אויבים בארץ ישראל (ה'): העות'מנים - השממה, השודדים והערים הנטושות

בשנת 1281 התמנה עות'מן הראשון לתואר "ביי", הוא מלך על נסיכות קטנה באסיה הקטנה (כיום בטורקיה). עות'מן היה מושל בחסד, ונסיכותו התרחבה אט אט והפכה לממלכה. במאה ה-16 היא כבר היתה אימפריה ששלטה ברוב המזרח התיכון ובארצות הבלקן.

ב-1517 כבש הסולטן סלים הראשון את ארץ ישראל, והוציאה מזרועות השלטון המתפוררים של הממלוכים. הוא כבש גם את מצרים, כונה "סלים האמיץ", קיבל את תואר ה"חליף" והכניס רוח חדשה בממלכתו האדירה.

גם בארץ ישראל הוא שלט ביד רמה, אבל ליישב אותה? לא עלה בדעתו. החל מסלים הראשון ואילך, מדיניות העות'מנים היתה שימור, לא הרחבה, למה? לב מלכים ושרים ביד ה'.

במאה ה-16, תקופת השיא של האימפריה העות'מנית, אחרי אלף שנה שבהן מתגוררים בארץ מוסלמים ברצף, מנתה כל אוכלוסיית הארץ כ-250,000 נפש, או קצת למעלה מזה. זהו מספר אנשים שאינו מספיק כדי ליישב ארץ. כשאין תושבים – הארץ בהכרח הופכת לשממה, הנהרות - לביצות, והחורבות - למלכודות שודדים וחיות טרף. ואכן, כך היה. הערים הבצורות פרחו, במידה מסוימת, וכל שאר הארץ – חורבה ושממה, "גפרית ומלח שממה כל ארצה". כך מצאו אותה עולי העלייה הראשונה, וכך מצאו אותה תלמידי הגר"א והבעש"ט, שעלו במסירות נפש ליישב ארץ קדושה ושוממה. לאט לאט הסירו את הקללה הרובצת על תלמיה, והפריחו אותה.

היסטוריון כותב: "בשל הירידה הכללית שנמשכה בתקופה זו, המגיפות שפגעו בתושבי הערים ושאר פגעים ותלאות שידעו, סביר להניח שבסוף המאה השמונה עשרה היה מספר תושבי ארץ ישראל קטן יותר, 200,000 – 250,00 נפש, ובתוכם גדל היסוד הבדואי הנודד".

ג'ון פלמר, נוסע אנגלי מהמאה ה-16, כתב במסעותיו: "הארץ נראית ריקה ושוממה, הכפרים נדמים כנטושים והאדמה אינה מעובדת".

הנוסע הצרפתי הנרי דה קונפלנס, במסעותיו במאה ה-16: "הארץ נראית ריקה, כאילו ננטשה לגמרי. השדות לא מעובדים והכפרים נטושים".

הנוסע האנגלי ג'ון סנדרסון, במסעותיו במאה ה-16: "לאורך המסע לא ראיתי נפש חיה, השממה שולטת בארץ".

1695, רולנדי, "סיור בפלסטינה", מתאר את הארץ כריקה ברובה. תושביה המעטים התרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה. בדרכים בין הערים שודדים, הארץ כולה היתה שוממה.

הנוסע הבלגי אוגוסטין פולט, במסעותיו במאה ה-17: "הכפרים ריקים, השדות לא מעובדים ואין זכר לחיים".

הנוסע ההולנדי קורנליס דה ברוין, במסעותיו במאה ה-17: "הארץ נראית כאילו ננטשה מזמן, הכל שומם וריק".

הנוסע הצרפתי שארל דה ל'הם, במסעותיו במאה ה-17: "הכפרים ריקים, הבתים נטושים והאדמה לא מעובדת".

1706, הנוסע גדליה מסיאמיטץ: "דרכי ציון אבלות, אי אפשר לנוע מעיר לעיר, כי כל הארץ שודדים".

הנוסע האנגלי הנרי מונדל, במסעותיו במאה ה-18: "הארץ שוממה וריקה מאדם, הכל נטוש ודומם".

הנוסע האיטלקי פרנצ'סקו גווידוטי, במסעותיו במאה ה-18: "לא ראיתי נפש חיה לאורך הדרך, הארץ ריקה ושוממה".

אלפונס דה למרטין, משורר ופוליטיקאי צרפתי, כתב בספרו, "זיכרונות מהמזרח" (1835): "מחוץ לשערי ירושלים לא ראינו שום יצור חי, לא שמענו שום קול חי. מצאנו את אותו הריק, אותה הדממה כמו שהיינו מוצאים לפני שערי פומפיי או הרקולנאום. דממה מוחלטת שוררת בעיר, בדרכים, בארץ".

ויליאם ת'אקרי, סופר אנגלי, כתב בספר המסעות שלו, "מקורנהיל לגרנד קהירו" (1846): "שממה כאן שלא ניתן אפילו לדמיין חיים ופעולה".

ג'יימס פין, קונסול בריטי בירושלים בין השנים 1846-1863, כתב ב"דרכים צדדיות בפלסטין": "הארץ ברובה ריקה מאוכלוסייה ולכן הצורך הגדול ביותר שלה הוא אוכלוסייה".

לואי פרנסואה קאס, נוסע צרפתי, כתב בספרו "מסעות לפלסטין" (1847):"אין כאן דבר מלבד שדות ריקים ובודדים. הכפרים מועטים והאוכלוסייה דלילה".

הווארד קרוסבי, כומר וחוקר אמריקאי, כתב ב"ארצות המוסלמים" (1851): "אין כפר בודד בכל שטחה; לא למשך שלושים קילומטרים בכל כיוון. אפשר לרכוב כאן עשר מייל ולא לראות עשרה בני אדם".

ארתור פנרין סטנלי, כנסייתי והיסטוריון בריטי, בספרו סיני ופלסטין (1856): "ביהודה זו כמעט לא הגזמה לומר שבמשך קילומטרים רבים אין שום סימן חיים או יישוב".

הרמן מלוויל, הסופר האמריקאי, כתב ביומנו בזמן ביקורו בפלסטין ב-1857: "עברנו כמה קילומטרים של גבעות קשות, כשיברון כמו הרי הירח. הארץ היא מקום שנראה כאילו הוענקו לה מעט מאוד טובות".

טיטוס טובי, גנרל אמריקאי, כתב במכתביו (1858): "הארץ השוממה הזו יכולה לחיות מחדש, אך בינתיים היא שממה וריקה."

ו. מ. תומסון, מיסיונר אמריקאי, כתב בספרו הארץ והספר (1859): "דממה עצובה ועגומה שוררת בעיר, בדרכים ובארץ; כל הארץ נראית כאילו מתאבלת, וקללת אלוהים ניתכה עליה ועל יושביה".

מארי רוג'רס, סופרת בריטית, תיארה את הארץ בספרה "שנה בארץ הקודש" (1862): "השממה מוחלטת. קשה למצוא סימן לחיים מודרניים".

גוסטב פרייטאג, סופר ומחזאי גרמני, כתב ב-תמונות של חיים גרמניים (1862): "מהיום שבו הצלבנים כבשו את ירושלים ב-1099, ועד זמננו, הארץ איבדה את התרבות, ובמאות השנים האחרונות הייתה שממה שוממה".

הנרי בייקר טריסטרם, כנסייתי וחוקר טבע בריטי, כתב ב-ארץ ישראל: יומן מסעות בפלסטין (1865): "כמה עשרות כפרים פזורים על פני הארץ, דלילים באנשים מגזע שונה מאלה שעיבדו את אדמתה בימים עברו".

1867, מארק טויין, "מסע תענוגות בארץ הקודש": אף כפר אחד לא תמצא לכל ארכו של עמק יזרעאל, למרחק שלשים מיל מזה או מזה, יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים".

1868, ג'והן מקריגור, "רוברוי על הירדן": "הארץ ריקנית, הליכה במשך עשרות קילומטרים בלי לראות נפש חיה".

וולטר ק. קינגסטון, נוסע וסופר בריטי, כתב ב"מסעות בירושלים" (1870): "השממה ששוררת בארץ נראית כאילו לא ראתה חיים במשך מאות שנים".

1882, צ'ארלס וורן, "ירושלים של מטה": "הארץ, שהיתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש, עודנה עומדת בשממונה... מעטים יתכחשו לעובדה שארץ ישראל נתונה בכבלי קללה".

פרדריק ארתור ברידגמן, אמן אמריקאי, תיאר את פלסטין במכתביו (1883): "שממה היא מילה חזקה, אך היא מתארת בצורה הטובה ביותר את המראה הכללי בערים ובכפרים".

לורנס אוליפנט, סופר בריטי, נוסע ומיסטיקן נוצרי, כתב ב"חיפה, או חיים בפלסטין המודרנית" (1887): "הארץ במצב של הזנחה ושממה, כמעט שאין לה תקדים בהיסטוריה".

1888, ג'ון ויליאם דוסון: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בארץ ישראל".

פייר לוטי, סופר צרפתי שביקר בארץ הקודש ב-1895, כתב בספרו "ירושלים": "ברכיבה לירושלים מיפו דרך הגבעות, שמתי לב לריק מוחלט... יש תחושת שוממות מוחלטת בכל המרחבים הללו, של כלום, של ריק, שגורמת לרעוד כאילו המוות עבר כאן".

גרטרוד בל, סופרת, נוסעת וארכיאולוגית בריטית, כתבה במכתביה (1900): "פלסטין יושבת באפר ואפר. מעליה רובצת קללה שייבשה את שדותיה וכבלה את כוחותיה".

צ'ארלס ויליאם אליוט, נשיא אוניברסיטת הרווארד, כתב ב"כמה דרכים לשלום" (1913): "פלסטין היא ארץ הרוסה. התרבות העתיקה שלה נעלמה; האדמה הרצויה דלילה באוכלוסיה".

הרי ראינו רצף של עדויות עד שנת 1913, לפני מאה ועשר שנים, רגע לפני מלחמת העולם הראשונה, הארץ הלכה והידלדלה, הלכה והתרוקנה, עד שהאירה פניה לבני ישראל השבים לארצם.