"הפחד הגדול ביותר שלי היה לאבד את דוד, ופתאום זה קרה"

"אנשים שואלים אותי איך אני מרגישה שנה אחרי שבעלי נהרג במלחמה, ואני עונה להם בשאלה: 'באמת עברה שנה'?" ענת מאיר אומרת את הדברים, ולאחר מכן שותקת, כמו מנסה לעכל את הזמן שחלף ועבר.

היא נמצאת כיום 12 חודשים אחרי שבעלה דוד נהרג בקרב על בארי בשמחת תורה, ומסתכלת על המציאות מהמבט הישיר ביותר. "אין לי יכולת להסביר את הדברים למי שלא חווה אותם", היא מוסיפה, "אבל מבחינה מסוימת אני מרגישה שמאותו רגע בו הכל התרחש אני חיה בסרט בדיוני ולא אמיתי. אני חושבת שיש רבים שיכולים להזדהות עם התחושה הזו בתקופה בה אנו נמצאים".

עם אבא יאיר ז"ל

איש של אהבת אדם

דוד וענת הכירו שלוש וחצי שנים בלבד, מתוכן היו נשואים שנתיים והספיקו להביא לעולם תינוק מתוק וחייכן בשם שקד. "דוד הספיק לעשות בחייו המון דברים שהיו חשובים לו", מספרת ענת, "הוא עסק בתחום הנדל"ן כשכיר, אך היה רגע לפני הקמת עסק עצמאי, הוא גם היה אבא למופת ואיש משפחה מדהים. אבל הדבר שלדעתי אפיין אותו יותר מכל זו האהבה שהייתה בו. הוא אהב אנשים והיה עוזר להם בכל תחום ועניין, הוא גם אהב את הארץ, בין אם לטייל בה ובין אם את השירים של ארץ ישראל הישנה שלא גמר לשיר.

"כחלק מאותה אהבה לכל הסובב אותו, היה דוד שם לב לכל דבר קטן ולכל צורך שמתעורר סביבו, ואני מתכוונת גם לדברים הקטנים ביותר. כמו למשל לזרוק את הפח כשמתמלא, בזמן שאנו מתארחים אצל חברים, או להציע עזרה למישהו שמסתובב ברחוב. בקבוצת הווטסאפ השכונתית שלנו ידעו תמיד שהוא בין הראשונים לסייע בכל דבר ועניין".

מה עם שקד? הוא זוכר משהו מאבא?

"הוא היה בן שבעה חודשים בסך הכל, ולא ממש יכול לזכור. למרות זאת אני מאמינה שיש דברים שמשתרשים. דוד הספיק להיות אתו במשך שבעה חודשים מאוד יקרים, והוא היה מחובר אליו ברמה קיצונית ממש. מאז ששקד נולד האהבה מלאה אותו, והוא היה אבא גאה שמתהלך באושר, עם אור בוהק בעיניים, כשהוא מראה לכולם את התמונות של שקד ולא מפסיק לחבק ולנשק אותו. הוא כל כך אהב את שקד, ואני מאמינה שאלו דברים שאי אפשר לקחת, גם כשמדובר בגיל קטן. כי הם נטבעים בנפש".

מה הדבר המשמעותי ביותר שאת רוצה ששקד יזכור  מאבא?

"אני חושבת שמורכב מאוד לגדול בצל סיפור גבורה גדול, כי דוד נהרג כשהוא מוסר את חייו למען עם ישראל. אני רוצה כמובן ששקד יכיר את הסיפור, אך לא פחות מכך חשוב לי שהוא גם יכיר את אבא שלו כבן אדם, עם כל התכונות שהיו בו, וכן, גם עם החסרונות. אני מרגישה שהמשימה שלי היא לייצר לו דמות כמה שיותר שלמה, לאו דווקא מושלמת".

דוד מאיר הי"ד בתפילת ותיקין בהושענא רבה על הר הזיתים. יממה לפני צאתו לקרב ממנו לא שב

"נלחם עד לרגע האחרון"

קחי אותנו לשמחת תורה תשפ"ד. מה עבר עליכם באותו יום?

"שמחת תורה הגיע אחרי שבוע שלם בו חגגנו את חג הסוכות שהיה מלא וגדוש בחוויות משפחתיות. בשמחת תורה בחרנו להיות בבית. בליל החג דוד עוד הספיק לרקוד עם שקד בבית הכנסת, ואחר כך אכלנו את סעודת החג עם חברים, עד לשעה מאוחרת. התעוררנו בבוקר בשעה יחסית מאוחרת ודוד התארגן לצאת לבית הכנסת, אלא שאז צלצל הטלפון. ברגע שהוא הבין שמשהו קורה הוא דחף כמה דברים לתיק ויצא לדרך, תוך חמש דקות הוא כבר לא היה בבית.

"בשעות הצהריים כבר חבר דוד ליחידה שלו וירד איתם לדרום, עד שהגיעו לכניסה לכפר עזה, שם הם עזרו בפינוי פצועים. דוד היה חדור מטרה והוא התווכח עם המפקד, כשהוא טוען: 'אנשים נהרגים, חייבים להציל אותם, בואו ניכנס!' באותו זמן היו שני גדודי צבא בפנים, אך הם לא קיבלו אישור לחבור לכוחות. אז במקום להיכנס לכפר עזה הם נכנסו לקיבוץ בארי, שם נלחמו במשך כמה שעות בתוך הקיבוץ".

ענת עוצרת לרגע, לפני שעוברת לחלק הטראגי של הסיפור. "לקראת הערב, במהלך הלחימה בבארי, ניסו דוד ועוד כמה לוחמים להשתלט על אחד המבנים, כשלפתע ירו לעברם מאחד החלונות. דוד ולוחם נוסף הפילו את עצמם על האדמה וגררו את עצמם תחת מבנה כדי שלא יפגעו בהם. לאחר מכן התנהל קרב במשך 40 דקות, כשחברים שלהם מנסים לחלץ אותם תחת אש כבדה מאוד, ושניים מהם נפצעים במהלך החילוץ. בינתיים דוד והחבר מחזיקים זה את זה תחת אותו מבנה, וסופגים פגיעות קשות. דוד ספג את הפגיעה הקשה ביותר שהיה ברור שאי אפשר לשרוד איתה, למרות היותו בעל חוזק פיזי ומנטאלי גדול. החבר סיפר לי לאחר מכן שדוד הבין שהוא מצוי ברגעיו האחרונים, והוא ביקש ממנו: 'תמסור לאשתי שאני אוהב אותה ואת הילד שלנו, ומצטער'.

"רק אחרי ארבעים דקות של קרב חילוץ ממושך, הצליחו להוציא את דוד ולהעניק לו טיפול רפואי, ולאחר מכן להעלותו למסוק. בשלב זה הוא כבר איבד את ההכרה, וכשהוא הובא לסורוקה בשעה 8:45 בערב נקבע מותו. החבר נפצע גם כן, אך בצורה קלה יותר. את כל הפרטים אני יודעת דרכו, הוא זה שסיפר לי הכל".

ומה עובר עלייך באותן שעות?

"אחרי שדוד נסע הצטרפתי לחברה שלי שגם בעלה הוקפץ, ומכיוון שלא היה לנו ממ"ד העדפנו לשהות אצל ההורים שלנו. לקחתי איתי תיק עם קצת בגדים לי ולשקד, ולמעשה זו הייתה הפרידה מהבית שלי. הפעם הבאה בה הגעתי אליו הייתה כדי לארוז, אך לא חזרתי להתגורר בו מאז אותו בוקר".

ענת מציינת כי במשך כל אותו יום היא לא דאגה לדוד, מה עוד שבשעה שש בערב הוא גם ענה להודעה ששלחה לו וכתב שהוא בסדר. "הייתי יחסית רגועה, וגם שיערתי שאחרי כמה שעות של לחימה הרוחות בוודאי נרגעו. כשראיתי שעוברות השעות ודוד אינו מגיע התחלתי להילחץ, ובמהלך הלילה של מוצאי שבת כבר הייתי בפאניקה מוחלטת. לא הצלחתי לתפקד, אך לרגע לא העליתי בדעתי שקרה הגרוע מכל. הייתי בטוחה שדוד יגיע ליחידה וייצור איתי קשר.

"ביום ראשון, בשעה 12 וחצי בלילה הלכתי לישון שוב בחוסר וודאות, ואז קיבלתי שיחת טלפון מהמפקד שדיווח לי על כך שדוד נפצע מאוד מאוד קשה. הוא אמר שאינו יודע מה איתו, אך ידוע לו שפינו אותו במטוס ושהוא בארץ.

"מאותו רגע התחלנו בסבב בלתי פוסק של שיחות טלפון לכל בתי החולים בארץ, כאשר במקביל אבא של דוד נוסע לסורוקה כדי לברר אם הוא שם. אני שוהה עדיין בבית של ההורים שלי יחד עם אחות של דוד, כשאנחנו מתקשרות לכל מי שרק יכול לתת מידע. באותו זמן הבנו שיש לא מעט פצועים אלמוניים, ושיערנו שדוד מוגדר כפצוע אלמוני. רק אחרי כמה שעות התקשר אבא של דוד וסיפר שקצין העיר הגיע אליו כדי לבשר לו על כך שדוד איננו. כך התוודענו לבשורה הקשה דרך הטלפון".

לדעת להודות

שנה שלמה חלפה מאז אותו יום מטלטל ששינה את חייה של ענת. "מצד אחד אני לא מאמינה שעברה רק שנה, כי בהרגשה שלי נראה שעבר המון זמן, אך מצד אחר קשה לי עדיין לעכל את האובדן", היא אומרת, "אם פתאום דוד ידפוק בדלת ויופיע, זה אפילו לא ייראה לי מוזר. מבחינה מסוימת אני מרגישה שעדיין לא עיכלתי את מה שקרה, כי אני חווה אבל מסוג אחר שהוא לאומי ומשותף לעוד הרבה מאוד אנשים במדינה הזו. העובדה הזו הופכת את הסיפור להרבה יותר טראגי, אך יחד עם זאת, יש בה גם סוג של תמיכה ונחמה. באופן אישי אני שותפה לקבוצה גדולה של אלמנות שעוזרות לי להתמודד".

הצלחת לחזור לשגרה כלשהי?

"לא חזרתי לשגרה בכלל. אני מרגישה שהמפגש עם המוות שינה לי את החיים, ומאז מה שקרה אני לא אותו אדם. כל אזורי הנוחות שלי נפגעו, והחיים השתנו לגמרי – עזבתי את הדירה בה התגוררנו, יצאתי לחל"ת, וכעת נראה לי שאעזוב לגמרי את העבודה.

"בינתיים הלו"ז שלי מתמלא בהרבה מאוד אירועים – השתתפות באירועים של אלמנות, שיחות שאני מעבירה על דוד, טיפול באינספור בירוקרטיות, וכמובן טיפול בילד המתוק שלנו. החיים שלי מלאים עד אפס מקום, ובמידה מסוימת אני מרגישה שטוב שככה. כמובן שאני משתדלת למצוא את האיזון, ולפנות לעצמי גם זמן כדי לכאוב, שלא יקרה מצב בו אני בורחת אל העשייה ושוכחת מהכאב האישי, כי צריך לתת זמן ומקום גם לכאב".

כאישה שומרת מצוות, את מרגישה שהאמונה עוזרת לך בהתמודדות היומיומית?

"אילו היו שואלים אותי את השאלה הזו לפני שהכל קרה, אין ספק שהייתי משיבה שאם קורה כזה דבר אני מסיימת את הקשר שלי עם אלוקים. כי עבורי הפחד הגדול ביותר בחיים שלי היה לאבד את דוד. אפילו אם הוא היה טס לחו"ל לכמה ימים הייתי מתפרקת מרוב בכי. אבל אחרי שהכל קרה גיליתי שלא רק שהקשר שלי עם בורא עולם לא נותק, אלא בדיוק להיפך – האמונה התחזקה מאז בכמה דרגות. כיום ברור לי מעבר לכל ספק שאין סיכוי שהייתי שורדת את זה בלי האמונה, כי היא הנחמה והיא זו שנותנת כוח להמשיך.

"זו האמונה הבסיסית וההבנה שפשוט לא ייתכן שכל הדבר הזה קורה סתם כך, אלא יש כאן סיבה ומסובב. זו התחושה שעד שמחת תורה חשבת שאת מבינה משהו בחיים האלו, וכיום את מבינה שאפילו לא התחלת להבין".

ענת עוצרת לרגע, ואז מבקשת לציין דבר נוסף: "יאיר, אבא של דוד, נפטר לצערנו הרב שלושה חודשים אחרי שדוד נהרג. יאיר היה איש עשייה, והוא השתדל אחרי מותו של בנו לא לנוח לרגע, לעסוק בחסד ולא למתג את עצמו במשבצת של 'אב שכול', אבל בתוך תוכו הוא לא עמד בזה.

"אחד המשפטים שיאיר אמר לי אחרי שדוד נהרג הוא: 'אדם צריך לראות את החסדים שסובבים אותו', וזה משפט שאימצתי לחיים. מאז שמחת תורה האחרון כולנו עוברים כל כך הרבה דברים קשים, אבל גם בתוך הקושי והאבל הגדול, יש רגעי חסד. כך למשל העובדה שזכינו לדעת מה היה עם דוד עד לרגע האחרון, שמעתי את המילים האחרונות שלו, וגם הבנתי שהוא היה מוגן ועם אנשים שהוא מכיר. כך גם העובדה שהוא חזר אלינו שלם, ובאופן יחסי לאחרים היינו זמן קצר בלבד בחוסר וודאות. זכיתי גם במשפחות מדהימות – של דוד ושלי, שעוטפות אותי כל הזמן, והכי חשוב - בעוצמות הבלתי מוסברות של עם ישראל כולו, מכל רחבי העולם. אלו דברים שאי אפשר שלא להבחין בהם, וגם בתוך האבל הגדול, פשוט לדעת להודות".