מי שאומר תודה – נותנים לו עוד

הבעל שם טוב הקדוש הלך פעם בעיירה אחת עם קבוצת חסידים. הם פגשו את שואב המים הזקן של העיירה. הפנים שלו היו נפולות, העיניים שלו למטה...

שאל הבעל שם טוב את שואב המים: מה שלומך? איך אתה מרגיש? והזקן ענה: מה אני אגיד, רבי, קשה לי! אני כבר בן שבעים ושמונה, כל היום רץ, שואב מים, מחלק מים. הגב כואב, הברכיים עייפות, העצמות כבדות, החיים קשים. וגם, הבת שלי, שהייתה נשואה הרבה שנים, וסבלה מבעלה, עכשיו התגרשה ממנו, והיא באה לגור אצלנו בבית עם כל הילדים. כל היום רעש והוצאות... מה אני אגיד, רבי, כאב ראש. החיים שלי קשים!

הביט בו הבעל שם טוב הקדוש וברך אותו: אני אתפלל בשבילך שיהיה לך טוב. החסידים לא הבינו. מה יהיה לך טוב? איך טוב? מה כבר יכול להשתנות אצל הזקן המסכן הזה, שיהיה לו טוב?!

חלף שבוע, ושוב הבעל שם טוב והחסידים פוגשים את הזקן המסכן. שואל אותו הבעל שם טוב: "נו, מה שלומך?". ענה הזקן בחיוך: "ברוך השם יום יום... אין לי מילים להודות. אני בגיל שבעים ושמונה, עוד עומד על הרגליים ושואב מים, וזוכה בזכות כזאת ענקית – להשקות את היהודים שפה בעיירה... בזכותי הם מברכים שהכל נהיה בדברו". הוא היה מבסוט כל כך, שהוא שלח נשיקות לשמיים, ואמר: והבת שלי, שסבלה מבעלה כל כך הרבה שנים, ברוך השם סוף סוף התגרשה ממנו, ועכשיו היא אצלנו, והילדים עושים לנו טוב על הלב ושמייח. בקיצור, רבי, מה אגיד... החיים דבש! החיים פשוט תותים!".

אחותי, משהו בחיים השתנה אצלו? לא! הכל אותו דבר! אז מה קרה?

המבט שלו השתנה!

השינוי במבט הפך את הכל לטוב. פתאום הכל נראה אחרת.

אחותי האהובה, אני רוצה לומר לך משהו: אני ואת – כולנו שואבות. אמנם לא מים מהבאר, אבל אנחנו בהחלט משקות, מאכילות, נותנות, מעניקות, רצות ועושות, מצאת החמה ועד...

ועכשיו, בסיומה של שנה (נשארו פחות משבועיים), הקדוש ברוך הוא שואל אותך – מה שלומך, שואבת מים שלי? איך את מרגישה?

אחותי, אל תהיי זקנה עייפה, שאובה ומתלוננת, לא!

את אומרת תודה, ושוב תודה. את חייבת מבט חיובי, כי מי שאומר תודה – נותנים לו עוד! ככה זה עובד.

אבא, תודה על הכלים ועל הכביסות ועל הריצות, ועל כל השנה הזו שקמנו בבוקר לילדים, והכנו ועשינו וקיבלנו אותם בצהריים, והחלפנו טיטולים וקינחנו אפים, ורחצנו – והתלכלך, ובישלנו – ונגמר, ובישלנו עוד... ו...

אבא, תודה, ותן לי מזה עוד.