עברית במקום אנגלית? כך השפיעה היהדות על ארצות הברית

לא רבים יודעים עד כמה השפיעו חוקי התורה על מייסדי ארה"ב ומחוקקיה במשך השנים. חלק ממייסדי ארה"ב רצו שספר התורה יהיה ספר החוקים הרשמי של ארה"ב. הרב קלמן לורנס מספר: "החקיקה המוקדמת ביותר של מושבות ניו-אינגלנד נקבעה כולה על בסיס כתבי הקודש. בכינוס הראשון בניו-הייבן, בשנת 1639, הצביע ג'והן דוונפורט בבירור על עליונות התנ"ך, כיסוד החוקתי והמוסרי של המושבה: 'כתבי הקודש מלמדים כלל מושלם לכל ההתנהלות והשליטה של בני האדם, בכל החובות שהם אמורים למלא, הן כלפי הא-ל והן כלפי בני האדם... דבר הא-ל יהיה החוק היחיד שאליו צריך להתייחס בארגון ענייני השלטון באחוזה זאת'".

מאוחר יותר אימצו מחוקקי ניו-הייבן קובץ חוקים – החוק של 1655 – המכיל 79 תקנות, שמחציתן מסתמכות על מקורות מקראיים, וכולן למעשה נובעות מהתנ"ך העברי. המושבה בפליימות' החזיקה בקובץ חוקים זהה לזה של האספה במסצ'וסטס, אשר אימצה בשנת 1641 את "חוקי היסוד של ניו-אינגלנד", המבוססים כמעט לחלוטין על תורת משה.

בהתאם לכך, גם השפה העברית היתה בשימוש נרחב. היא הייתה פופולארית כל כך בשלהי המאה השש-עשרה ובראשית המאה השבע-עשרה, שמספר סטודנטים בייל מסרו את נאום קבלת התואר שלהם בעברית! בהרווארד, ייל, קולומביה, בראון, פרינסטון, ג'ונס הופקינס ובאוניברסיטת פנסילבניה נמסרו חוגים בעברית – מה שבלט במיוחד חרף העובדה שבאנגליה, אף אוניברסיטה לא הציעה חוג כזה (למעשה, בכל המוסדות האמריקאיים הנ"ל, לימודי התנ"ך והעברית היוו דרישה של מסלול הלימודים. לתלמידים ניתנה אפשרות להרצות את עבודות התואר שלהם בעברית, לטינית או יוונית).

אברהם קטש מציין ב-The Biblical Heritage of American Democracy (המורשת התנ"כית של הדמוקרטיה האמריקאית): "בזמן המהפכה האמריקאית, הייתה ההתעניינות בידיעת השפה העברית נפוצה כל כך, עד שהיא אפשרה מצב שבו הסיפור שחברים מסוימים בקונגרס מציעים שהשימוש באנגלית ייאסר באופן רשמי בארה"ב, ושהעברית תחליף אותה, יסתובב בין התושבים".

התוכנית הראשונית לחותמה הרשמי של ארצות הברית – כפי שהוצע על ידי בנימין פרנקלין וג'ון אדמס בשנת 1776 – מתארת את היהודים חוצים את ים סוף. האמרה מסביב לחותם אומרת: "ההתנגדות לעריצות היא מצוות הא-ל".

 הכתובת על פעמון החירות באולם החירות בפילדלפיה היא ציטוט ישיר מחומש ויקרא (כ"ה, י'): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".

היהודים הראשונים הגיעו לאמריקה עם קולומבוס בשנת 1492. יהודים שזה עתה המירו את דתם לנצרות היו בין הספרדים הראשונים שהגיעו למקסיקו, עם הכובש הרננדו קורטז, בשנת 1519.

באשר לצפון אמריקה, ההיסטוריה היהודית המתועדת שם החלה בשנת 1654, עם הגעתם של 23 פליטים יהודיים מרסיפה – ברזיל (שם איבדו ההולנדים את אחיזתם לטובת הפורטוגזים) אל ניו-אמסטרדם (שמאוחר יותר תהפוך לניו-יורק). אמסטרדם החדשה הייתה גם היא שטח הולנדי, אבל המושל פיטר סטויווסנט לא רצה אותם שם. הסיבה היחידה לכך שהיהודים לא סולקו, הייתה משום ש"החברה ההולנדית של הודו המערבית", שהייתה תלויה במידה משמעותית בהשקעות יהודיות, מנעה זאת.

מעריכים שבשנת 1776, עם פרוץ מלחמת העצמאות, חיו באמריקה 2,000 יהודים בסך הכל (גברים, נשים וילדים), ובכל זאת, תרומתם להתרחשויות הייתה משמעותית ביותר. לדוגמא, בצ'רלסטון שבדרום קליפורניה, כמעט כל גבר יהודי נלחם לצד החירות. בג'ורג'יה, הפטריוט הראשון שנהרג היה יהודי (פרנסיס סלוודור). ובנוסף, היהודים סיפקו תמיכה כלכלית משמעותית לפטריוטים.

החשוב ביותר מבין בעלי ההון היה חיים סלומון, שהלווה סכום גדול של כסף לקונגרס של היבשת. בימים האחרונים של המלחמה, סלומון החיש לממשלה האמריקנית תמיכה בסכום של 200,000$. הכסף מעולם לא הוחזר לו, והוא סיים את חייו כפושט רגל.

הנשיא ג'ורג' וושינגטון זכר את התרומה היהודית, וכאשר נפתח בית הכנסת הראשון בניו-פורט, רוד איילנד, בשנת 1790 (בית כנסת ספרדי בשם "בית הכנסת טורו"), הוא שלח את ברכתו: "יהי רצון, שהבנים מזרע אברהם המתגוררים בארץ, ימשיכו להיות ראויים, וליהנות מרצונם הטוב של שאר התושבים. בעוד שכל אדם ישב לבטח תחת גפנו ותאנתו, ולא יהיה מי שיחריד אותו".

שימו לב להזכרת "גפנו ותאנתו". הביטוי הייחודי עולה מדבריו של הנביא מיכה, כשהוא מתנבא על ימות המשיח: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו אליו עמים. והלכו גויים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל בית א-לוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. ושפט בין עמים רבים, והוכיח לגויים עצומים עד רחוק. וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה' צבאות דיבר".