גופות שנסחפו במשך עשורים: הטרגדיה של האונייה קאפ ארקונה

האי רייגן שמצפון לגרמניה הוא חבל ארץ יפהפה, הגדול שבאיי גרמניה, מסונף למקלנבורג. יש בו שני פארקים לאומיים מפורסמים. הוא נקרא על שם שבט הרוגינים הגרמני הקדום שהתיישב בו לראשונה לפני למעלה מאלף שנים. בצפון האי נמצא מפרץ מפורסם בעל תנאים מעולים לעגינה, לרחצה ולתיירות. זהו מפרץ ארקונה.

בשנת 1927 השיקה גרמניה את האונייה קאפ ארקונה במפרץ זה. זוהי אניה תיירותית הנושאת 28 אלף טון, הגדולה באוניות ששייטו באותם ימים בין גרמניה לדרום אמריקה. היא נחשבה לאחת מאניות הנוסעים היפות בעולם. שמה הלך לפניה, ורבים מעשירי ושועי גרמניה תיירו בה במשך חדשים ברחבי העולם.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, הלאים היטלר את האונייה העצומה לצרכי חיל הים המלחמתי, ה"קריגס-מרינה". היא שייטה ברחבי הים הבלטי ושימשה את חיל הים בהגנה על גבולות גרמניה הצפוניים. בשלהי מלחמת העולם השתמש בה היטלר למבצע חניבעל המפורסם, שבו פינה הצבא הגרמני למעלה מ-25,000 חיילים ואזרחים גרמניים מפרוסיה המזרחית אל מערב גרמניה, שהיתה בשליטת הצבא הנאצי.

חודשים מספר לאחר מכן, הצבא הנאצי קרס. בעלות הברית התקרבו בטבעת חנק – האמריקאים והאנגלים מדרום וממערב, והצבא האדום ממזרח. בבונקר של היטלר הורגשו פרפורי גסיסה, אבל הנאצים המרושעים לא הרפו ממאות אלפי אסיריהם היהודים מזי הרעב ומוכי הייסורים. אסירי מחנות הריכוז הוצעדו בצעדות אכזריות אל תוך גרמניה, ובהמשך אל מערב גרמניה, כדי שלא יפלו לידי בנות הברית. הימלר תכנן להשתמש בהם כקלף מיקוח: שחרורם תמורת חופש לחלק מבכירי הנאצים.

בשלב מסוים ראו בכירי הנאצים כי אין להם דרך לשמור ולהחזיק את אסירי המחנות, והם נתנו פקודה להריצם אל האונייה הענקית קאפ ארקונה. ראשונים הובאו אסירי מחנה הריכוז נוינגמה, שהיה חלק ממחנה זאקסהאוזן, שבו אולצו האסירים לייצר לבנים עבור הצבא הגרמני בעבודה מאומצת עד מוות מאפיסת כוחות. אחריהם הועלו על האונייה אסירי מחנות הריכוז שטוטהוף ודורה מיטלבאו – גם הם הועבדו בעבודת פרך בכפיה, בייצור טילים בתוך מכרות תת קרקעיים. במשך שנים לא ראו את אור השמש, ועתה הוצעדו בריצה מאות קילומטרים אל החוף, וממנו אל האונייה קאפ ארקונה.

האונייה היתה עמוסה בשלדי אדם. אוכל לא הועלה עליה. בכירי הנאצים היו חלוקים בדעתם האם לשמור אותם כקלף מיקוח, או פשוט להטביע את הספינה ו"להיפטר" מהמטען האנושי בלי להשאיר הרבה עקבות.

ב-3 במאי 1945, 3 ימים אחרי התאבדותו של הצורר היטלר, הופיעו מטוסים של חיל האויר המלכותי הבריטי והפגיזו את הספינה במטחים של טילים קטלניים. הספינה החלה לעלות באש, ונטתה על צדה. שומרי האס אס לבשו חליפות הצלה וקפצו למים, אך מנעו מהאסירים לעשות זאת. ברשותם היו גם סירות גומי, והם החלו להימלט. הבריטים ירו בתותחים אל הנמלטים. ספינות דיג גרמניות יצאו במהירות מחופי גרמניה כדי להציל את השומרים, ואכן, רבים מהם ניצלו. האסירים האומללים נידונו למוות מחריד. גם אלו מתוכם שהצליחו לקפוץ למים, היו חסרי סיכוי. המים בים הבלטי קפואים להחריד, וכושרם הגופני היה אפסי, וכל זאת התרחש במרחק קילומטרים רבים מהחוף.

במשך שבועות אחרי האירוע המחריד המשיכו גופות אסירים להיפלט אל החוף, והם נקברו בקבר אחים המוני לא רחוק מכיף ארקונה, המקום שבו הושקה הספינה לראשונה כספינת פאר. שנים לאחר מכן מדי פעם היו נפלטות גופות של קורבנות האסון הזה. הגופה האחרונה נפלטה בשנת 1971, גופתו של אסיר יהודי בלתי מזוהה, שהתענה במשך שנים במחנה ריכוז, ולאחר מכן נלכד בשברי ספינה בקרקעית הים הבלטי, עד שבמשך השנים השתחרר והגיע למנוחת עולמים.

ועדת החקירה הבריטית קבעה כי לבריטים היה מידע על כך שבאנייה נמצאים אלפי ניצולי מחנות ריכוז, אך ההודעה לא הועברה בזמן לטייסים הבריטיים. אלו חשבו שהם תוקפים ספינה נאצית. מסתבר שגם לבריטים, חיי אדם יהודים לא היו חשובים כל כך. ה' יקום דם הקדושים.