סיפורם של אתרוגי קורפו: הפולמוס שהסעיר את קהילות ישראל

בחודש אלול, יש שמתחילים כבר לחפש אתרוגים, לקראת סוף החודש. אבל בעבר היה צורך להתחיל בכך הרבה קודם. ליהודים שגרו במרוקו היו פרדסי אתרוגים באזורם, וכמובן גם ליהודים שגרו בארץ ישראל, אך בארצות אירופה לא מצויים עצי אתרוגים. כמו כל פירות ההדר, הם צריכים שמש, ולא מתאימים לאקלים האירופאי הקר.

לכן שליחים היו יוצאים ימים רבים לפני חג הסוכות, להביא אתרוגים ליהודים יושבי אירופה. מובן שבתנאים כאלו קשה מאד היה להשיג אתרוג מהודר, והרבה פעמים רק לרב העיירה היה אתרוג כזה, וכל בני העיירה היו עוברים בזה אחר זה כדי לברך על אתרוגו של הרב.

מנין היו מביאים אתרוגים?

קודם כל, מארץ ישראל. תמיד היו פרדסי אתרוגים בארץ ישראל. אבל לא היה קל לעשות זאת. בישראל שלטה הממלכה העות'מנית, שלפעמים היתה במצב מלחמה עם מדינות אירופה. התנאים בישראל היו קשים, והמסחר מולה לא היה מפותח. אתרוגים היו גם באיי יוון שטופי השמש, וגם משם הביאו אתרוגים. האמת היא שגם באיטליה גדלו אתרוגים, אבל כיוון שאינה ארץ חמה מספיק, אתרוגיה לא היו טובים כל כך, ואתרוגי ארץ ישראל או יוון היו ראויים הרבה יותר.

במהלך המאה ה-18 עלתה קרנם של אתרוגי קורפו. קורפו הוא אי חקלאי במערב יוון, שיושביו גילו את הפוטנציאל הטמון בשיווק אתרוגים ליהדות התפוצות, והשקיעו רבות בפרדסי אתרוגים, שהיו נאים מאד ולכן נחשבו מהודרים. בשלב מסוים (תק"ע, 1810) העלה רבי דניאל מהורודנא (בעל ה"חמודי דניאל") את החשש כי האתרוגים האלו הינם מורכבים – הם יפים מכדי להיות אמיתיים... אין לסמוך על היוונים מגדלי האתרוגים שאינם מתפתים להרכיב את האתרוג במין אחר של פרי הדר, שיגרום לו להיות חזק יותר. לעמדה זו הצטרף גדול הדור, החת"ם סופר. מאידך, רבי אפרים מרגליות, בעל "בית אפרים" הכשיר אתרוגים אלו, וכך, אף על פי שהיו שנויים במחלוקת, עדיין רבים קנו והשתמשו באתרוגי קורפו.

בשנת תר"ו (1846) התעורר הפולמוס בשנית. יהודי בשם הרב מינץ הפיץ קובץ מכתבים מגדולי הדור, שחוזרים ואוסרים את אתרוגי קורפו, וכן טענו כי הסוחרים מערבים במשלוחיהם אתרוגים ממקומות אחרים, שבכלל לא ידועים לנו מקורותיהם. כאן נכנס לתמונה הרב יהודה ביבאס, הרב של הקהילה היהודית בקורפו. לדבריו עם כל הכבוד לרב מינץ, הוא מתפרנס ממסחר באתרוגים ממקורות אחרים, וצרה עינו ברווחים של אנשי קורפו. לדבריו, הוא הטעה את הרבנים: לא מעורבים שום אתרוגים לא מזוהים, כולם בחזקת כשרות, ואין להוציא לעז על ישראל שמשתמשים באתרוגי קורפו מזה דורות. לדבריו של הרב ביבאס הצטרף גדול הדור, רבי חיים פלאג'י מאיזמיר. ושוב חזרו האתרוגים השנויים במחלוקת לשוק, ושימשו קהילות רבות באירופה.

לקראת סוף המאה ה-19 התפתח מאד המסחר. התחבורה ואמצעי התקשורת ה"מודרניים" יחסית, שהיו מפותחים אז, אפשרו מסחר עם כל קצווי אירופה. הסוחרים היווניים ראו כי טוב, והתאגדו יחדיו להעלאת מחירים. אנשים עשירים שיכלו להרשות לעצמם, קנו אתרוגים בסכומים עצומים, והעניים – עיניהם רואות וכלות. בשנת 1870 העיר פריז היתה נצורה, והגביר רבי יעקב טדסקו הכריז כי מי שיצא מן העיר כדי להשיג לו אתרוג, יקבל אלף פרנק. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו מחירים כאלו...

העלאת המחירים עוררה את חמתם של עסקנים שונים באירופה, ביניהם הרב יחיאל בריל, עורך הביטאון החרדי "הלבנון", שיצא בכתבה חריפה נגד הקרטל היווני, תוך שהוא מסתמך על מקורות בגמרא, שחכמים היו אוסרים לחלוטין לקנות משוק שיוצר בכוונה העלאת מחירים. התאגדות של קהילות יהודיות ברחבי אירופה יצרה חרם של ממש על אתרוגי קורפו, ומכולות ענק שהיו מלאות באתרוגים מהודרים – שבו כלעומת שבאו. סוחרי קורפו ספגו הפסדים עצומים, גם היהודים שבהם, שמצדם יצאו בחוברות הסברה הטוענות כי איוולת היא לפגוע ביהודים. במקביל התפתחה גם התנועה לחיבת ציון, שיצאה בהסברה כי יש לקנות רק מאתרוגי ארץ ישראל, ולתמוך בפיתוח הארץ.

הקש ששבר את גב הגמל היה הפוגרום בקורפו. ב-1891 העלילו אנשי קורפו על יהודי העיר עלילת דם, וכחמשת אלפים מיהודי קורפו היגרו מן האי. הדבר פגע כלכלית באנשי קורפו – הסיכוי האחרון שלהם להחזיק את ענף האתרוגים, היה קשר עם היהודים. כעת הם נתפסו, ובצדק, כשונאי ישראל, ואיבדו את המונופול הכלכלי העצום שהיה להם במשך שנים רבות.

הדי הוויכוח שככו, אבל הוא התעורר שוב כאשר משה מונטיפיורי נטע, באיזור המושבה הגרמנית סרונה, מעברו השני של נחל האיילון, פרדס של עצי הדר, וביניהם אתרוגים, במקום שנקרא בעבר "פרדס מונטיפיורי". הוא השתמש בייחורים מאתרוגי קורפו, והעדה החרדית בירושלים הוציאה כרוז שאין לקנותם, כי הם שנויים במחלוקת, ויש לרכוש רק מהפרדסים הישנים. כך או כך, במשך השנים הפך "פרדס מונטיפיורי", ל"שכונת מונטיפיורי", השוכנת כיום בין מגדלי עזריאלי ובין רחוב יצחק שדה. העצים, כמובן, נעקרו כולם, אבל שניים מהם עדיין פורחים ומלבלבים ברחוב רבי יוסף קארו שבשכונה.