חוק לישראל
חוק לישראל - פרשת בא, יום חמישי
חוק לישראל לקריאה נוחה וברורה - פרשת בא, יום חמישי בשבוע. כולל חלקי תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, זוהר, מוסר והלכה
- הידברות
- פורסם כ"ד אלול התשפ"ד
תורה
(כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבֵל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין:
(כג) לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם: לָא חֲזוֹ אֱנָשׁ יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֱנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי תְּלָתָא יוֹמִין וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲוָה נְהוֹרָא בְּמוֹתְבָנְהוֹן:
שלישי (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וַאֲמַר אֱזִילוּ פְּלָחוּ קֳדָם יְיָ לְחוֹד עָנְכוֹן וְתוֹרְכוֹן שְׁבוּקוּ אַף טַפְלְכוֹן יֵזֵיל עִמְכוֹן:
(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: וַאֲמַר משֶׁה אַף אַתְּ תִּמְסַר בִּידָנָא נִכְסַת קֻדְשִׁין וַעֲלָוָן וְנַעְבֵּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:
(כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה: וְאַף בְּעִירָנָא יֵזֵיל עִמָנָא לָא תִשְׁתָּאַר מִדַעַם אֲרֵי מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וַאֲנַחְנָא לֵית אֲנַחְנָא יָדְעִין מָה נִפְלַח קֳדָם יְיָ עַד מֵיתָנָא תַּמָן:
נביאים ירמיה פרק מז
(ו) הוֹי חֶרֶב לַיהוָה עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי הֵאָסְפִי אַל תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי וָדֹמִּי: וַוי חַרְבָּא דִּשְׁלִיחָא מִן קֳדָם יְיָ עַד אֵימָתַי לָא תְּנוּחִין אִתְכַּנָּשֵׁי לִנְדָנַיִּךְ לְבֵית זִמְנָא תָּנוּחִין:
(ז) אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהוָה צִוָּה לָהּ אֶל אַשְׁקְלוֹן וְאֶל חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ: אִיכְדֵין תְּנוּחִין וַיֲי פָּקִיד עֲלַהּ עַל אַשְׁקְּלוֹן וְעַל סְפָר יַמָּא לְתַמָּן מִזִּמְנָהּ:
מח (א) לְמוֹאָב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה: לְמוֹאָב כִּדְנָן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל וַוי עַל נְבוֹ אֲרֵי אִתְבָּזִיזָת בְּהֵיתָת אִתְכְּבִישָׁת קִרְיָתָיִם בְּהִיתוּ מִבֵּית רוּחְצָנֵיִהוֹן וְאִתָּבְרוּ:
(ב) אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב: לֵית עוֹד תּוּשְׁבְּחָא לְמוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חֲשִׁיבוּ עֲלַהּ בִּישָׁא אִיתוּ וּנְשֵׁיצִינַהּ מִלְּמֶהֱוֵי עִמָּא אַף מִדַּמָּן תִּתָּבְרִין בַּתְרָךְ יָהֲכוֹן קָטוֹלֵי חַרְבָּא:
(ג) קוֹל צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל: קָל צַוְחָתָא מֵחוֹרוֹנַיִם בִּיזָא וּתְבָרָא רַבָּא:
כתובים - משלי - פרק יד
(יד) מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב: מִן אוֹרְחָתֵיהּ נִסְבַּע מַן דִּמְדִיחַ לִבֵּיהּ וְגַבְרָא טָבָא נִסְבַּע מִן דְּחַלְתֵּיהּ:
(טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: שַׁבְרָא מְהֵימָן לְכָל מִלֵי וַעֲרִימָא מִתְבַּיֵן לְטָבְתֵיהּ:
(טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ: חַכִּימָא דָחֵל וּמַסְטֵא מִן בִּישְׁתָּא וְסַכְלָא מִתְחַלֵט בְּסַכְלוּתָא וּמַסְבִּיר בַּהּ:
(יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא: מַן דְּכַרְיָא רוּחֵיהּ מִתְחַשֵׁיב שַׁטְיָא וְסָנְיָא לְגַבְרָא דַאֲרִיכָא תַרְעִיתֵיהּ:
(יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת: יֵרְתוּן שַׁבְרֵי שַׁטְיוּתָא וּכְלִילְהוֹן דַּעֲרִימָאֵי יְדִיעֲתָא:
משנה מנחות פרק א
א. כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהָלָּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:
ברטנורה (א) כל המנחות שנקמצו שלא לשמן. כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת: כשרות. ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים, כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות: אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני אלא, דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה: שלא עלו לבעלים לשם חובתו. ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת: חוץ ממנחת חוטא. כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים: ומנחת קנאות. של סוטה. שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך, או הקטיר, שלא לשמו. או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים. וטעמא הוא, משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא, ובחטאת כתיב ושחט אותה לחטאת ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות, הואיל וכתיב בה עון, דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון, כחטאת שויוה רבנן. ומנחת העומר, אע''ג דלאו מנחת חוטא היא ולא מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה [מהקטיר], ואין שייריה נאכלים, הואין ובאה להתיר החדש ולא התירה. וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן: או שלא לשמן ולשמן. דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסול, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמשמע לן:
ב. אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַר בְּגָדִים, מְחֻסַר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסוּל. קָמַץ בַּשְּׂמֹאל, פָּסוּל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בַּיָּמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:
ברטנורה (ב) זר ואונן טבול יום וכו'. כולהו מפורשים בפרק ב' דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה: ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה: יושב. דבעינן לעמוד לשרת: על גבי כלים וכו'. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה: בן בתירא אומר יחזיר. הקומץ לתוך המנחה: ויחזור ויקמוץ בימין. והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא: עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואחר כך מלקט אותם ונותנם עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט: מבורץ. מלא וגדוש: שקמצו בראשי אצבעותיו. שלא פשטן על כל פס ידו: פושט את אצבעותיו על פס ידו. מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו, ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה, ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה, ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב''ם כתב שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא (דף יא), דהיינו שממלא כפו ממנה כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהא מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה, ומלמעלה בגודל, ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש, ושיטת הגמרא כדברי, וכן פירשוה כל רבותי:
ג. רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסֵר שַׁמְנָהּ, חִסֵר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מְקֵּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מְקֵּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בַּכֶּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
ברטנורה (ג) ריבה שמנה. ששיעור השמן לוג לכל עשרון, ואם ריבה שנתן שני לוגין או יותר לעשרון דחזו לשתי מנחות פסול: חיסר שמנה. פחות מלוג שמן לעשרון סולת: חיסר לבונתה. שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה. אבל אם יש בה שני קרטין כשרה, דכתיב (ויקרא ו) את כל הלבונה אשר על המנחה, כל משמע אפילו קורט אחד, דכל משמע כל דהו כדכתיב (מלכים ב ד) אין לשפחתך כל בבית. את לרבות עוד קורט אחד, הרי שנים. ואילו ריבה לבונתה לא קתני, דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצים דאז ריבה יותר מדאי: לאכול שייריה בחוץ. חוץ לעזרה: או להקטיר קומצה בחוץ. דמחשבה פוסלת בין שחשב על אכילת אדם בין שחשב על אכילת מזבח, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת לאכילת אדם, ואחת לאכילת מזבח, וההוא קרא במחשבה מיירי, דכתיב (שם) המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפגל, ואינו נפגל ביום השלישי, אלמא במחשבה מיירי שחשב עליו לאכלו ביום השלישי: פסולה. דמחשבת חוץ למקומו פוסלת בקמיצת המנחה, כמו שפוסלת בשחיטת הזבח. ומה שפוסל בזבח בשחיטה בקבלת הדם בהולכת דם בזריקת הדם, פוסל המנחה בקמיצה בנתינה בכלי שרת בהולכה בהקטרת הקומץ ולבונה, ארבעה כנגד ארבעה. והקומץ והלבונה עצמן חשובים גבי מנחה כמו הדם והאימורים אצל הזבח. ושיירי מנחה הנאכלים, כבשר הזבח הנאכל. ובפרק ב' דזבחים מפורשים כל הני פסולים והתם ילפינן להו כולהו מקראי: לאכול דבר שדרכו לאכול. כגון שיריים: דבר שדרכו להקטיר. כגון הקומץ. אבל אם חשב לאכול הקומץ או להקטיר השיריים חוץ לזמנו, לא פסל, דבטלה דעתו אצל כל אדם: ובלבד שיקרב המתיר. הקומץ: כהלכתו. כאילו היה כשר, שלא יהא שם שום פסול אלא הפגול בלבד. אבל אם יש בו פסול אחר אינו חשוב יותר פגול ואין בו כרת: קמץ בשתיקה. שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה: ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. כלומר שבשלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנן:
ד. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה (ד) קמץ חוץ למקומו. חשב בשעת קמיצה לאכול השיריים חוץ לעזרה: נתן בכלי הלך והקטיר חוץ לזמנו. ובאחת משלש עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנן: מנחת חוטא וקנאות. יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פגול, כגון שלא לשמן, דאמרינן בריש פרקין דפסולות אם קמצן שלא לשמן, ושלשת שאר העבודות חשב עליהן חוץ לזמנן, או אפילו הראשונה חוץ לזמנה והשאר שלא לשמן, הוציאו מידי פגול: או שקמץ או נתן בכלי או הוליך או הקטיר שלא לשמן. כלומר, אי זו מאלו שעשה שלא לשמן, והשאר על מנת לאכול לשיריים חוץ לזמנו, לא קרב המתיר כמצותו ואין בשיריים כרת: כזית בחוץ וכזית למחר. חשב באחת מן העבודות שתי מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ועד השתא איירינן בשתי עבודות שחשב באחת חוץ לזמנו ובאחרת חוץ למקומו, ועכשיו מיירי שחשב בשתיהן בעבודה אחת. ולר' יהודה אצטריך, דלא תימא בשתי עבודות הוא דפליג רבי יהודה דבתר קמייתא אזלינן, אבל בחדא עבודה מודה, קמשמע לן: כזית למחר וכזית בחוץ. אע''פ שחשב תחלה לחוץ לזמנו, הוציאתו שניה מידי כרת: אמר ר' יהודה זה הכלל וכו'. ר' יהודה פליג אתנא קמא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות. ואין הלכה כר' יהודה:
גמרא מנחות דף י''א ע''א
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָא כֵּיצַד קוֹמְצִין. אָמַר לֵיהּ כִּדְקָמְצֵי אִינְשֵׁי. אֵיתִבֵיהּ זוֹ זֶרֶת זוֹ קְמִיצָה זוֹ אַמַּה זוֹ אֶצְבַּע זוֹ גוּדָל. אֶלָּא לְהַשְׁווֹת (כְּלוֹמַר קוֹמֶץ מְלֹא הַיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חָסֵר וְאַחַר כָּךְ מוֹחֵק בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה מִלְּמַטָּה) הֵיכִי עֲבִיד אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ. תַּנְיָא נַמֵּי הֲכִי (ויקרא ב') מְלֹא קֵמְצוֹ יָכוֹל מְבוּרָץ תַּלְמוּד לוֹמַר בְּקֵמְצוֹ. אִי בְּקֵמְצוֹ יָכוֹל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו תַּלְמוּד לוֹמַר מְלֹא קמְצוֹ הָא כֵּיצַד חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת מוֹחֵק בְּגוּדְלוֹ מִלְּמַעְלָה וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה וְזוֹהִי עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹהִי וְתוּ לֹא וְהָאִיכָּא מְלִיקָה. וְהָאִיכָּא חֲפִינָה. אֶלָּא זוֹהִי אַחַת מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַב פַּפָּא פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא קֵמְצוֹ כִּדְקָמְצֵי אִינְשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מָאי. מִן הַצְדָדִין מָאי. מִמַּטָּה לְמַעְלָה מָאי תִּיקוּ. אָמַר רַב פַּפָּא פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא חָפְנָיו כִּדְחָפְנֵי אִינְשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מַהוּ. מִן הַצְדָדִין מַהוּ. חָפַן בְּזוֹ וּבְזוֹ. וְקֵרְבָן זוֹ אֵצֶל זוֹ מַהוּ תִּיקוּ. בָּעֵי רַב פַּפָּא דְּבָקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּדוֹפְנֵיהּ דְּמָנָא מָאי. תּוֹךְ כְּלִי בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא אוֹ דִילְמָא הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא. תִּיקוּ. בָּעֵי מַר בַּר רַב אָשֵׁי הֲפָכֵיהּ לְמָנָא וּדִבָקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּאַרְעִיתָא דְמָנָא מָאי הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא אוֹ דִילְמָא כְתִקּוּנוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא תִּיקוּ:
רש''י כדקמצי אינשי. משמע בכל האצבעות: זרת. אצבע קטנה ממנה מתחיל בזרת ונפקא מינה למדת חשן זרת ארכו: זו קמיצה. ממנה מתחיל הקומץ מאותו אצבע שאצל הקטנה: זו אמה. ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים לפי שהיתה ארוכה מכולן וב' אמות היו בשושן הבירה ב' מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו שהוא ארוך: זו אצבע. לטבל הכהן אצבעו בדם: זו גודל. לבהונות דמנורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת. ומשני כי אמרינן דכולהו אצבעות בעינן לקמיצה: להשוות. דאם יוצא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל: היכי עביד. אמתניתין מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ: תלמוד לומר בקומצו. והרים ממנו בקומצו: בראשי אצבעותיו. מעט שלא יגיע עד פס ידו: במחבת ובמרחשת. דמעשיהן אשויין דאמר לקמן בפ' אלו מנחות נקמצות דלאחר שהן אפויין פותתן וקומץ הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו הלכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה: וזו היא עבודה קשה שבמקדש. שבקושי גדול הוא משום ולא יהא לא חסר ולא יותר: מליקה. אמר בפ' קדשי קדשים זו היא עבודה קשה: ובחפינה. נמי אמרינן בפרק הוציאו לו במסכת יומא אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ומעלה בגודלו וכו' וזו היא עבודה קשה: כדקמצי אינשי. מכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו: בראשי אצבעותיו. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו מהו: מן הצדדין. שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו. לישנא אחרינא מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי: מלמטה למעלה. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ: מלא חפניו. דיה''כ קטורת סמים דקה: כדחפני אינשי. שמכניסין צידי ידיהם וחופנים: מן הצדדין. שהכניס קטורת בחפניו דרך בין גודל לאצבע ל''א מן הצדדין של כלי: דבקיה לקומץ. בשעת קידושו בכלי בדפנו דמנא מבפנים: בארעיתא דמנא. כגון שהיה לכלי בית קבול מאחוריו כמו שיש בקערות:
זוהר בא דף מ''ג ע''ב
יִחוּדָא דָא הָא אַמְרָן בְּכַמָּה דוּכְתֵּי יִחוּדָא דְכָל יוֹמָא אִיהוּ יִחוּדָא דִקְרָא. (דברים ו') שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ הָא כֻלְּהוּ חַד. וְעַל דָּא אִקְרֵי אֶחָד. הָא תְּלַת שְׁמָהָן אִינוּן הֵיךְ אִינוּן חַד. וְאַף עַל גַּב דְּקָרֵינַן אֶחָד הֵיךְ אִינוּן חַד אֶלָּא בְחֶזְיוֹנָא דְרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְיְידָע וְאִינוּן בְּחִיזוּ דְעֵינָא סְתִּימָא לְמִנְדַּע דִּתְלָתָא אִלֵּין אֶחָד. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע קוֹל אִיהוּ חַד וְאִיהוּ תְלָתָא גוֹוָנִין אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא וְכוּלְהוּ חַד בְּרָזָא דְקוֹל (וְלָאו אִינוּן אֶלָּא חַד) אוּף הָכָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אִינוּן חַד. תְּלָתָא גוֹוָנִין וְאִינוּן חַד. וְדָא אִיהוּ קוֹל דְּעָבִיד בַּר נַשׁ בְּיִחוּדָא וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיה בְּיִחוּדָא דְכֹלָּא מֵאֵין סוֹף עַד סוֹפָא דְכֹלָּא בְּהָאי קוֹל דְּקָא עֲבִיד בְּהַנֵּי תְלָתָא דְאִינוּן חַד. וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְכָל יוֹמָא דְאִתְגַלֵי בְּרָזָא דְרוּחַ קוּדְשָׁא וְכַמָּה גַוָונִין דְיִחוּדָא אִתְעֲרוּ וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט. מָאן דַּעֲבִיד הָאי עֲבִיד. וּמָאן דַּעֲבִיד הָאי עֲבִיד. אֲבָל הָאי יִחוּדָא דְקָא אֲנַן מִתְעֲרֵי מִתַּתָּא בְרָזָא דְקוֹל דְּאִיהוּ חַד דָּא הוּא בְרִירָא דְמִלָּה הָאי בִּכְלָלָא לְבָתַר פְּרַט כִּדְקָאַמְרָן. פָּרָשָׁה רְבִיעָאָה הוּא רָזָא דְדִינָא קַשְׁיָא הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִלֵּין אִינוּן תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא וּתְפִלִּין דִּדְרוֹעָא כְּגוֹוָנָא דָא בְחַד בֵּיתָא. וְהָא אִתְעַרְנָא בְהוּ כֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא. קַשְׁרָא דִתְפִלִּין דְּרֵישָׁא אִיהוּ דָלֶ''ת וְעַל דָּא כְתִיב (שמות ל''ג) וְרָאִיתָ אֶת אַחֹרָי. וְעַל דָּא אִיהוּ לַאֲחוֹרָא וְתַמָּן אִתְקְשַׁר כֹלָּא בְּקִשְׁרָא חֲדָא וְאִיהִי כַּד מַנְחָא אִלֵּין תְּפִלִּין דִּדְרוֹעָא לְאִתְקַשְּׁרָא (ס''א אִית קִשְׁרָא) אַחֲרָא רָזָא דִבְרִית קַדִּישָׁא רָזָא דָא כְּמָה דְאִתְמַר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּיַדְעִין רָזָא דָא וְאִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְאַנָּחָא לוֹן כָּל יוֹמָא לְמֶהֱוֵי בְדִיּוּקְנָא עִילָאָה וַעֲלֵיהּ כְּתִיב וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ עַד כָּאן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
תרגום הזוהר
יִחוּד זֶה בֵּאֲרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. יִחוּד שֶׁל כָּל יוֹם, הוּא יִחוּד הַכָּתוּב, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה', וְכֻלָּם הֵם אֶחָד. וְעַל כֵּן נִקְרָא אֶחָד. שׁוֹאֵל. הֲרֵי שְׁל. שָה שֵׁמוֹת הֵם, וְאֵיךְ הֵם אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים אֶחָד, דְּהַיְנוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. אֲבָל אֵיךְ הֵם אֶחָד. אֶלָּא בַּמַּרְאֶה שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נוֹדָע, כְּשֶׁהֵם בְּסוֹד הַמַּרְאֶה שֶׁל עֵין הַסָּתוּם לָדַעַת שֶׁשְּׁל. שָה, הֵם אֶחָד, וְזֶהוּ סוֹד הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁמַע, שֶׁקּוֹל הוּא אֶחָד, וּבוֹ שָׁל. ש בְּחִינוֹת, אֵשׁ רוּחַ וּמַיִם, וְכֻלָּם אֶחָד בְּסוֹד הַקּוֹל. אַף כָּאן, ה' אֱלֹקֵינוּ ה', הֵם אֶחָד, שָׁל. ש בְּחִינוֹת, וְהֵן אֶחָד. וְזֶה הוּא קוֹל, שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בְּסוֹד הַיִּחוּד, לָשׂוּם כַּוָּנָתוֹ בְּיִחוּד כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, מִן אֵין סוֹף עַד סוֹף הַכֹּל, בְּיִחוּד קוֹל הַזֶּה, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּאֵלּוּ שְׁל. שֶת הַקַּוִּין שֶׁהֵם אֶחָד. וְזֶהוּ הַיִּחוּד שֶׁבְּכָל יוֹם, שֶׁנִּתְגַלֶּה בְּסוֹד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְכַמָּה אֹפַנִים שֶׁל יִחוּד נֶאֱמְרוּ, וְכֻלָּם אֱמֶת, מִי שֶׁעוֹשֶׂה יִחוּד זֶה עוֹשֶׂה טוֹב, וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה יִחוּד זֶה עוֹשֶׂה טוֹב. אֲבָל יִחוּד הַזֶּה, שֶׁאָנוּ מְעוֹרְרִים מִלְּמַטָּה, בְּסוֹד הַקּוֹל שֶׁהוּא אֶחָד, זֶהוּ בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר. זֶה הוּא בִּכְלָל. אַחַר כָּךְ פְּרָט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. פָּרָשָׁה הָרְבִיעִית, ה''ס דִּין הַקָּשֶׁה, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, אֵלּוּ הֵם אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁהֵם בְּאַרְבַּע בָּתִים. וּתְפִלִּין שֶׁל יָד הֵם גַּם כֵּן כְּעֵין זֶה, אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵם בְּבַיִת אֶחָד. וּכְבָר הֵעָרְנוּ בָּהֶם שֶׁכֻּלָּם הֵם סוֹד אֶחָד. הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, הוּא בְּצוּרָת ד'. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וְעַל כֵּן הַקֶּשֶׁר הוּא לְאָחוֹר. וְשָׁם נִקְשָׁר הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד. וְהִיא, הַמַּלְכוּת, כְּשֶׁמַּנִּיחָהּ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְהִתְקַשֵּׁר, בּז''א, יֵשׁ קֶשֶׁר אַחֵר, דְּהַיְנוּ הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהִיא בְּצוּרָת י', הוּא סוֹד שֶׁל בְּרִית הַקָּדוֹשׁ, וְסוֹד זֶה הוּא כְּמוֹ. שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַנִּיחָם בְּכָל יוֹם, לִהְיוֹת בַּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, וְעָלָיו כָּתוּב, וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
הלכה פסוקה
הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א
א. אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָה אָסוּר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר: ב. מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה בַּשּׁוּק אָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא רָץ וּמְסַלְקָהּ לִצְדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְכָל הַמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק אַחֲרֵי אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאָסוּר לַעֲבוֹר עַל פֶּתַח אִשָּׁה זוֹנָה עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה') וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ: ג. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלוֹחַ יָדוֹ בִּמְבוּשָׁיו שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ לֹא יַכְנִיס יָדוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם לֹא יֶאֱחוֹז בְּאַמָּה וְיַשְׁתִּין. וְאִם הָיָה נָשׂוּי מֻתָּר וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לְאַמָּה כְּלָל אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו:
מוסר
מלוקט
הָאִיש אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו מַיִם הַזֵּידוֹנִים וְנִכְשַׁל בְּאִיסוּרֵי עֲרָיוֹת אוֹ בָא עַל הַגוֹיָה אוֹ הִשְׁחִית זַרְעוֹ יִתְמַרְמַר יִדְכֶּה יָשׁוֹחַ עַל אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת בּוֹרְאוֹ וּפָגַם בְּשֵׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ. וְלָאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ אֵיךְ יֹאכַל מַעֲדַנִים. וְהוּא מוּכָן לְפוּרְעָנוּת וְיַגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָיו. אֵיךְ יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי וְהוּא לָבוּשׁ בְּטֻמְאָה וּלְבוּשׁ נַפְשׁוֹ מְלֻכְלָךְ וּמְטֻנָף קָרוּעַ לְבוּשׁ הַבּוּ''ז. אֵיךְ יִשְׂתָּרֵר עַל מְשָׁרְתָיו וְהַסָּרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ וְהוּא בָזוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחַיִל דָא עַבְדָא דְמָרִיד בְּמָרֵיהּ וְהוּא נִתְעָב וְנֶאֱלָח לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אֵיךְ יִישַׁן עַל מִטָּה כְבוּדָה וְהוּא מוּכָן לָלֶכֶת מִדֶּחִי אֶל דֶחִי בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אַכְזָרִים צוֹרְרִים. אִי לָזֹאת הִשְׁתּוֹנֵן וְהִתְבּוֹנֵן לָשׁוּב אֶל ה' וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ וִימִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵל שָׁבִים: