הרבנית ימימה מזרחי
הרגע המטלטל בהרצאה של הרבנית ימימה: למה האישה הזו לא הצליחה לעצור את הבכי?
במהלך הרצאה של הרבנית ימימה מזרחי, אישה פרצה בבכי: הרבנית ימימה מזרחי מספרת על הרגע המרגש שגרם לקהל לעצור ולהתבונן פנימה
- הרבנית ימימה מזרחי
- פורסם כ"ג אלול התשפ"ד
(איור: shutterstock)
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם,
כך פותחת הפרשה החגיגית
ועל המילה "נִצָּבִים" חז"ל כותבים: מְמוּנִים.
כמו שכתוב במגילת רות: הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים,
הוא ממונה עליהם. באופן כזה, אנחנו ממונים האחד
על האחר. כשאנחנו רואים איזושהי תופעה בבית ספר,
בשכונה, בקהילה – לא נוכל לעצום עין
ולהגיד "זה לא הילד שלנו", "זה לא קורה אצלנו".
אנחנו צריכים להיות ממונים האחד על שלומו של האחר.
איך כותב "אור החיים" הקדוש – לְהַכְנִיסָם בַּעֲרֵבוּת
זֶה עַל זֶה. ככה ממש.
אנחנו עומדים בפתחה של השבת האחרונה של השנה.
וזו לא סתם שבת אחרונה, זו השבת של בריאת העולם!
כ"ה באלול, יום בריאת העולם, חל השבת הזו.
וזה מדהים מפני שבכל שבת, אומר ה"אור החיים" הקדוש, העולם נברא מחדש.
לא כל שכן כשיש כוח בריאה בראשיתי בשבת הזו.
הדלקת הנרות כל כך חשובה.
וה"בן איש חי" כותב שבכ"ה באלול, יום בריאת העולם,
מדליקים חמישה נרות. לצד נרות השבת הרגילים
שלנו נדליק חמישה נרות נוספים – למה?
מפני שחמש פעמים במעשה הבריאה נאמרה המילה "אור":
וַיְהִי אוֹר, וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ...
אנחנו מדליקים אור,
וכך יהיה אור בנשמתו כל אותה שנה.
וממש לכוון בחמישה הנרות האלה: יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,
אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל; ואני מכוונת: האסירים של חרבות ברזל.
ממש לבקש שיראו אור כבר, שיצאו מתחת לאדמה
ושבאמת תיברא עבורם גאולה מיוחדת, בעזרת ה'.
בשבוע הזה אני מלמדת על החגים ואני רואה
מולי נשים זזות בכיסא באי נוחות.
כל כך הרבה אמרו לי השבוע: פשוט אין לי כוח
להתחיל את החג הזה. אין לי כוח להיכנס
למטבח בשנה הזו.
אז קודם כול, דבר ראשון: יש לך מטבח? זכית.
יש לי מאות תלמידות שאין להן מטבח.
אתמול, כשלימדתי על הפרשת החלה לפני ראש השנה,
בכתה מישהי שכבר שנה גרה במלון,
מפונה מקרית שמונה, ואמרה לי: אין לי שום אפשרות לעשות חלה.
ומה נגע לליבי – כל "הניצבות והממונות" התנפלו עליה:
"את באה למטבח שלי ואופה חלה אצלי!
אצלי את תאפי חלה!". וזה היה כל כך מרגש.
וחוץ מזה, כשהחגים באים ויש לנו כזאת מועקה בלב,
מה שצריך לדעת הוא...
שאת לא צריכה לעשות כלום.
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא רְחֹקָה הִוא.
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם.
החגים פשוט חגים סביבנו ועושים את העבודה.
את לא צריכה לברוא את ראש השנה – ונכון שזה
בישולים קצת יותר השנה.
את לא צריכה לברוא מצב רוח מיוחד לקראת ראש השנה.
המועקה הזאת שאנחנו חשים, כשבעצם, החג מגיע!
לא אנחנו מגיעים אליו.
והוא פורש את כנפיו עלינו.
איך כתוב בספר נחמיה על ראש השנה –
וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. הוא מגיע מעצמו, והוא נוגע,
איפה שצריך לנגוע בלב.
תקיעת השופר תעורר אותך,
ושְׁמַע יִשְׂרָאֵל של "מַלְכִיּוֹת" יעורר אותך,
והחג עצמו עושה את העבודה. הוא חג סביבך
ומכניס אותך לאווירה.