חוק לישראל - פרשת וארא, יום רביעי

תורה

(יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן:
(יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵי קְהָת מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין:
(יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם: וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין זַרְעֲיַת לֵוִי לְתוּלְדָתְהוֹן:
(כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּנְסִיב עַמְרָם יָת יוֹכֶבֶד אֲחַת אֲבוּהִי לֵהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵהּ יָת אַהֲרֹן וְיָת משֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵי עַמְרָם מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין:
(כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: (כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי: וּבְנֵי עֻזִיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:

נביאים יחזקאל פרק כט

(יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: וְאָתִיב יָת גָּלוּת מִצְרָיִם וְאָתִיב יָתְהוֹן לְאַרְעָא פַּתְרוֹס עַל אַרְעָא תּוֹתְבוֹתְהוֹן וִיהוֹן תַּמָּן מַלְכּוּ חֲלָשָׁא:
(טו) מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: מִן מַלְכוּתָא תְּהִי חֲלָשָׁא וְלָא תִּתְרַבְרַב עוֹד עַל עַמָּמַיָּא וְאַזְעִירְנוּן בְּדִיל דְּלָא יִפְלְחוּן בְּעַמָּמַיָּא:
(טז) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה: וְלָא יְהוֹן עוֹד לְבֵית יִשְּׂרָאֵל לְאִתְרַחֲצָא עֲלֵיהוֹן לְאַדְכָּרָא חוֹבִיְן בְּאַפָּנְיוּתְהוֹן בַּתְרֵיהוֹן וְיָדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלֹהִים:
(יז) וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה בְּעֶשְּׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין בְּקַדְּמָאָה בְּחָד לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר:
(יח) בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ: בַּר אָדָם נְבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל אִפְלָח יָת מַשְׁרִיתֵיהּ פּוּלְחָן רָב עַל צוֹר כָּל שַׁעַר רֵישׁ נִתָּר וְכָל כָּתֵף אִתְמְרָט וַאֲגָר לָא הֲוָה לֵיהּ וּלְמַשְׁרִיתֵיהּ מִצוֹר עַל פּוּלְחָנָא דְּאִפְלָח עֲלָהּ:
(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא יָהִיב לִנְבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְיִשְׁבֵּי אִתְרַגְּשׁוּתַהּ וְיָבוּז בִּזָּה וִיעֲדִי עֲדָאָה וּתְהִי אֲגַר לְמַשְׁרִיתֵיהּ:

כתובים משלי פרק יג

(ז) יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב: אִית דִּמְעַתֵּר נַפְשֵׁיהּ וְלֵית כָּל מִדָעַם וּמְמַסְכֵּן נַפְשֵׁיהּ וּמַזָּלֵיהּ סַגִיאָה:
(ח) כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה: אִית לֵיהּ פּוּרְקָנָא דְנַפְשֵׁיהּ דְּגַבְרָא עוּתְרֵיהּ וּמַסְכְּנָא לָא מְקַבֵּל בַּעְתָא:
(ט) אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ: נוּהֲרֵי דְצַדִּיקֵי נִרְוַז וּשְׁרָגָא דְרַשִׁיעֵי נִדְעָךְ:
(י) רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה: לְחוֹד בִּזְדָנוּתָא אָתְיָא מַצוּתָא וְאִלֵין דְמִתְמַלְכִין חַכִּימֵי אִנּוּן :
(יא) הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה: מַזָּלָא מִן עַוְלָא דְמָרֵיהּ יִזְעַר וּדְמַכְנֵשׁ וְיָהַב לְמַסְכְּנָא יַסְנֵי מָמוֹנֵיהּ :
(יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה: מַן דִּמְשַׁדֵי לְמַעְדְּרֵיהּ טָב מִן דְּתָלֵי בְּסִבְרָא וְאִילָנָא דְחַיֵּי רִגְתָא מַיְתָא:

משנה בבא מציעא פרק ד

א. הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. הַנְּחשֶת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחשֶׁת. מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת, וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת. אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן. מִטַּלְטְלִין קוֹנִים אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה:

ברטנורה  (א) הזהב קונה את הכסף. כל דבר שהוא חשוב להיות מטבע וחריף לינתן בהוצאה, דין מעות יש לו, ואינו קונה את שכנגדו שאינו חשוב מטבע ואינו חריף בהוצאה כמותו. ומי שאין טבעו חשוב וחריף, דין פירות יש לו, ומשיכתו הוא קיום דבר. לפיכך מכי משך האחד דינרי זהב, קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. דדינרי זהב הוו פירות לגבי דינרי כסף: והכסף אינו קונה את הזהב. דדינרי כסף שהם חריפים בהוצאה, דין מעות יש להם לגבי דינרי זהב. ואם משך האחד דינר כסף, לא קנה האחר דינר זהב עד שימשוך, דמעות אינן קונות. והיינו טעמא נמי שנחושת קונה את הכסף, דפרוטות של נחושת שאין טיבען חשוב כל כך, הוו פירי לגבי דינרי כסף, והכסף אינו קונה את הנחושת: מעות הרעות. שנפסלו: אסימון. שנעשה במדת המטבע היוצא אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה: כל המיטלטלין קונין זה את זה. אם החליף אלו באלו, כיון שמשך האחד קנה חבירו. והאי כל, לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות:

ב. כֵּיצַד. מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפְלָגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

ברטנורה  (ב) נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו. זה וזה. ותקנת חכמים היא. דדבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יניח לוקח מקחו בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל, לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה, דכיון דאם יתייקרו ברשותו יתיקר ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו, כדידיה חשיב להו וטרח ומציל: אבל אמרו מי שפרע וכו'. אע''פ שיכול לחזור בו, אוררין אותו בבית דין ואומרים עליו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים ששטפו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואחר כך מחזיר לו את מעותיו: רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה. רבי שמעון אמלתיה דתנא קמא קאי דאמר נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח ואתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף בידו דהיינו המוכר שקבל את הכסף ידו על העליונה, ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו, כגון שהיתה עלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, דהשתא אם המוכר רוצה שיהיה המכר קיים אין הלוקח יכול לחזור בו אף על פי שלא משך, דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, הכא דעליה דלוקח היא אי נפלה דליקה איהו טרח ומייתי לה. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, כל זמן שלא משך יכול לחזור בו בין לוקח בין מוכר:

ג. הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶסֶף לַסֶלַע, שְׁתוּת לַמֶּקַח. עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר. עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹד, הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶסֶף לַסֶלַע, שְׁלִישׁ לַמֶּקַח, וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לֹד. אָמַר לָהֶם, כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַחֲזִיר. אָמְרוּ לוֹ, יָנִיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים:

ברטנורה  (ג) האונאה ארבעה כסף. ארבעה מעות כסף שהם שש מעות בדינר, והסלע ארבע דינרין: מעשרים וארבע כסף לסלע. אם היה המקח בדמי הסלע שהוא עשרים וארבע מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח, חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף: עד מתי מותר להחזיר. מי שנתאנה. והא דנקט לשון מותר, לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו: עד כדי שיראה. המקח לתגר או לאחד מקרוביו. ואם שהה יותר, מחל על אונאתו. והמוכר לעולם חוזר, שהרי אין המקח בידו שיוכל להראות לתגר או לקרובו אם נתאנה. ואם נודע שבא לידו דבר כיוצא בממכרו וידע שטעה ושתק ולא תבע, אינו יכול לחזור ולתבוע, שהרי מחל: ושמחו תגרי לוד. שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר. ואין הלכה כר' טרפון:

ד. אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה, אוֹמֵר תֶּן לִי מָעוֹתַי, אוֹ תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי:

ברטנורה  (ד) אין לתגר אונאה. מפני שהוא בקי ומסתמא אחולי אחיל גביה, והאי דזבנא הכי, משום דאתרמי ליה זבינא אחריתי. והשתא הוא דקבעי למיהדר ביה. ואין הלכה כר' יהודה: מי שהוטל עליו ידו על העליונה. מי שנתאנה: תן לי מעותי. אם נתאנה לוקח. ומתניתין רבי יהודה הנשיא היא. ולית הלכתא כוותיה, אלא אם האונאה שתות, קנה ומחזיר אונאה. יותר משתות, בטל מקח:

ה. כַּמָּה תְהֵא הַסֶלַע חֲסֵרָה וְלֹא יְהֵא בָהּ אוֹנָאָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה אִסָרִין, אִסָר לַדִּינָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעָה פֻנְדְּיוֹנוֹת, פֻּנְדְּיוֹן לַדִּינָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה פֻנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פֻנְדְּיוֹנוֹת לַדִּינָר:

ברטנורה  (ה) כמה תהא סלע חסרה. מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר, כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה: ארבע איסרין. לסלע: איסר לדינר. והוא אחד מן עשרים וארבע בו. דשש מעה כסף הוא דינר, מעה שני פונדיונים, פונדיון שני איסרין: ארבעה פונדיונים. אחד משנים עשר: שמונה פונדיונים. שתות. כשאר אונאה. וכן הלכה:

ו. עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר. בַּכְּרַכִּים, עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשֻּׁלְחָנִי, וּבַכְּפָרִים, עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. אִם הָיָה מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַרְעֹמֶת. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה:

ברטנורה  (ו) בכרכים. שיש שם שלחני. עד כדי שיראה לשולחני: בכפרים. שאין שם שלחני: עד ערבי שבתות. שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת, אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו: ואם היה מכירה. הכי קאמר, ואם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין, אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו, יקבלנה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חודש: ואין לו עליו אלא תרעומת. הכי קאמר, ואחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה ממנו, אין לזה עליו אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו: ונותנה למעשר שני. אחסרה כדי אונאה קאי. ונותנה למעשר שני בשוויה ואינו חושש משום אסימון שאין מעשר שני מתחלל אלא במטבע שיש בו צורה, דשם מטבע יש עליו, דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה:

ז. הָאוֹנָאָה אַרְבַּע כֶּסֶף, וְהַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְרוּטָה. חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן. הַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְרוּטָה, וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְרוּטָה, וְהַנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ מָעַל, וְהַמּוֹצֵא שָׁוֶה פְרוּטָה חַיָּב לְהַכְרִיז, וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדָי:

ברטנורה  (ז) האונאה ארבעה כסף. למקח סלע שהוא עשרים וארבע מעות כסף. נמצא האונאה שתות כדאמרן. וחזר ושנאה משום דבעי למתני הטענה שתי כסף: והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינים על טענה שהיא פחותה משתי כסף, שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך, וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר, או יודה לו הכל ויכפור פרוטה: וההודאה שוה פרוטה. להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה: המוצא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי אינו חייב להכריז, דכתיב (דברים כ''ב) אשר תאבד ממנו, פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה: יוליכנו אחריו. אם הודה שנשבע לשקר, דאז אין לו כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא ליד שלוחו, דכתיב (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו:

ח. חֲמִשָּׁה חֻמְשִׁין הֵן. הָאוֹכֵל תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְהַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ. הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ. הַנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

ברטנורה  (ח) האוכל תרומה. גדולה. זה שאכל תרומה גדולה בשוגג: ותרומת מעשר. מעשר מן המעשר: ותרומת מעשר של דמאי. הלוקח תבואה מעם הארץ, צריך להפריש תרומת מעשר, אבל לא תרומה גדולה, שהיו הכל זהירים בה: וחלה ובכורים. כל הני חמשה חד נינהו, דכולהו איקרו תרומה, ומשם אחד הם באין: נטע רבעי. גמר קודש קודש ממעשר שני דמוסיף חומש. ותרווייהו נמי חד חשיב להו, דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף: ומעשר שני שלו. דוקא. מוסיף חומש, דאיש ממעשרו כתיב: הקדשו. ולא של אחרים, המקדיש כתיב: הנהנה. בשוגג, חייב קרבן מעילה וחומש:

ט. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה. הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין לָהֶן לֹא תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ:

ברטנורה  (ט) אלו דברים שאין להם אונאה וכו'. דאמר קרא (ויקרא כה). וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות. דכתיב וכי תמכרו ממכר, דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאינם עומדים אלא לראיה שבהן. הקדשות, אמר קרא אחיו, אחיו ולא הקדש: לא תשלומי כפל. דכתיב בטוען טענת גנב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור וכו', פרט. על כל אבדה, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע''פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות, אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש: ולא תשלומי ארבעה וחמשה. אם גנב וטבח ומכר שור או שה של הקדש. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה לשה וארבעה לשור, דכיון דאמעיט מכפל, בציר להו חדא, שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה הן: נושא שכר אינו משלם. דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו, כלל. חמור או שור או שה, פרט. וכל בהמה לשמור, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וכו'. הקדשות, אמר קרא רעהו, ולא הקדש: קדשים שחייב באחריותן. אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה: יש להם אונאה. דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, דיליה היא, ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה: ושאינו חייב באחריותן. כגון דאמר הרי זו: אף המוכר ספר תורה. לפי שאין קץ לדמיה: מרגלית ובהמה. מפני שאדם רוצה לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו [לצמדו עמו בעול] שאם בא להצמיד תחת העול שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון:

י. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:

ברטנורה  (י) כך אונאה בדברים. שנאמר (ויקרא כ''ה) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זה נאמר באונאת דברים שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר שיודע אם לרעה מתכוין אם לטובה:

יא. אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים. בֶּאֱמֶת בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ. אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו. מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. וְלֹא לַתַּגָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן, יַטִּילוּ:

ברטנורה  (יא) אין מערבין פירות בפירות. בעל הבית האומר לחבירו פירות שדה פלוני אני מוכר לך, לא יערבם בפירות שדה אחר: ואין צריך לומר חדשים בישנים. פסק למכור לו ישנים, לא יערב עמהם חדשים. שהישנים יבשים ועושים קמח יותר מן החדשים: מפני שמשביחו. קשה משביח את הרך, לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה, אבל פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך: אין מערבין שמרי יין. של חבית זו ביין של חבית אחרת: אבל נותן לו את שמריו. של יין עצמו: לא ימכרנו בחנות. פרוטה פרוטה: אלא אם כן הודיע. לכל אחד ואחד מהן, מים מעורבין בו: ולא לתגר. לא ימכרנו ביחד ואף ע''פ שהודיעו, לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות: מקום שנהגו להטיל מים ביין. דוקא בין הגתות יטיל. דכיון שנהגו אין כאן טעות, שכל היינות בחזקת כן:

יב. הַתַּגָּר נוֹטֵל מֵחָמֵשׁ גְּרָנוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה אֶחָת. מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּטָּס אֶחָד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּן לְעָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבוֹא אֶצְלוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִפְחֹת אֶת הַשָּׁעַר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זָכוּר לְטוֹב. לֹא יָבֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעָיִן. אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים:

ברטנורה  (יב) התגר נוטל מחמש גרנות. שהכל יודעים בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחים ממנו: מגורה. אוצר שאוגרין בו תבואה. גורן, הוא שדשין בו את התבואה. ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו: פיטס. גיגית גדולה: ובלבד שלא יתכוין לערבן. להוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו סבורים שכל הפירות מאותו מקום: ולא יפחות את השער. למכור בזול. מפני שהוא מרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חביריו: זכור לטוב. שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול. וכן הלכה: גריסין. פולין גרוסות בריחים, אחת לשתים: לא יבור. את הפסולת. לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה את דמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל מהן: וחכמים מתירין. שיכול הלוקח לראות ולהבחין כמה דמי הפסולת שנברר, מאלו שישנן באחרים. וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו שהן מבוררים מפני הטורח. והלכה כחכמים: שלא יבור מעל פי המגורה. למעלה להראות יפות, ואת הפסולת שבתוכו לא בירר: לפי שאינו אלא כגונב את העין. בברירתו: מפרכסין. מתקנין ומיפין: לא את האדם. עבד כנעני העומד לימכר:

גמרא בבא מציעא דף נ''ח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא כ''ה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שם) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּים לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים. הָא כֵּיצַד אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. אִם הָיוּ יִסוּרִין בָּאִין עָלָיו. אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו. אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו. אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד') הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתוֹם דְרָכֶךָ זְכָר נָא. מִי הוּא נָקִי אָבָד. אִם הָיוּ חֲמָרִים מְבַקְשִׁים תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָמִים שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ (שם) וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְרִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זֶה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר זֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. תָּנֵי תַּנָּא קָמֵיהּ דְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אָמַר לֵיה שַׁפִּיר קָאֲמַרְתָּ דַּחֲזֵינָא לֵיהּ דְּאָזִיל סוּמְקָא וְאָתֵי חִיוְרָא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי בְּמַעֲרָבָא בְּמָאי זְהִירֵי. אָמַר לֵיהּ בְּאַחֲווּרֵי אַפֵּי. דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַכֹּל יוֹרְדִים לְגֵיהִנָּם חוּץ מִשְּׁלשָה. הַכֹּל סַלְקָא דַעְתָּךְ. אֶלָּא אִימָא כָּל הַיּוֹרְדִים לְגֵיהִנָּם עוֹלִים חוּץ מִשְּׁלשָה שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵין עוֹלִים. וְאֵלּוּ הֵם. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. וְהַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵירוֹ מְכַנֶה הַיְינוּ מַלְבִּין אַף עַל גַּב דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ:

רש''י  שהרי הדבר מסור ללב. ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא לבו של עושהו הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה: וכל דבר המסור ללב של אדם נאמר בו ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה: הכל ס''ד. וכי הכל יורדין: ה''ג כל היורדין לגהנם. עולין: דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין:

זוהר וארא דף ל''א ע''א

פָּתַח וְאָמַר הָאי קְרָא בִּתְרֵין גּוֹוָנִין אִיהוּ וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵיהּ דְּרָכִים וְקָרֵי בֵיהּ נְתִיבוֹת קָרֵי בֵיהּ נֹעַם וְקָרֵי בֵיהּ שָׁלוֹם מָאן דְּרָכִים וּמָאן נְתִיבוֹת מָאן נֹעַם וּמָאן שָׁלוֹם. אֶלָּא דְרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם הַיְינוּ דִכְתִיב (ישעיה מ''ג) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ דְּהָא כָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ הוּא אוֹרְחָא פְּתִיחָא לְכֹלָא. כְּהָאי אוֹרְחָא דְהוּא פָתִיחַ לְכָל בַּר נַשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ אִלֵּין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ. וְאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עִיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עָלְמָא. וְהָא נֹעַם הוּא נְעִימוּ דְנָפִיק מֵעָלְמָא דְאָתֵי (נ''א וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נַהֲרִין כָּל בּוֹצִינִין) וְנָהִיר לְכָל בּוֹצִינִין וּמִתְפָּרְשִׁין נְהוֹרִין לְכָל עִיבַר וְהַהוּא טִיבוּ וּנְהוֹרָא דְעָלְמָא דְאָתֵי דְיַנְקִין אֲבָהָן אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר עָלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם. וְכַד אִתְעַר עָלְמָא דְאָתֵי כָל טִיבוּ וְכָל חֵידוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵידוּ דְעָלְמָא אִתְעַר. וּבְגִינֵי כָךְ אִקְרֵי נֹעַם וְעַל דָּא תָנֵינָן חַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם בְּשַׁעְתָּא דְעָאל שַׁבְּתָא כֻלְּהוּ נַיְיחִין וְאִית לְהוּ חֵידוּ וְנַיְיחָא בְשַׁבְּתָא. כֵּיוַן דְּנָפִיק שַׁבְתָא אִית לָן לְאַתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עָלָנָא דְנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנְשָׁא דְחַיָּיבַיָּא דְאִתְדָּנוּ מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאַתְעָרָא וְלֵימָא. (תהלים צ') וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. דָא הוּא נֹעַם עִלָּאָה חֵידוּ דְכֹלָא וְעַל דָּא דְרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. מָאן נְתִיבוֹתֶיהָ אִלֵּין אִינוּן נְתִיבוֹת וּשְׁבִילִין דְּנַפְקוּ מִלְּעֵילָא וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְבֵיתָא וְאָעִיל לוֹן לְיַמָּא רַבָּא כַד אִיהוּ בְתוּקְפֵיהּ. וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

תרגום הזוהר
פָּתַח וְאָמַר, מִקְרָא זֶה, הוּא בִּשְׁנֵי אֳפָנִים וּבִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת. כִּי אַתָּה קוֹרֵא בּוֹ דְּרָכִים, וְקוֹרֵא בּוֹ נְתִיבוֹת. וְאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ נֹעַם, וְקוֹרֵא בּוֹ שָׁלוֹם. מַה דְּרָכִים וּמַה נְּתִיבוֹת, מַה נֹּעַם וּמַה שָּׁלוֹם. אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, הוּא שֶׁכָּתוּב. הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא בַּתּוֹרָה דֶּרֶךְ, הוּא אֹרַח פָּתוּחַ לַכֹּל, כַּדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁהוּא פָּתוּחַ לְכָל אָדָם, כָּךְ דְּרָכֶיהָ, אֵלּוּ הֵם דְּרָכִים, שֶׁהֵם פְּתוּחִים מִכֹּחַ הָאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת, שֶׁכָּרוּ בַּיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא מַלְכוּת, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכוֹ, וְהֵם אוֹרְחוֹת הַמִּתְפַּתְּחִים לְכָל צַד, וּלְכָל רוּחוֹת הָעוֹלָם. וְנֹעַם הַזֶּה, הוּא נְעִימוּת הַיּוֹצֵא מֵעוֹלָם הַבָּא, וּמֵאִיר לְכָל הַמְּאוֹרוֹת, וּמִתְפַּשְּׁטִים לְכָל צַד, וְטוֹב הַהוּא וְהָאוֹר שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהָאָבוֹת שֶׁהֵם חג''ת דּז''א, יוֹנְקִים, נִקְרָא נֹעַם, דָּבָר אַחֵר עוֹלָם הַבָּא נִקְרָא נֹעַם מִשּׁוּם שֶׁבָּעֵת שֶׁנִּתְעוֹרֵר עוֹלָם הַבָּא לְהַשְׁפִּיעַ, כָּל טוּב, וְכָל שִׂמְחָה, וְכָל הָאוֹרוֹת, וְכָל חֵירוּת הָעוֹלָם מִתְעוֹרֵר. וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא עוֹלָם הַבָּא, נֹעַם. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, הָרְשָׁעִים אֲשֶׁר בַּגֵּיהִנֹּם, בְּשָׁעָה שֶׁהַשַּׁבָּת נִכְנָס, כֻּלָּם נָחִים, וְיֵשׁ לָהֶם שִׂמְחָה וּמְנוּחָה בַּשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ לְהָעִיר עָלֵינוּ הַשִּׂמְחָה הָעֶלְיוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵעֹנֶשׁ הַגֵּיהִנֹּם, שֶׁמִּשָּׁעָה הַהִיא וּלְהָלְאָה הֵם נִדּוֹנִים. וְיֵשׁ לָנוּ לְהָעִיר וְלוֹמָר, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וְגוֹ', שֶׁזֶּה הוּא לַחֲזוֹר וּלְהַמְּשִׁיךְ נֹעַם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא שִׂמְחַת הַכֹּל. וְעַל כֵּן דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ד

חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אֵי אֶפְשַׁר לוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה גְמוּרָה לְפִי שֶׁהֵם עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא לוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזוֹר לוֹ אוֹ יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ לִמְחוֹל לוֹ וְאֵלּוּ הֵן: א. הַמְּקַלֵּל אֶת הָרַבִּים וְלֹא קִלֵּל אָדָם יָדוּעַ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל מִמֶּנּוּ כַפָּרָה: ב. הַחוֹלֵק עִם גַּנָּב לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ גְּנֵבָה זוּ שֶׁל מִי הוּא אֶלָּא הַגַּנָּב גּוֹנֵב לָרַבִּים וּמֵבִיא לוֹ וְהוּא לוֹקֵחַ וְעוֹד שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד הַגַּנָּב וּמַחֲטִיאוֹ: ג. הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה וְאֵינוֹ מַכְרִיז עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ לְאַחַר זְמָן כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי יַחֲזִיר: ד. הָאוֹכֵל שׁוֹד עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת אֵלּוּ בְנֵי אָדָם אֻמְלָלִין הֵם וְאֵינָם יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִין וְגוֹלִים מֵעִיר לָעִיר וְאֵין לָהֶם מַכִּיר כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שׁוֹר זֶה שֶׁל מִי הוּא וְיַחֲזִירֶנוּ לוֹ: ה. הַמְּקַבֵּל שׁוֹחַד לְהַטּוֹת דִּין אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַד הֵיכָן הִגִּיעַ הַטָּיָה זוּ וְכַמָּה הִיא כֹחָה כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר שֶׁהַדָּבָר יֶשׁ לוֹ רַגְלַיִם. וְעוֹד שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד זֶה וּמַחֲטִיאוֹ:

מוסר
מספר סדר היום דף ל''ז ב'

כְּתִיב (תהלים ה') לֹא יְגוּרְךָ רָע. וְאֵין רָע אֶלָּא הַפּוֹגֵם בְּרִית שֶׁהוּא רַע סְתָם לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת מַשְׁחִית לְמַעְלָה וּמַשְׁחִית לְמַטָּה. פּוֹגֵם לְמַעְלָה וּפוֹגֵם לְמַטָּה. אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ. אוֹי לְרוֹעַ מַזָלוֹ. דְּנוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶהֶפְכָה שִׁלְיָיתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוֵיר הָעוֹלָם. נוֹחַ לוֹ שֶׁיִכָּרְתוּ יָדָיו וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הַזֶּה. מַה כַּפָּרָה יֶשׁ לוֹ מַה תְּשׁוּבָה יֶשׁ לוֹ כִּמְעַט שֶׁנִּנְעֲלוּ מִמֶּנּוּ שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה וְכַפָּרָה. אָמְנָם גָּבְרוּ רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ וִימִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים בְּלֵב שָׁלֵם: