"אמרו לי: 'הודיעו שנהרגת, תתקשר דחוף לאשתך'"

כבר 314 ימים שרס"ן במיל' מוישי גרונבערג עושה שירות מילואים, כאשר במשך רוב הזמן הוא שוהה בעזה. אין יום בו הוא לא היה אחראי על פיצוץ עשרות מבנים, ונראה שהוא חווה וראה הכל. אך כששואלים אותו על מה שעבר עליו הוא משיב שישנה חוויה מטלטלת שזכורה לו יותר מכל.

"אחד מהחיילים היקרים ביותר שלי נהרג במלחמה, וזה היה אירוע  מטלטל מאוד", הוא משתף. "כמה דקות אחרי שחילצו את גופתו וטיפלו בכל מה שצריך, הוציא החמאס ידיעה עם שמו של החייל ההרוג, ורק מאוחר יותר התברר שבמקום לכתוב את שמו האמיתי של החייל, הם פרסמו את שם המפקד שלו, שזה אני".

זה אומר שיצאה הודעה על כך שנהרגת?

"זו לא הייתה הודעה רשמית של דובר צה"ל, אלא הודעה מטעם החמאס, אך היא הספיקה בתוך זמן קצר לרוץ ברשתות בישראל ולעבור מפה לאוזן. אני אישית התוודעתי לכך כאשר המג"ד שלי התקשר אליי מהטלפון האדום, כיוון שלא היה לי מכשיר נייד, והוא אמר לי: 'משה, תתקשר מהר לאשתך, כי הוציאו הודעה על כך שנהרגת'. אני הגבתי דווקא בשלווה, שכן ידוע שזו סגולה לאריכות ימים. בכל זאת התקשרתי כמובן לאשתי כדי לעדכן אותה שהכל בסדר, וזה היה חשוב ביותר. זמן קצר לאחר מכן התחילו להגיע אליה הודעות ניחומים ושיחות טלפון מאנשים ששאלו מתי יוצאת הלוויה. 

"ברוך השם זה כבר מאחורינו, אך זו הייתה חוויה מטלטלת מאוד, שכעת, לקראת ראש השנה, צפה אצלי שוב, וממחישה לי את הגבול הדק בין החיים ובין המוות, וכמובן – את חשיבות הזהירות מהפצת שמות ופרסומים לפני שמקבלים את האישור, כי זה עלול להסב נזק דרמטי ביותר למשפחות".

מוישי גרונבערג

"זכות להגן על עם ישראל"

גרונבערג הוא אזרח אמריקאי שבמשך השנים עבר עם משפחתו להתגורר בארץ, אך לאחר מכן שב לחו"ל. באותם ימים הוא היה בחור צעיר שעסק במגוון עיסוקים ולרגע הוא לא חשב שיתגורר בישראל, בטח שלא בכפר חב"ד, ובוודאי שלא ישרת בצה"ל בתפקיד בכיר. "בסופו של דבר שום דבר לא התנהל לפי התוכניות", הוא מציין, "כי מסתבר שאני רק מתכנן, והקב"ה הוא היחיד שמוציא זאת לפועל".

בגיל 24 הוא הגיע לארץ כדי להגשים כמה חלומות, ובינתיים החליט על הדרך להתגייס לחיל הנדסה קרבית. באותם ימים התגורר גרונבערג בשכונת קטמון בירושלים, וכך נוצר הקשר שלו עם הרב אור זיו, שליח חב"ד בקטמון, שקרב אותו מאוד ודרכו הוא התחזק בשמירת מצוות ובחסידות.

"האמת היא שאם לא הייתה פורצת מלחמה, ייתכן מאוד שהייתם פוגשים אותי בימים אלו כשאני עושה רילוקיישן בחזרה לארה"ב, כי לא היה שום דבר שחיבר אותי לארץ", הוא אומר, "אבל מאז שפרצה המלחמה – לא רק שנשארתי כאן, אלא כבר עשיתי 314 ימים במילואים, עברתי קורס קצינים, וכעת אני עומד לקראת סיום קורס מג"דים, כשאני רואה לעצמי שליחות גדולה להתגורר בארץ, ולהגן על העם שלי בכל דרך אפשרית".

ההגנה אינה מתבטאת רק בשירות הצבאי, אלא גם בהקפדה הבלתי מתפשרת של גרונבערג על שמירת מצוות. "זה הגיע מכך שבאותם ימים קשים של תחילת המלחמה, ראיתי את עם ישראל מהמקום המדהים ביותר שלו, כשהוא מאוחד ומוכן באמת לעשות הכל למען כל אחד מהעם", מסביר גרונבערג. "באופן אישי זה קירב אותי מאוד לבורא עולם, וכשהתגייסתי לצבא היה ברור לי שאני מקפיד יותר מכל על כשרות למהדרין והנחת תפילין בכל יום. היה ברור לי שאני לא מוכן לוותר על כך".

ולא תמיד זה היה קל. "כבר בתחילת המלחמה לקחתי את התפילין איתי, אך בשלב מסוים קיבלתי משימה לפתוח את המעברים עבור הכוחות שלנו, כאשר נדרשנו לשם כך לחזור אחורה אל מעבר ארז למשך כמה ימים, ולאחר מכן לחבור אל שאר הכוחות.  התוכנית הייתה שאספיק להצטייד בתפילין, אך בסופו של דבר המעברים נפתחו באופן בלתי צפוי ונדרשתי להיכנס פנימה. הייתי ללא הציוד האישי שלי, אך זה היה פחות חשוב ביחס לעובדה המצערת – לא היו לי תפילין.

"לא ידעתי מה לעשות, מעולם לא פספסתי הנחת תפילין בבוקר, ולא הייתי מוכן שזה יקרה. אך מצד שני, אני מקפיד להניח תפילין בהידור – גם של רש"י וגם של רבנו תם, כמנהג חב"ד. איך אוכל למצוא תפילין כאלו, ובפרט בחטיבת הקומנדו שאיתה אני משרת, איזה סיכוי יש שאמצא שם תפילין כמו שאני מחפש? ביום הראשון הייתי מסודר, כי כבר הנחתי את התפילין בבוקר, אך לקראת הערב התחלתי לדאוג לקראת היום הבא".

בשלב זה ארע לדבריו דבר בלתי צפוי, כאשר החיילים סיפרו לו שבבית השלישי בבית חנון יש חסיד סדגורא עם תפילין של רבנו תם. זה היה נראה לי מופרך לגמרי, אך כשהגעתי לשם הסתבר שיש לו אכן בדיוק את התפילין שאני מחפש, והוא אכן אפשר לי בשמחה להשתמש בהם. הרגשתי בכך סייעתא דשמיא אמיתית, משמיים ראו כמה שזה חשוב לי, וכך במשך כל אותו שבוע הנחתי את התפילין של אותו חייל נפלא. גם בנוגע למזון כשר חוויתי סיפורים מדהימים, כי ברגע שהחלטתי שאני מקפיד על כך בעד כל מחיר, גיליתי שיש סייעתא דשמיא גדולה".

כוח של אחדות

מה נותן לך כוח להמשיך להילחם בימים אלו?

"קודם כל זו ההבנה העמוקה של הסכנה, שחייבים למגר אותה אחת ולתמיד. אני נמצא בתוך כל אותן מנהרות שהחטופים שהו בהן וחלקם גם נרצחו. זו חלק מהעבודה שלי כהנדסאי, לחפש ולנטרל מנהרות. אני מדמיין את עצמי במקומם, וברור לי מעל לכל ספק שאם מישהו שקרוב אליי או שיקר לליבי היה נכנס לכזה מקום, הייתי עושה כל שביכולתי, ואף הרבה מעבר לכך כדי לחלץ אותו, כי מצוות פדיון שבויים היא המצווה הגדולה ביותר בתורה. החטופים הם חלק ממני ואני לא מסוגל לחשוב על אף יום נוסף שהם יישארו בשבי. אני גם יודע שאם לא נמוטט את החמאס אחת ולתמיד, הוא ימשיך לאיים על כולנו, ומכאן הכוח להילחם בלי הפסקה. 

"בנוסף, אני מתרגש כל הזמן לראות את האחדות המדהימה בעם שלנו. אמנם התקשורת נוטה להתמקד בצדדים השליליים, אבל האמת היא שמתרחש כאן משהו מדהים מתחת לשטח, כשאנו פוגשים אנשים מכל קצוות החברה שבאים עם רקעים שונים ומגוונים, וכולם מתאחדים למען מטרה משותפת. באופן אישי אני פוגש אנשים דתיים לצד חילוניים, אמריקאים לצד ישראלים, אפילו נתקלתי בשוטר מאורלנדו שהגיע להתנדב במלחמה. עם ישראל מתגלה בתפארתו, וברור לי שאם נמשיך בכזו אחדות, בוודאי עוד ננצח".