גזרת תחום המושב: כך שרדו היהודים בגבורה בתנאים בלתי אפשריים

המלים "תחום המושב" אינן אומרות מן הסתם שום דבר לאדם בדורנו. אבל בשביל יהודי רוסיה, במשך כמאה ושלשים שנה, הן היו מושג נורא, שחייהם סבבו סביבו. היתה זו גזירה של הצאר הרוסי, שאסרה על יהודים להתגורר ברוב רחבי המדינה, ובהרבה ערים גדולות. תחום המושב שהותר להם היה רצועה לצד הקצה המערבי של רוסיה.

לאחר ששלוש המעצמות: פרוסיה, אוסטריה ורוסיה, חילקו ביניהן ב-1791 את פולין-ליטא, מצאה רוסיה את עצמה פתאום עם הרבה יהודים. רוסיה גדלה בלמעלה ממאה אלף קמ"ר ובעוד 1.3 מיליון תושבים, ביניהם הרבה יהודים. היהודים נתפסו כסכנה גדולה, כמתחרים על אפיקי פרנסה, ולכן הם נאלצו להישאר לגור אך ורק במקומות מוגבלים. כך סברו הרוסים כי היהודים "יתוקנו", ובמקום כביכול לגזול את פרנסת הגויים, ימצאו לעצמם אפיקי פרנסה ישרים. כיצד אילוץ של ציבור שמתרבה בכמות עצומה, להצטופף בעיירות שאין בהן שום אפיקי פרנסה, יביא ל"תיקון"? לרוסים פתרונים.

היהודים שגרו בערים הגדולות, כמו מוסקבה, סנקט פטרבורג, קייב ועוד, גורשו מבתיהם, ונאלצו למצוא להם מקום דיור ופרנסה בעיירות תחום המושב. משפחות ותיקות טורטרו מישוב אחד לישוב שני, לפי מפות שצוירו אי שם במשרדי הפקידים. חלוקת היהודים בכפרי המושב היתה לא הגיונית ולא יעילה.

בעת חלוקת פולין-ליטא היו כ-10% מהאוכלוסייה שסופחה לרוסיה יהודים. בשנת 1804 כבר היו במזרח אירופה כ-4 מיליון יהודים, עד סוף המאה ה-19 עבר מספרם את הששה מיליון, הגלות הגדולה ביותר של יהודים אי פעם. אבל הגזרה? נשארה בתוקף...

הכלכלה והמסחר עברו שינויים מפליגים, שלא אפשרו את שימור התנאים הקיימים. רוב ככל העיסוקים שעליהם היתה פרנסתם של היהודים, הוכרתו. אבל בגזרת השלטונות אסור היה להם לעזוב את העיירות המתרוקנות, את "חגורת החלודה" המידלדלת של מזרח אירופה. כעיירות כורים שהפכו לעיירות רפאים, אולצו מיליוני יהודים להתגורר בנקודות ישוב שאבד עליהן הכלח. אנשים שהתפרנסו במשך דורות מרשת מסחרית שהסתמכה על עגלונים, רפסודות על הוויסלה, תיווך שהסתמך על היכרות אזורית ומתחמים מסחריים שמכרו תוצרת מקומית, משתיה חריפה ועד כל פריט אחר – מצאו את עצמם בעיירות ריקות שהודחו מצירי התנועה. מסילות הברזל נשאו מאות אלפים מדי יום בין הערים הגדולות, ואמצעי תקשורת מודרניים שימשו לתיווך ולמסחר.

הרשויות לא השקיעו פרוטה שחוקה בתשתיות של אותם מקומות שכוחים. נהרות הפכו לביצות, רחובות הפכו לתעלות אשפה ומיליונים של יהודים אנוסים היו לאכלס את העיירות האלו, שחלקן הגדול הפך בכורח המאורעות האלו ליהודיות מובהקות, בעוד הכפריים נכחדים ומהגרים, והיהודים מתרבים. עול המיסים עלה באחוזים ניכרים. הארגון הקהילתי, ששימש בעבר כגובה מיסים, כמאזן את גובה התשלום וכמחפה על החלשים, נעלם. האזרח ניצב עשוק מול פקידי הרשות האטומים: "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו, והנה עבדיך מוכים".

במקביל, האויבים מבית, המומרים, המשכילים הרדיקליים (היו משכילים אוהבי ישראל, והיו גם כאלו שונאי ישראל, למרבה הצער), הטיפו ל"תיקונם של היהודים", הצביעו על כך שיש בהם רבים שלא עובדים (כאילו שהיתה להם אפשרות אחרת), הטיפו מוסר על הלכלוך בעיירות, כאילו שזו אשמת היהודים, והשלטונות היו מרוצים. כל עוד היהודים מאשימים את עצמם, ידיהם נקיות.

למרות כל התלאות, הוקמו הרבה ארגוני צדקה יהודיים, שתמכו בכמות הגדולה מאד של עניים שנוצרו כתוצאה מהמצב. נוכחותם של ארגונים אלו היתה משמעותית עד כדי כך, שרבים מהגויים העניים רצו להתגייר, רק כדי ליהנות מבתי התבשיל והכנסת אורחים שיועדו ליהודים... הרבנים נאלצו להוציא צו שאין לקבל גרים כרגע. בנוסף, בתוך כל הצרות והקשיים פרח עולם התורה. לראשונה הוקמה ישיבת וולז'ין, ואחריה קמו עשרות ישיבות בכל רחבי "תחום המושב". צעירים הגו בתורה, מסוגרים מפני העולם הזה. בהמשך קמה  תנועת המוסר, שסחפה ישיבות רבות. כך פרחו חיי הרוח גם בתוך כל התנאים הקשים.

גזרת תחום המושב בטלה עם המהפכה הקומוניסטית, שבה לכאורה כל האזרחים שווים, אך יחד עם ביטול הגזרה, הוצאה גם הדת אל מחוץ לחוק, וכדי לקיים תפילה בציבור, ברית מילה או אכילת מצות בפסח, היה צורך במאבקים מתישים מול השלטונות, והרבה פעמים קיום מצווה הסתיים בהגליה לסיביר.