סיון רהב מאיר: דווקא עכשיו, כולם באים. כולם נקבצו באו לך

בשעות של מתיחות ותפילות, הנה תמונה ומילים שחיזקו אותי, ישר מרמת הגולן:"שלום סיון, כאן יעקב שה-לבן, סגן ראש מועצה אזורית גולן. אנחנו בצפון בכוננות שיא. אני כותב לך בין עוד מטח לעוד הערכת מצב והתלבטות אם לפתוח את בתי הספר.

"כאן בגולן, בחרנו להישאר ולהיאחז בקרקע, ולא להתפנות על אף המצב המאתגר. ואם נראה למישהו שאנחנו משוגעים, אז כדאי לדעת, וכדאי שגם חיזבאללה יידע: למרות השנה הקשה שעברה על מדינת ישראל, ביום חמישי האחרון, עוד מטוס עמוס עולים חדשים נחת בנתב"ג.

"אחרי שנים של התלבטויות, דווקא עכשיו, בשיא הקושי, האסימון נפל אצל רבים מהאחים שלנו בגולה.

"בין העולים היו סבתא שלי, באבי, בת 87, ואחותה, בת ה-89. שתיהן מאטלנטה. סבתא ג'קלין יוכבד הירש עולה לירושלים, ודודה מרשה רובקין תגור ברחובות.

"והעיקר: רוב הנכדים שלהן מזמן בארץ, ויש כאן כבר עשרות נינים, ומעכשיו כבר אין לנו 'סבתא מאמריקה'.

"זה מחדד לנו כמה לא מובן מאליו זה שאנחנו בכלל זוכים לחיות פה, וכמה למרות הקושי - אין מקום טוב יותר.

"אז את השבת העברתי כאן בצפון, אבל סבתא באבי הייתה בכותל, ושם היא שמעה לראשונה את ההפטרה בתור ישראלית, הפטרה שמדברת ממש עליה: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ'. בשורות טובות מהצפון".

מסר מהיישוב נווה

בימים של דריכות, היישוב הקטן נווה, מהמועצה האזורית אשכול, שלח אלי את הסיפור הבא, לקראת חגי תשרי: בבוקר שמחת תורה, תחת אזעקות, הרבש"ץ עומרי כהן נכנס לבית הכנסת להפסיק את התפילה, והתושבים ננעלו בבתים. חברי כיתת הכוננות כבר הבינו מה קורה ביישובים הסמוכים – חדירות מחבלים, פצועים, הרוגים, חטופים. מחבלים השתלטו על הכביש הסמוך, ולכן אי-אפשר היה לפנות פצועים לסורוקה. וכך המקום שבו הופסקה התפילה הפך למרכז רפואי מאולתר: תושבי נווה החלו לקלוט שם פצועים מקיבוץ כרם שלום, מהיישוב שלומית, מהיישוב פריגן ועוד פצועים מכל אזור דרום העוטף.

היישוב עצמו היה לעיתים ללא קליטה סלולרית, ללא חשמל ובעיקר – ללא כוחות צבא באופק. כיתת הכוננות שמרה בדריכות על היישוב. אחד מחבריה סיפר שלא היה להם מספיק ציוד, לכן הוא לקח מערמת מתנות בר-המצווה של הבן שלו משקפת, והשתמש גם בה. במקביל, אנשי הרפואה שמתגוררים במקום הפעילו את החמ"ל הרפואי, עד שמסוקים הגיעו לפנות את הפצועים.

כאמור, בגלל המחסור בציוד בסיסי, הם השתמשו בכל מה שהיה להם. בבית המדרש הייתה פרוכת, וגם היא שימשה, למרבה הזוועה, כאלונקה מאולתרת. הפצועים הושכבו עליה, וכך נשאו אותם החוצה. לפרוכת הזו משמעות סמלית: היא נרכשה אחרי פינוי היישוב עצמונה בגוש קטיף, במהלך תוכנית ההתנתקות. היא ליוותה את המפונים למיקום הזמני שלהם, היישוב יתד, ואז עברה איתם ליישוב הקבע נווה.

שנה חלפה. כל הפצועים שטופלו שם באותו בוקר ניצלו, והם כולם בחיים. היישוב, שפונה כולו לירושלים תחת אש, חזר הביתה לדרום ברגע שזה התאפשר. ועכשיו - מתכוננים שם לתפילות החגים. הפרוכת, מוכתמת בדמם של הפצועים, נשלחה לניקוי, אבל הוא הצליח חלקית. תושבי נווה החליטו להשאיר את הכתמים הדהויים, להפוך את הפרוכת למפה שתכסה את הבמה במרכז בית המדרש ולרקום עליה את המילים הבאות:

"בדמייך חיי. באירועי שמחת תורה התשפ"ד, שימש בית מדרש זה ביישוב נווה כנקודת טיפול בפצועים. המפה הוכתמה בדמם, שופצה וחזרה לשמש בקודש, בקדושתה הכפולה. תשרי תשפ"ה".

שנה טובה ובשורות טובות לתושבי נווה ולכולנו.

חמישה דברים על השבת הקרובה

1. זוהי השבת האחרונה של השנה. רבים נוהגים לעשות בה משהו מיוחד, להוסיף משהו, לכבד אותה יותר מכל השנה.
2. במוצאי שבת – גם האשכנזים מתחילים לומר סליחות, לקראת ראש השנה, שיחל השבוע ביום רביעי בערב, ויימשך יומיים, כך שיתחבר אל השבת.
3. השבוע קוראים שתי פרשות – פרשת "ניצבים" ופרשת "וילך", הפרשות השמינית והתשיעית בספר דברים. אלה הן מילות הפרידה של משה רבנו מעם ישראל, הצוואה שלו אלינו.
4. הפרשה מדברת על היכולת לשוב ולתקן דברים. משה רבנו מרבה במסרים מעודדים, לאלפי שנים קדימה. הנה כמה פסוקים מפורסמים על כך שזה אפשרי, שהיעדים שהוא מציב בפני עם ישראל, ובפני כל אחד מאיתנו, אינם רחוקים אלא קרובים מאוד: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
5. בשבת הזו מסתיים גם רצף של שבע הפטרות של נחמה. אחרי פרשת השבוע קוראים את ההפטרה. מתשעה באב ועד לשבת הזו קראנו מדי שבת פסוקים של נחמה, והשבת – המנה האחרונה. ההפטרה מדברת על שמחה, גאולה וחזרה לארץ. פסוק מפורסם אחד בהפטרה הוא: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה".

שבת שלום, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!

אתם ניצבים, אתם מסוגלים!

בימים מאתגרים מאוד, אנחנו מתקרבים לשבת האחרונה של השנה. ומה המסר בפרשות האחרונות שנקרא? אתם מסוגלים!

הפרשה פותחת ב"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". למרות כל הניסיונות והקושי, אתם לא חלשים ולא נרפים, אלא ניצבים בביטחון, בעוצמה.

וכך מסבירים חכמינו: "אף על פי שקללות באות עליכם - הן מעמידות אתכם! אף על פי שהייסורים באים עליכם - יש לכם עמידה! לכן נאמר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".

כלומר, כל הקשיים הם זמניים, ואתם תצליחו לעמוד בכל הניסיונות. ויש עוד. שלוש פעמים מצאתי בפרשה את המילים "חזק ואמץ". הנה, למשל, ברכה לחוזק ולאומץ מול האויבים שלנו, אז והיום. בכניסה לארץ, הפרשה מזכירה שאנחנו לא לבד מולם, גם אלוקים בצד שלנו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ".

הפרשה מזכירה שהימים האלה הם הזדמנות לחזור לעצמנו, ברמה האישית וברמה הלאומית. זה הזמן לתחושת מסוגלות, חוכמה, אמונה, הרתעה, יוזמה ואחדות. להשיב את השקט לצפון ולדרום, להשיב את המיקוד הפנימי לעצמנו.

שנזכה להיות ניצבים, בטוחים ושמחים, ושנזכה להתגשמות של כל הברכות בפרשה.

לבעוט ביתד, לפרוץ קדימה

האם אנחנו מאמינים בעצמנו מספיק? הנה סיפור מתוך הספר "לגדול": אביגיל התרגשה. היום אבא לוקח אותה לגן החיות, ולא סתם לגן החיות - אלא אל מאחורי הקלעים. חבר של אבא שלה עובד שם, והבטיח להם סיור מרתק.

כשהגיעו למקום, ראו את הקופים ואת התוכים ופגשו גם את המאמנים והמטפלים שלהם, ובצד ראו פיל גדול קשור ליתד קטנה.

"מה זה?", שאלה אביגיל, "למה הפיל לא עוקר את היתד ובורח?".

"כולם שואלים את אותה השאלה כשהם מגיעים לכאן", חייך המאמן. "זה מאוד פשוט: הפיל הזה נולד וגדל כאן כפילון קטנטן, צעיר וחלש. היתד הייתה אז גדולה וחזקה ממנו, ולא היה לו סיכוי להשתחרר ממנה. השנים חלפו, הפיל גדל והתחזק, אבל בעיניו - זה עדיין נראה בלתי אפשרי. לכולם ברור שבעיטה אחת שלו תפיל את היתד בקלות, אבל הוא לא מודע לכוח שלו. הוא אפילו לא מנסה להשתחרר"....

זה כמובן לא סתם סיפור על פיל שלא מבין את עוצמתו. בפרשה נאמר כמה פעמים: "חזק ואמץ". חיזוק לכך שאנחנו יכולים, שאלוקים איתנו, שעלינו לפרוץ מחסומים קטנים וישנים. זה נכון ברמה לאומית, של עם שאסור לו לדמיין שהוא מוגבל ולא-יכול, וזה נכון ברמה האישית. כל אחד יכול להיתקע עם יתד קטנה כזו בחייו. כל אחד מאיתנו צריך שיאמרו לו "חזק ואמץ", שיזכירו לו שהוא מסוגל לשאוף ליותר…