שווה סיפור: חסד קטן, הצלה גדולה

מעשה קטן, יוצר דבר גדול בהרבה.

לפעמים נראה שאנו עושים מעשה קטן, אבל מתברר שההשלכות שלו רחבות בהרבה. זה היה הסיפור של חנה. חנה, אישה מבוגרת שעברה הרבה בחייה: התאלמנה בצעירותה, ולא זכתה לפרי בטן. יש שיאמרו "גלמודה", אבל חנה לא מרגישה כך. יש לה חן וקסם. היא יודעת להתחבר ולהתחבב, והיא גם נבונה בהרבה ממה שנראה. היא יצרה לעצמה רשת תומכת מסביבה, והיא מתחזקת אותה באופן קבוע. אנשים אוהבים להיות ליד אנשים שעושים להם טוב, נעימים כאלה. חנה היא אחת כזו. היא טיפחה את האחיינים שלה, את השכנים, את החברות מהסופר, את מועדון הגימלאים. היא לא שכחה את הקופאית. ואת המזכירה של קופת החולים.

חנה משתדלת לא להטריח אף אחד. גם אותנו, השכנים. אנחנו תמיד משתדלים לעזור איפה שאפשר, יש דברים שמבינים לבד. אבל גם אם זה לא קורה, זה די נדיר שהיא תבקש, ואם היא מבקשת – כולנו קודש למענה.

תקופה לא נעימה עוברת עליה. זה התחיל בקשיי הליכה, ועם הגיל והבעיות שהוא מייצר בגוף. חנה סבלה מכאבים אורתופדיים איומים. המליצו לה על מכשיר מיוחד שעוזר בשיכוך כאבים. הבעיה היא שנקודת המסירה של המכשיר נמצאת במרחק גדול ממנה, אבל לא הרחק מהאחיין היקר שלה. חנה מתקשרת אליו, מבקשת את עזרתו. האחיין המתוק מתגייס ונענה, הולך לאסוף את החבילה, ועוד באותו היום מגיע אליה, מרכיב את המכשיר, עוזר לה להשתמש בו. חנה מלאה הכרת הטוב, מודה לו בחום. משאירה שטר.

לפני שהוא יוצא הוא שואל אותה אם יוכל לשאול את הרכב שלה לכמה ימים. הרכב שלו נמצא במוסך. חנה מאשרת, אך מספרת לו שהרכב חייב לעבור טסט בהקדם. היא לא הצליחה להגיע לזה, וגם לא רואה איך תעשה זאת, במצב הרפואי שלה. הוא מתנדב מיד לקחת אותו במקומה. "הכל עלי", הוא אומר לה. חנה פורקת אנחה כלואה בין צלעות, האחיין משחרר אנחת רווחה.

אבל עם כל הרווח שיש לשני הצדדים, לחנה יש לחץ קטן בחזה. האחיין עדיין צעיר, וחנה לא אוהבת להפקיד את הרכב שלה בידיים שהיא לא בטוחה שידעו לשמור עליו. אבל היא מחליטה לתת עד הסוף. היא יכולה לבקש ממישהו אחר שייקח לה את הרכב, יש שירות כזה גם בתשלום, אבל כאן היא רואה את המצוקה שלו, מרחמת עליו, מחליטה לעשות חסד. לעצום עיניים.

האחיין שמח, לוקח את המפתחות, מודה לה בחום. ביומיים הבאים היא מתאוששת, מנסה להקל כאב. מדברת עם חברות, ממלאת את השעות בעניין, לא נותנת לשעמום להתנחל. בשעת ערב מאוחרת היא כבר מתחילה להרגיש עפעפיים נשמטות, אבל היא עדיין מחכה לאחיין שלה. הוא אמר שיביא לה את הרכב היום. הוא העביר אותו טסט, ועכשיו הוא מגיע להחזיר לה אותו. היא מחכה. לא נעים לה להתקשר אליו שוב, לבדוק איפה הוא. לפעמים הצעירים שוכחים מתי נגמר היום אצל המבוגרים. כנראה היא נרדמת בסוף, כי הדפיקות בדלת והצלצול בטלפון שלה גם יחד מעירים אותה. היא ניגשת לפתוח. זה האחיין, מתנצל שהעיר. היא משיבה אי אלו מילים, לא כל כך זוכרת מה. הוא דופק כבר כמה דקות, הוא אומר. מספר על חניה שהצליח להשיג. בשעה מאוחרת כל כך, כל העמדות תפוסות. היא נבהלת, שואלת אם חנה כחוק והכל בסדר. הוא עונה לה מיד שכן, הוא בדק כמה פעמים שיש מעבר וזה לא חוסם אף אחד. היא מהנהנת. הוא יוצא, והיא נכנסת לחדרה, צונחת מעייפות, שוכחת לנעול את הדלת הראשית.

אף פעם זה לא קרה לה. אף פעם.

בוקר. היא פוקחת עיניים לשירת השחרור והבולבולים. השמש בשלבי יקיצה, העולם מסביבה עדיין נם. רעש משאית האשפה מהרחוב הסמוך למטה, פחים נדפקים, קולות בכי של תינוקות משכימים. עוד מעט יתחיל הבוקר הפעיל, והיא אוהבת את הדקות הללו, שבהן רק היא והיקום נמצאים בשירה. היא מנסה לקום, מרגישה שמשהו כבד נמצא לה בראש. מאבחנת: היא לא מרגישה טוב.

היא תוהה בינה לבין עצמה אם להיכנע לתחושה או לקום למרות הכל. היא בוחרת באופציה השנייה. אט-אט זוקפת את עצמה. מורידה לרצפה רגל אחר רגל. אנחת רווחה. טוב שיש רגליים מתפקדות, היא חושבת לעצמה. שלוש פסיעות מהמיטה, והיא מרגישה שוב את הראש כבד, מאוד, כאילו מישהו לוחץ עליו עם בלטה. הכל חג, מסתחרר, והיא קורסת.

חבולה וכאובה היא מתעוררת. לא יודעת כמה זמן זה לקח, לא מצליחה להבין איך, רק כאב חד מפלח לה את הגוף. גם כך היא עם כאבים אורתופדיים, עכשיו החמירה אותם יותר. היא לא מצליחה לעשות כלום. מנסה לנשום את הכאב, אולי יירגע. מנסה לאבחן את מצבה. היד עם השעון צמודה תחתיה, היא לא מצליחה להזיז את עצמה כדי לשחרר, לראות את השעה. הטלפון בעמדת ההטענה, רחוק ממנה, אין לה דרך לבקש עזרה. היא כאן בחדר, ומי יוכל לשמוע אותה בכלל?

היא מנסה לנחש את הזמן לפי הקולות בחוץ. היא שומעת את השכן מוריד את הילדים, היא מבינה שהשעה קרובה לתשע. היא מנסה לקרוא, אבל אף אחד לא עונה לה, כי אף אחד לא שומע. היא מבינה שחבל לה לבזבז כוח על קריאות שווא. היא תשמור את הכוח למקרה שמישהו אולי יעבור ליד החלון, או הדלת. אולי יתרחש נס.

נשאר לה רק להתפלל לבורא עולם, היחיד שנמצא איתה תמיד. היא מנסה לשיר לעצמה, להיות אופטימית, אפילו להתנמנם מעט, אבל הכאבים איומים, והיא ישנה מספיק הלילה. היא מתפללת ומקווה לטוב.

צלצולים בדלת, שלא מרפים, מעירים אותה. דפיקות. היא צועקת לפתוח, מבקשת עזרה, מתמלאת בתקווה גדולה. הנה, שומע כל תפילה! הדופק האלמוני לא שומע אותה, הוא עסוק בצלצולים שלו, עליהם אין לה כוח להתגבר. אחרי מספר דקות הוא מפסיק, מיואש. עוזב. היא קוראת לו שוב ושוב, אבל נראה שהוא לא שומע כלום.

היא מיואשת. היא שומעת את הטלפון שלה מצלצל ומצלצל, והיא נלחצת. מבקשת מאותו אלמוני שלא יחדל, שיבין. מרגישה חוסר אונים משתק. היא קוראת לטלפון, אולי משם תבוא הישועה.

כמה זמן אחר כך, עוד פעם דפיקות, צלצולים. הפעם מישהו גם קורא לה מבחוץ. היא מזהה את השכן, אברם. הוא קורא לה. היא עונה לו, אבל הוא לא שומע. היא מתפללת שלא יעזוב אותה, והוא לא, הוא הולך מסביב לבית, צועק. היא שמחה ומודה לו בלב שהוא לא מתייאש, מבקשת שימשיך., היא שומעת אותו אומר: "חנה, אם את בבית, אני פותח את הדלת". היא צוחקת מרב ייאוש. הוא דופק ופותח, לידו איש מקצוע. הוא קורא לה, היא עונה. הוא מגיע אליה, המום. "כמה זמן את ככה?", הוא שואל, מנסה לאמוד את המצב. הוא מתקשר לאמבולנס. כמה דקות, ופרמדיקים מגיעים, מקבעים אותה, מפנים לבית החולים. רגע לפני, אברם שואל איפה המפתחות של הרכב. היא מצביעה על השולחן. הם מונחים שם. אברם אומר שיסביר לה אחר כך.

בבית החולים, לאחר צילום וקיבוע שבר בקרסול, עם מכות יבשות וכאבים שהחמירו, לצד השכנה שבאה איתה, היא מקבלת את הסיפור המלא.

הרחוב שלהם הוא כעין סמטה, מדרחוב. החניה היא מצוקה כלל-רחובית, והאחיין היקר שלה החנה את הרכב כך שרכבים רגילים יכולים לעבור ללא קושי, אבל הוא לא לקח בחשבון את משאית האשפה. היות שזה המצב ברחוב שלהם, משאית הזבל לא מגיעה מוקדם בבוקר, אלא בשעות המאוחרות, אז רב המכוניות מתפנות ויש אפשרות לעבור, לפנות את הזבל. זה כלל ידוע ברחוב, שעד השעה תשע וחצי המכוניות שחונות ליד פחי האשפה, על הציר, צריכות להתפנות. אבל האחיין לא ידע, וגם לא ידע לעדכן בכך את חנה. המשאית הגיעה ולא הצליחה לעבור. אנשים טובים ניסו לסייע, לאתר את בעל הרכב. אחד השכנים נקש בדלת, דפק, רצה לעזור, אבל חנה לא ענתה. הוא עדכן את האנשים שהיא כנראה לא בבית, אבל אברם השכן, שהגיע אחר כך וראה את הבלגן שנוצר, שמע שחנה לא עונה, לא בטלפון ולא בדלת, ונדלקה לו נורת אזהרה. חנה גרה בגפה. אין לדעת מה יכול לקרות לה, אמר למי שהיה לצידו. משהו לא הריח לו טוב, הוא ירד ודפק אצלה, ומשלא ענתה, הוא עבר את החלונות בבית, שמע את הטלפון המצלצל, הבין שהיא בפנים, ושמשהו לא טוב קרה. הוא התכונן לפרוץ כאשר ראה שהדלת נפתחת ללא קושי. הרי אתמול, מרב עייפות, היא שכחה לנעול. אף פעם זה לא קרה... רק עכשיו. מכאן הכל התגלגל.

חנה מקבלת עזרה, מטופלת. הרכב מקבל חניה טובה יותר, והמשאית יכולה לעבור. מדהים איך הכל הסתדר. חסד קטן משני הצדדים, שיצר את ההצלה הכי גדולה של חנה.