אויבים בארץ ישראל (א'): הביזנטים – הכיבוש הגדול שהסתיים במפלה היסטורית

בסדרה זו נספר בקצרה על הניסיונות הרבים של אויבינו לכבוש את ארץ ישראל, ולנחול אותה לעצמם – ניסיונות שהסתיימו כולם בכישלון. כולם נאלצו לברוח מכאן, הארץ נותרה שוממה וריקה, עד שחזרו בני ישראל לפקוד את עפרה.

בנבואת הגלות של בית ראשון, בפרשת בחוקותי, אומרת התורה: "ושממו עליה אויביכם". הסיבה לכך מוזכרת שם: הארץ רוצה את שבתותיה, את השמיטות שבני ישראל לא שמרו, ולכן היא תהיה ריקה ושוממה שבעים שנה.

אך הרמב"ן מוסיף שזו גם בשורה טובה עבורנו, שאין ארץ ישראל מקבלת את אויבינו. שלמרות ניסיונותיהם, הם לא יצליחו להיאחז בה.

במשך הגלות השנייה כן הצליחו האויבים להיאחז בארץ ישראל – חלק מהם לדור אחד, חלקם לכמה דורות, אבל התוצאה תמיד היתה אותה התוצאה: הארץ הקיאה אותם.

נבואה נוספת ישנה בתורה, שמשלימה את הדברים. בפרשת ניצבים, שבה מוזכרת בתורה קללת הארץ, מתואר שבדור האחרון הנוכרי הבא מארץ רחוקה יראה שכולה גפרית ומלח ושממה. ואכן, בסופו של התהליך, במאה ה-19, בדור האחרון, הארץ היתה שוממה לחלוטין.

הארץ עברה תהליך של הידלדלות. בפועל, מאז התמוטטות האימפריה הרומאית, כבשו את הארץ רבים: הביזנטים, המוסלמים, הפרסים, הצלבנים, המונגולים, הממלוכים, העות'מנים, נפוליאון, בריטניה.... אף אחד מהכובשים האלו לא הצליח ליישב את הארץ באוכלוסין בני קיימא, זאת בניגוד לטבע העולם, שלפיו בסופו של דבר, אוכלוסייה כלשהי מאכלסת את הערים והכפרים, ובניגוד למה שקרה בכל הארצות באזור. בסופו של התהליך, במאה ה-19 הארץ היתה ברובה שוממה.

בתקופה הרומית, הארץ הכילה מיליונים רבים של אנשים. בניגוד לטבע העולם, אחרי אלפיים שנה שהיתה ארץ מרכזית ומבוקשת, היו בה בראשית המאה ה-19 כ-200,000 איש בלבד, מרוכזים בערים נחשלות, שביניהן שממה ושודדי דרכים.

התקופה הראשונה אחר החורבן, היא התקופה הביזנטית, שנמשכה בין המאות הרביעית והשביעית. הביזנטים היו ממשיכיהם של הרומאים, הם נקראו כך אחרי שהאימפריה הרומאית התנצרה.

בית המקדש נחרב בשלהי המאה הראשונה לספירה, אך עדיין רוב עם ישראל המשיך לחיות על אדמתו. בארץ חיו התנאים הגדולים, רבי עקיבא ותלמידיו. במהלך המאה השנייה התרחש מרד ביתר, ולאחריו חורבן נורא, ועדיין הארץ היתה ארצם של בני ישראל. רבי יהודה הנשיא כתב את המשנה, ובארץ חיו ופעלו החכמים הגדולים רבי חיא, רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם, וישיבת ארץ ישראל פרחה. רק מספר דורות לאחר מכן, בימי נכד-נכדו של רבי יהודה הנשיא, הכבידו הביזנטים את גזרותיהם ואת עולם, והיישוב היהודי החל להידלדל. גויים וזרים חדרו לארץ בכמויות גדולות.

ואז החלה ההידרדרות והשממה. ערים נחרבו, אדמות פוריות הפכו לשממה. במאה הרביעית פלשו ההונים והחריבו חלקים גדולים מן הארץ.

במכתב שנשלח לקיסר קונסטנטינוס מהבישוף של ירושלים, אובסביוס מפמפילוס (המאה ה-4 לספירה), נכתב: "הארץ נראית כמו שממה, ריקה מכפרים ומאוכלוסייה. העצים לא נושאים פירות והאדמה לא מניבה יבולים".

עולה הרגל מבורדו, מאמצע המאה ה-4 לספירה, מתאר: "עברנו דרך ארץ שוממה וריקה מתושבים, רק שרידי חורבות מהעבר מצביעים על חיים קודמים".

הנזיר הנוצרי הירונימוס, במכתבים ששלח בזמן שהותו בבית לחם (המאה ה-4 לספירה), כותב: "אחרי כל ההרס, הארץ נראית כמו מדבר, האדמה דוממת ואין קול של חיים".

במאה החמישית, לאחר שהשתקמה הממלכה הביזנטית מנזקי ההונים, לפתע קרעו את הארץ מלחמות פנימיות בין הנוצרים. ויכוחי דת ותיאולוגיה גרמו לשליטים השונים שלא לשתף פעולה זה עם זה, והמסחר והחקלאות הידלדלו.

במאה השישית, אף על פי שהנוצרים כבר התאחדו, התחוללו מרידות שומרוניות משמעותיות שהביאו לדיכוי אכזרי ולהגירה. מרכז הארץ נעשה שומם, ולא היו חקלאים שיעבדו את האדמה.

מיד לאחר מכן, בשלהי המאה הששית, החלה תקופת אסונות טבע: שנות בצורת, רעידות אדמה, מגפות עצומות, שיש שהשוו אותן למוות השחור באירופה. לכן הביזנטים לא הצליחו להיאחז, וניגפו לפני המוסלמים.