דבורי רובינשטיין (וקשטוק): איך התחילה אצלך השנה?

איך התחילה אצלך שנת הלימודים?

מקווה שבטוב.

(אצלי, כבר בבוקר הראשון, כוס חלב שלמה נשפכה על החצאית החדשה של מלי וכל הריצפה במטבח הפכה לדבק, פסיעות דביקות ושחורות ברחבי הבית. כיף).

מקווה, כי יש בשנה הארורה הזו כל כך הרבה משפחות שלא התחילו את שנת הלימודים בכלל, או התחילו על צד שמאל.

אסור לנו לשכוח אותם: את המפונים, את ילדי ונכדי הנרצחים והנרצחות, החטופים והחטופות, שלא לדבר על הילדים החטופים בעצמם (ילדי משפחת ביבס, שרק אלוקים יודע מה איתם עכשיו), ילדי חיילי המילואים שנפלו, הנשים שלהן שנערכו לבד השנה, ואלו שאביהם משרת בזמן שהם עושים את צעדיהם אל תוך הגן/הכיתה.

מי שלא נכלל ברשימה הזו – שפר עליהם מזלם.

אצלינו שנת הלימודים התחילה לפני כולם, כשטובי התחיל את המתיבתא (מסתבר שאצלנו "בין הזמנים" קצר ממש, ולא כמו כל המסגרות).

דסי התחילה ביום ראשון בגן שפה, שנה שניה, עם צוות נדיר ומיוחד.

לאה ומלי התחילו השבוע. לאה עלתה לכיתה ו' ומלי לכיתה ד'.

מי היה מאמין.

לפעמים אני מסתכלת על הילדים שלי ולא מאמינה שהם גדלו ככה. רק אתמול הם היו כאלה קטנים.

כפי שאני משתדלת (ולא תמיד מצליחה), חשוב לי לפנק את הצוות שמלווה את ילדי לאורך שנת הלימודים. אני משתדלת לעשות את זה לאורך השנה, בדברים קטנים, ובברכות מהלב.

נכון, זו עבודה שהם מתפרנסים ממנה, אבל יש מהם שהלב שלהם גדול מהכיס, וההתגייסות לטובת ילד או ילדה שלי זו סיבה טובה מספיק להכיר טובה, להודות.

כך מצאתי את עצמי השבוע, עד השעות הקטנות של הלילה, יושבת וכותבת לכל אחד ואחת מכתב מהלב. העיקרון היה אותו עיקרון – חטיף "רבע לשבע" וחטיף "עד חצות", עם כמה מילים חמות שמודות על שהם נותנים את הלב בעבודה גם בשעות לא שעות, משעות הבוקר ועד בכלל.

עם חלק מהם אני מקיימת שיחות טלפון בשעות הלילה, כשהילדים ישנים.

עם החדשות והחדשים – ודאי עוד אדבר.

חלק מהם אני כבר מכירה: המשגיח של טובי, הגננות של דסי, המטפלת של לאה, המלווה בהסעה של דסי.

את אלו שלא, אבל אני יודעת שמחכה להם שנה מאתגרת, כי מה לעשות שילדי חיים במציאות מורכבת של בית להורים גרושים, אבל לא רק, אני מצ'פרת מראש ומזמינה להיות איתי בקשר מתי שצריך וגם מתי שלא.

אני כאן, נוכחת, רוצה להיות מעורבת ומעודכנת, כדי למנוע בעיות וכדי לסייע במה שאוכל.

בסוף, שילוב של עבודה משותפת בין ההורים (ובמקרה שלי – רק אני) לצוות - הוא הגב הכי חזק לכל ילד. וזו הדרך הכי טובה לקדם אותו.

היו מכתבים שכתבתי ודמעתי מהתרגשות, כמו אלו שליוו חלק מילדי בשנה הקודמת והשקיעו כל כך, והיו 2 מכתבים שכתבתי ובכיתי מכאב ומתקווה. כאב על מה שקיים, ותקווה למה שיכול להיות.

ביום שלישי בלילה, כשסיימתי ב-4 בבוקר לארוז את החבילות האחרונות והתיישבתי רגע להסתכל על פירות עבודתי, הבנתי כמה כוח זה לקח ממני, כמה מאמץ מחשבתי, והרבה יותר, מאמץ רגשי.

להיות אמא זה לא רק להיות זו שהעובר גדל בבטנה.

להיות אמא זה לשים את הלב שלך בכל ילד וילד, שאותו לא ניתן לנתק כמו את חבל הטבור.

ובלי לב של אמא, גם הַנְשמה לא תעזור.

והלב הזה שלי, שנמצא בכל אחד מארבעת ילדי, ידע הרבה מאד סערות השנה, ובמיוחד בתקופה האחרונה.

לא הכל אני שמה כאן.

יש אתגרים שלא נכון לחשוף אותם, עדיין או בכלל, כדי שלא לפגוע בתהליך, ובעיקר, בתוצאה, שהלוואי ותוכיח שהמאמצים, כל סוגי המאמצים שאני עושה בעבורם, היו שווים.

הבית שלי עבר לא מעט. הגירושים היו רק קצה הקרחון על מנת לסיים התמודדויות רבות, אך יש כאלו שגירושים לא יכולים לפתור.

וכשזה נוגע לילדים, זה כאב מסוג אחר.

ולמרות זאת, ועל אף הכל, ובעיקר בזכות, בזכות המחויבות שלי לילדים שלי, המחויבות לתפקיד שלי כאמא, נצלח גם אותם.

אין מבחינתי אף אפשרות אחרת.

שמה כאן את הרעיון, כדי שאולי תיקחו אותם, או כמותם, ותשלחו למי שעובד בשביל לטפח את הילדים שלכם, הנכדים שלכם, הלב שלכם.

לא חייבים ביום הראשון ללימודים. אפשר גם אחרי. מבטיחה לכם שזה אותו אפקט.

לצוות של טובי לא שלחתי בשבוע הראשון. לא הייתי מסוגלת. ישבתי מול הדפים וכל מה שרציתי זה לזרוק אותם ממני. הכוח שנדרש ממני בשביל להתיישב ולכתוב היה גדול מדי, והחלטתי שאני משחררת לרגע שאוכל, שהלב יהיה שם וגם המח והכוח.

שלחתי שבוע אחרי.

זה עדיין מתוק בשפתיים ומנחם בלב באותה המידה.

מבטיחה.

תזכרו, הכרת תודה היא מעשה אנושי בסיסי והיא חלק מגלגל מדהים של טוב שעובר מאחד לשני.

גלגל שמצליח להדביק אחרים בטוב הזה.

וכמה כוח זה נותן!

והנה סיפור על הכרת הטוב, טרי ממש: התקשרתי לאחד מאנשי הצוות שמלווים את הבן שלי. בשנה שעברה היתה לבן שלי, וגם לצוות שלו, שנה לא פשוטה. הם היו צריכים להיות מכילים וסבלניים יותר, וטובי היה צריך להתגבר על לא מעט קשיים של הסתגלות למסגרת תובענית של לימוד תורה מהבוקר עד הערב, מסגרת של ילדים גדולים יותר, שנדרש מהם... יותר.

השנה הוא התחיל ברגל ימין, ב"ה. משהו בו מאד בגר והוא נכנס לשנה ב' במתיבתא בחשק ובמוטיבציה. וה' הטוב שלח שליחים מופלאים שקסמו לו מיד על היום הראשון וב"ה מאה פעמים, הוא אוהב את המקום, את הצוות ואת החברים.

אז התקשרתי, רק להגיד... תודה, ולשתף שטובי מאושר. כי לא חכמה להתקשר רק כשקשה.

איש החינוך שהיה על הקו התרגש ולא מצא את המילים. שמעתי את קולו נחנק, מנסה להתגבר על ההתרגשות. מובן שהוא העביר את האחריות אלי: "זה בזכות התפילות שלכם", כך הוא אמר. ואני העברתי את הזכות אליו: "זה בזכות ההשקעה העצומה שלכם".

העיקר שיש "אשמים" לדברים טובים. ב"ה.

זמן קצר אחרי זה קיבלתי טלפון מאחת העוקבות שלי, שרצתה לשאול משהו. היא פתחה את השיחה במחמאות, וכמה התוכן שלי מרתק וכו', ואז היא אמרה, פחות או יותר את הדברים הבאים: "לפני שאני אומרת לך למה התקשרתי, את יודעת מאיפה אני חוזרת עכשיו? מללוות את ההורים שלי. מאז שקראתי את מה שכתבת על אבא שלך ועל כיבוד ההורים שלכם, קיבלתי על עצמי לא לחכות שהורי יתבגרו ורק אז להתגייס עבורם, אלא כבר עכשיו, ואני משדלת הרבה יותר בשבילם, בזכות הפוסטים על אבא שלך".

כמה התרגשתי! אין לתאר!

הודיתי לה על שהיא משתפת אותי בזכות הזו, שבוודאי תעמוד לה, וביקשתי רשות שתהיה המצווה גם לעילוי נשמתו של אבא שלי, שאני לא מפסיקה להתגעגע אליו, משה יהודא בן טוביה.

זה גלגל של טוב.

וכמה פשוט לעשות למישהו טוב.

הכי פשוט בעולם!

בואו נהיה טובים קצת יותר.

קצת.

שיאפשר לכולנו, טוב

יותר.

איתך, בעשיית טוב למען עולם טוב יותר.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן