו. הרי אם חוכמתו ברורה לו כל כך, בשביל מה הוא צריך להזכיר את דבר קיומה, או להראותה בכל מפגש מחודש עם הסביבה?

תחושת הגאווה של האדם מעידה על המרחק הרוחני בינו לבין קונו, משום שלא חדרה לתוכו ולתוכיותו ההבנה שכל הטוב שהוא מחזיק בו ניתן לו כמתנה, והוא לא עמל עליו. הוא רק נעזר בו, מבטא אותו מהפנים כלפי חוץ. המתנות הללו ניתנו לו לא כדי שיעשה בהם שימוש עבור עצמו או יחצין בעזרתן נוכחותו, אלא לצרכי הסביבה.

ובגלל שזו הטעות ביסודה, הרי שהיא מונעת ממנו להבין או לעסוק בכלל בתכלית שלשמה הוא כאן, ולכן גם אין הוא מייחד לקב"ה מקום בתוכו, ומתוך כך אין ה' יכול לגור עמו בכפיפה אחת.

זאת ועוד: ככל שהאדם גאה יותר בעצמו, כך הוא מזלזל יותר באחר, מאחר שהאמונה הפנימית שלו אודות עצמו היא שהוא לא שווה, ועל כן הוא עוסק בהשוואה שלו אל האחר, ומחפש להתבלט בקרב ה"לא שווים" מבחינתו, או שהופך אותם לכאלה בעיניו, על מנת לייצר אצלו את ההרגשה שהוא כן שווה.

הזלזול באחר מזין אצלו באופן תמידי את תחושת הגאווה וההתנשאות. בהתאם לכך אין הוא מחשיב בקרבו את דעת האחר, אינו קשוב לצרכיו ולהשקפותיו ורואה כל העת רק את עצמו.

הזלזול בכבודו ובמעמדו של האחר מראה לנו כי אדם זה לא התחיל אפילו להבין שלכל בן אנוש ישנו תוכן פנימי ומהות ייחודית, עוד בטרם הוא מביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישרונותיו הטמונים בו. ודאי הוא שאינו מחזיק בתובנה זו גם לגבי עצמו.

אדם מעין זה מבטל ושופט אנשים, הן לטוב והן למוטב, רק על סמך המראה או ההישגים או היכולות שלהם, כאילו הם טבעו אותם בעצמם לעצמם.

בל נטעה: גאווה איננה קשורה כהוא זה בביטחון עצמי, שכן הגאוותן אינו בטוח בעצמיותו, כי הוא לא חי אותה כלל, הוא רק עוטה עליו זהות שאולה שחושב שתוערך על ידי החברה. לכן, כאמור, התנהגותו מוחצנת, משום שחשוב לו שיהיו מודעים לקיומו, ושיראו כולם שהוא בעל היכולת הבלעדית לספק לסביבה את ה"סחורה" שבה היא מעוניינת.

בגלל שכל הפוקוס שלו הוא על הסביבה, הוא גם הופך רגיש לכל מה שמתקבל ממנה, מה שהופך אותו לפגיע ושברירי יותר, הווה אומר: ככל שהוא יחזק את האגו המסולף שלו, כך הוא ייחשף יותר ויותר לתחושות של פגיעה מהסביבה.

בשל כך הוא עלול למצוא עצמו לא רק מבודד, אלא גם כאוב מאוד נפשית.

כדי להחליף את מידת הגאווה במידה שכנגד לה, מידת הענווה, על האדם הגאה לבנות את פנימיותו באופן כזה שישווה את עצמו לעצמו, ולא לסובב אותו; ויכיר בעובדה שכוחותיו ויכולותיו הם אינם שלו, ומתוך כך אל לו להתגאות בהם. מהמקום הזה יהיה לו פשוט וקל יותר לתקשר גם עם סביבתו, ולא לחיות תחת הבדידות שגזרה לו גאוותו.

הענווה יוצרת חוסן פנימי ויציבות נפשית. אין ל"אני" שבי ממה להיפגע, כי אין "אני", אין תחושת אגו. יחד עם זאת, יש הכרה ביכולותי והפנמה של התובנה המהותית והנדרשת, שכל מה שיש לי – אינו שלי, אלא ניתן לי לצורך שליחותי.

שנהיה ענווים זה לזה.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.