אחת ולתמיד: מדוע נשים פסולות לעדות?

אשתף אותכם בשאלה שקיבלתי, ובתשובה שהשבתי עליה. חשוב לי לשתף גם את השאלה, כי אני רואה שמדובר בטעות רווחת.

שאלה: "מדוע נשים אינן כשרות לעדות? אפשר שבעבר הן היו פחות 'בעניינים', אולי תמימות יותר. אבל היום הן מתנהלות בעולם של גברים, רבות מהן אמינות וחדות אף יותר מהגברים. מדוע, אם כן, לא נקבל את עדותן?".

תשובתי: הרעיון כאילו נשים אינן מעידות משום שהן פחות בעניינים או תמימות, הוא שגוי לחלוטין. אין שיקולים כאלו בהלכות עדות. וכי גבר שהוא תמים או לא בעניינים – נפסל לעדות? להיפך, לפעמים עדות של אדם תמים היא מסיחה לפי תומה ומשמעותית הרבה יותר. ככל שהאדם ישר ונאמן – הוא כשר לעדות, ותפקידם של הדיינים לחקור ולבדוק את משמעות עדותו, והאם לקבלה.

ברור שחכמים ראו בנשים כשרות ונאמנות, ולא עלה על הדעת "לפסול" אותן לעדות. הניסוח של חכמים הוא שעדות אינה נוהגת בנשים, כלשון המשנה, ובגמרא (שבועות ל ע"א) הוסיפו שאשה אין דרכה להעיד. ממילא, כאשר מונים את הפסולים לעדות ניתן למנות את האישה, אבל אין זה מחמת שהיא לא נאמנת, כמו רשימת ה"פסולים לעדות" במסכת סנהדרין.

כאשר אנחנו מדברים על "עדות", מיד עולה בדמיוננו "דוכן העדים" באיזה משפט רצח מהסרטים, אבל במשנה ובתלמוד זה אינו הנושא. מדובר על עדים שאדם "מעמיד", כאשר הוא מוכר קרקע, מבצע עסקה, מוסר צוואה, מקדש או מגרש אישה. במצבים אלה הוא צריך לייחד שני עדים שיהיו מקיימי הדבר, ואם וכאשר יתעורר ספק – יזמנו אותם להעיד על כך, יחקרו אותם על פרטי העסקה וכדומה.

על זה קבעו חז"ל, שאין להעמיד נשים לעדות, כי אין דרכן בכך. אין להכניס אותן לעולם הזה, שבו יצטרכו למדוד ולפקח, להאזין ולרשום, ואחר כך ללכת לבית הדין או למועצת העיר כדי לנהל ויכוחים ודיונים.

נכון שבעולם המודרני התנאים השתנו, ונשים מעורות יותר בעולם הזה, בלי קשר לדין העדות, וזה נושא נפרד – איך להגיב למציאות המודרנית. רבנים ופוסקי הלכה אינם מורים שהאישה צריכה להיות רק בבית ואסור לה לעבוד בעריכת דין, או במשרד עורכי דין, או במשרד המשפטים וכדו'. מקפידים על סביבת עבודה נקיה מתערובת, מדעות זרות, וכדומה, אבל לא פוסקים שהאישה צריכה להיות בבית.

במשפטים שבהם בית המשפט צריך את העדים, אף אחד לא העמיד אותם, הם במקרה היו בשטח – נשים כן כשרות לעדות. כל דבר שמתרחש במקום שאין בו גברים – נשים מעידות עליו. מיילדת מעידה על שייכות הוולד לאמו, היא תקבע אם הוא כהן, לוי או ישראל, או אפילו גוי. קטטה שמתרחשת "בבית מרחץ של נשים", פוסק השולחן ערוך שאישה כשרה להעיד מה אירע שם, שהרי אין שם גברים.

אמור מעתה, אף אחד לא "פוסל" נשים לעדות. עדות משפטית על פרוצדורות היא סוג של תפקיד שאינו נוהג בנשים, מתאים להן פחות, וראוי פחות להכניס אותן לתחום. זה ודאי לא קשור לאיזו תכונה נשית - דווקא לנשים יש יותר תפיסה של פרטים במרחב, כפי שאמרו חכמים שאישה, עינה מבחנת באורחים. היא שמה לב לכל מיני דברים שהגבר לא שם לב אליהם. וכן אמרו על האישה השונמית, שהבחינה בפרטים שונים, ולפיהם הבינה שאלישע הוא איש קדוש.