כ-50 טון בשנה: השימושים המפתיעים של המלח בבית המקדש

בבית המקדש היתה לשכה מיוחדת, שנקראה לשכת המלח.

מדוע צריכים מלח בבית המקדש?

כמובן, משום שלפי דין התורה על כל קרבן יש להקריב מלח. המלח הוא חומר משמר, ולכן הוא "ברית מלח", מסמל את הנצח. כשם שבשר, למשל, שניתן במלח, אינו מתקלקל ואינו מחמיץ, כך הברית בין ישראל לה' תשתמר לעולם.

טעם נוסף אמרו הקדמונים, מאותה הסיבה שאסור להקריב דבש על המזבח: המתיקות מסמלת את היצר, את מה שמושך את האדם, והמלח מסמל להיפך. אנחנו לא מקריבים "אוכל טעים", כמו שסבורים עובדי האלילים, אלא מעלים ריח ניחוח לרצון בלבד. לכן לפי שיטה אחת, אפילו על עצי המערכה נותנים מלח, כי כל דבר שעולה על המזבח כרוך בברית מלח.

לפי חישוביו של פרופסור ר' זהר עמאר, על פי מקורות קדומים, הצריכה השנתית של מלח בבית המקדש הגיעה לחמישים טון לשנה! היה במקדש ממונה מיוחד על המלח, כפי שמסופר במסכת שקלים: "בן מקליט על המלח". הוא היה אחראי, כנראה, לרכישת המלח, לאחסונו בצורה נאותה ולחלוקתו לכהנים שצריכים למלוח את הקורבנות.

למלח היו עוד שימושים מעניינים, שלא כולם מוכרים לנו כיום. בתוספתא מסכת סוכה מסופר: "מעשה בביתוסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, ונפגמה קרנו של מזבח, ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו, כדי שלא יראה מזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד, פסול".

אותו ביתוסי היה ינאי המלך. כפי שסיפרנו כאן בעבר, הוא ביזה את מצוות ניסוך המים, והעם, מרוב כעס, רגמו אותו באתרוגיהם. מכת האש הזו גרמה לפגימה בקרן המזבח – נשברה האבן ממנה עשו את הקרן. הכהנים השתמשו במלח כדי להשלים את מבנה הקרן, כנראה על ידי הרטבתו במים והפיכתו לעיסה.

שימוש נוסף היה למלח במקדש: "היו בוזקין מלח על גבי הכבש כדי שלא יחליקו", (משנה ערובין). כיצד מועיל המלח שלא יחליקו? לפי סברה אחת, מדובר על ימי החורף הקרים, שבהם עשויה להיווצר שכבת קרח על גבי הכבש, והכהנים, שהולכים יחפים, עשויים להחליק עליה. המלח יוצר חום, ולכן גורם להמסת הקרח במקום שבו נבזק. המים הנוטפים מן הקרח הנמס ממיסים את האזור שסביבם. גם בזמננו משתמשים במלח להמסת קרח מכבישים.

עוד שימוש מעניין במלח הזכירו חכמים במסכת שבת: "נותנים בול של מלח לתוך הנר, בשביל שתאיר ותדליק". איך המלח עוזר לנר לדלוק? הסיבה היא, ככל הנראה, שבמקרה שהשמן אינו מזוקק דיו, הוא מכיל טיפות של מים, והמים נשאבים לפתילה ופוגעים באיכות הלהבה. המלח סופח את המים, וגורם לשמן להיות מזוקק יותר, ולאור להיות בהיר יותר. הגמרא באה לומר שם שהמעשה הזה מותר, ואינו נחשב ל"דרכי האמורי", שכן יש בו טעם והיגיון, ואינו כישוף, האסור על פי התורה.

דבר אחד נוסף שאולי קשור למלח, הוא דברי רבן שמעון בן גמליאל במסכת נדרים, שם נאמר בשמו: "אין מרובע מששת ימי בראשית", כלומר אין בעולם דבר שנברא מרובע. מרובע הוא יצירה אנושית. בבריאה יש עיגולים, אליפסות ועוד, אבל לא מרובעים. בהמשך, הגמרא מסבירה שהדברים הובאו בצורה לא מדויקת, והגרסה הנכונה היא "אין מרובע בבריות", וכפי שכתוב שם בירושלמי, יש מרובע באוכלין, איזה מרובע יש באוכלים? ייתכן שהכוונה לגרגרי המלח, שרבים מהם בצורה של קובייה קטנטנה.