הפרק היומי בתנ"ך | ביאור פרק ט' בספר שופטים: משל יותם

תקציר הפרק

אבימלך, בנו של גדעון, פונה אל אנשי שכם, שהיו גם משפחתו, ומשכנע אותם להמליך עליהם את אבימלך. אבימלך הורג את אחיו האחרים, אך יותם, הבן הקטן, מצליח להתחבא ולא להיפגע. לאחר מעשה זה הומלך אבימלך למלך.

לאחר המלכת אבימלך, יותם עומד בראש הר גריזים ובקולו נושא נאום. בנאומו מנסה יותם להבהיר לאנשי שכם שבחירתם באבימלך כמלך שלהם, היא שגויה. הוא מציג סיפור ובו ראשי האילנות פונים לעצים שונים כדי למלוך עליהם, אך רק האטד מסכים למלוך. יותם מסכם את דבריו ואומר "וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל... שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם. וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא". מיד לאחר דבריו יותם נס מפני אבימלך אחיו.

לאחר מכן מתחילות מרידות בין אבימלך ובעלי שכם, בעקבות רוח רעה שה' שולח. המתיחות גורמת לקרבות בין אנשי שכם וצבא אבימלך. לאחר מספר קרבות, הקרב שהכניע את המרידות הוא הקרב על העיר תבץ, שם אישה השליחה פלח רכב על ראשו והוא מת מיד.

הפרק המלא

(א) וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר.

(ב) דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי.

(ג) וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא.

(ד) וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו.

(ה) וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא.

(ו) וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם.

(ז) וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹוקים

(ח) הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה [מָלְכָה] עָלֵינוּ.

(ט) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹוקים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

(י) וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ.

(יא) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

(יב) וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מלוכי [מָלְכִי] עָלֵינוּ.

(יג) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹוקים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

(יד) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ.

(טו) וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

(טז) וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאִם טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ וְאִם כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ.

(יז) אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן.

(יח) וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֲמָתוֹ עַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא.

(יט) וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם.

(כ) וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ.

(כא) וַיָּנָס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו.

(כב) וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

(כג) וַיִּשְׁלַח אֱלֹוקים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ.

(כד) לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו.

(כה) וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ.

(כו) וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם.

(כז) וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱ‍לֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ.

(כח) וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן עֶבֶד מִי אֲבִימֶלֶךְ וּמִי שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא בֶן יְרֻבַּעַל וּזְבֻל פְּקִידוֹ עִבְדוּ אֶת אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם וּמַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ.

(כט) וּמִי יִתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְאָסִירָה אֶת אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה.

(ל) וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר הָעִיר אֶת דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן עָבֶד וַיִּחַר אַפּוֹ.

(לא) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בְּתָרְמָה לֵאמֹר הִנֵּה גַעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה וְהִנָּם צָרִים אֶת הָעִיר עָלֶיךָ.

(לב) וְעַתָּה קוּם לַיְלָה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ וֶאֱרֹב בַּשָּׂדֶה.

(לג) וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל הָעִיר וְהִנֵּה הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ.

(לד) וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לָיְלָה וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים.

(לה) וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִן הַמַּאְרָב.

(לו) וַיַּרְא גַּעַל אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל הִנֵּה עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים.

(לז) וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים.

(לח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ.

(לט) וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ.

(מ) וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר.

(מא) וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת גַּעַל וְאֶת אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם.

(מב) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ.

(מג) וַיִּקַּח אֶת הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן הָעִיר וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם.

(מד) וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם.

(מה) וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח.

(מו) וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית.

(מז) וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם.

(מח) וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר צַלְמוֹן הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי.

(מט) וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה.

(נ) וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ.

(נא) וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל.

(נב) וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ.

(נג) וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ.

(נד) וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת.

(נה) וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.

(נו) וַיָּשֶׁב אֱלֹוקים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת שִׁבְעִים אֶחָיו.

(נז) וְאֵת כָּל רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹוקים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל.

ביאור מילים קשות בפרק

הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל - האם עדיף לכם שימלכו עליכם כל כל שבעים הבנים של גדעון.

אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד - או שעדיף לכם שרק אדם אחד ימשול עליכם.

וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית - תושבי שכם נתנו לאבימלך שבעים שקלי כסף מבית העבודה זרה של בעל ברית. בבית העבודה זרה של בעל ברית היו מונחים שקלי כסף, ותושבי שכם נתנו לאבימלך שבעים שקלים שהיו חלק מסכום הכסף שהיה מונח שם.

אֲנָשִׁים רֵיקִים - אנשים שאין להם שום מעלה, אנשים שריקים מכל מעלה.

וּפֹחֲזִים - אנשים מהירים, אנשים שעושים את מעשיהם במהירות וללא מחשבה.

הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי - האם אמנע מלתת את השמן שטמון בפירות הטובים שלי?

יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים - הרי בשמן שמופק מפירותיי מכבדים את ה' ואת בני האדם.

לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל - ה' שלח את הרוח הרעה בין אבימלך לתושבי שכם כדי להשיב להם על גזל השלטון משבעים בניו של גדעון.

כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה - בסך הכל מתו כאלף אנשים ונשים תושבי מגדל שכם.

פירושים מעניינים של פרשנים

מלבי"ם: הסיבה שבחרו באבימלך שימשול עליהם לא הייתה טובת הכל (שהייתה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בטענה שעדיף לכלל שאדם אחד ימשול עליהם ולא שבעים) אלא רק בגלל טובתם האישית שהם רצו שאבימלך ימלוך עליה מצד שהוא היה קרוב משפחה שלהם.

רד"ק: רועי בקר שהיו אכזריים או נבזים.

רש"י: אבימלך הנהיג את ישראל על כרחם ובגאווה.

רד"ק: בגלל שאבימלך מלך מעצמו ועם ישראל בעצם לא קיבל אותו למלך (חוץ מתושבי שכם) והוא לא החזיר את עם ישראל למוטב, הכתוב לא השתמש בלשון ש.פ.ט. אלא בלשון "וישר".

רש"י: גדעון עצמו הוא ממשפחת אביעזר שהייתה האלף הדל שבמנשה וממילא אין זה ראוי לעבוד את בנו. לדבריו של רש"י געל זלזל גם בגדעון ולא רק באבימלך.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

זהו שאמר הכתוב: טוב שכן קרוב מאח רחוק, טוב היה יתרו שהיה רחוק ונתקרב לי והיה שמח בגאולתן של ישראל, שנאמר: ויחד יתרו, מעשו הרשע שהיה אח ונתרחק ושמח בצרתן של ישראל, שנאמר: ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו ואל תשמח לבני יהודה.

דבר אחר: טוב היה אבימלך מלך פלשתים שהרבה כבוד לאברהם, שנאמר: הנה ארצי לפניך, מאבימלך בן ירובעל שהרג את אחיו. אמר לו הקב"ה לאבימלך: רשע, אתה הרגת שבעים איש על אבן אחת, אף אתה: ותשלך אשה אחת פלח רכב. ושלמה אמר: כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב. הכתבתי בתורתי: יראת ה' תוסיף ימים ואתה הרגת את אחיך, חייך שאני מקצר שנותיו של אותו האיש, לפיכך לא מלך אלא שלוש שנים.

אמר ר' מנשיא: משל הם הדברים הללו. הלוך הלכו העצים - אלו ישראל. ויאמרו לזית מלכה עלינו - זה עתניאל בן קנז שהיה משבט יהודה, שנאמר: זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך. ומה אמר לו עתניאל? החדלתי את דשני. הלכו אצל דבורה, ויאמרו לתאנה: מלכי עלינו החדלתי את מתקי, ותשר דבורה. ויאמרו לגפן - זה גדעון. משול בנו גם אתה. אמר להם: החדלתי את תירושי לא אמשול אני בכם. ויאמרו העצים לאטד לך אתה מלך עלינו, זה אבימלך. כשם שאטד אילן סרק וכלו קוצים, כך אבימלך לא היו לו מעשים טובים.

לפרקים קודמים