"אני מאמינה שהבן שלי חי": אימו של החטוף רן גואילי בריאיון של תקווה

הימים והלילות של טליק גואילי הפכו בשנה האחרונה לסיוט ארוך וממושך. ביומיום היא עורכת דין מוצלחת, בעלת משרד מוכר בדרום, אבל מאז שקיבלה את הידיעה על חטיפתו של בנה רן בידי מחבלי חמאס, החיים שלה השתנו לחלוטין.

זה כבר 366 יום בהם רן גואילי, בן 25, תושב מיתר, שבוי בעזה יחד עם 100 חטופים נוספים. אלו גם 366 ימים בהם ליבה של טליק יוצא אל בנה מגעגועים, מכאב וממחשבות שלא מרפות. רן, יוצא חטיבת גולני, התגייס ליס"מ בתום שירותו הצבאי. "הוא לבש את המדים שלו בגאווה בכל מקום אליו הלך", מספרת אימו בריאיון להידברות. "בבוקר ה-7 באוקטובר, כשהחלו הידיעות על חדירת מחבלים, הופעל נוהל חירום בתחנה שלו. רן עלה על מדים ואפוד, ונסע אליה במהירות".

טליק גואלי. ''מאמינה שהבן שלי חי''

יחד עם שבעה לוחמי יס"מ נוספים, רן התארגן על נשק וציוד לחימה, ועלה על סוואנה משטרתית בדרכו למסיבת הנובה. "רן החל בלחימה מאסיבית מול המחבלים, כאשר תוך כדי כך הוא נפצע מירי שכוון לעברו. בשלב מסוים הוא פרק מהרכב ועשה לעצמו חוסם עורקים, לא לפני ששלח הודעות לחבריו בהם התריע על זרימת מחבלים מכל כיוון".

מתי הבנת שהוא נחטף לעזה?

"כבר באותו יום ידענו שהוא נחטף, אבל לא ידענו להיכן. רק אחרי שבועיים הודיעו לנו שלפי הממצאים הוא נחטף לעזה. ראינו תמונה שלו שרוע על אופנוע, כשהוא מוקף במחבלים מכל כיוון".

"שאף אמא לא תעבור את מה שעברתי"

חודשיים אחרי חטיפתו של גואילי, קיבלה אימו הודעה על מותו בשבי. ההודעה התבססה לכאורה על דיאגנוזה רפואית. "מערכת הביטחון הגיעה למסקנה שהוא מת, רק על פי השערה שהוא לא קיבל טיפול רפואי וכי לא ניתן לשרוד ללא טיפול. אבל יכול מאוד להיות שהוא כן קיבל טיפול. אני רוצה להאמין שרן שרד. אני מאמינה שהוא חי".

רגע קבלת ההודעה היה הרגע המכריע בו החליטה טליק לצאת למאבק אישי חוצה יבשות. "במסגרת המאבק אני מתראיינת בערוצי התקשורת, מצטרפת למשלחות ממשלתיות שיוצאות לחו"ל, ומדברת עם כל מי שרק אפשר. החל מחברי כנסת, שרים וגורמי ביטחון, ועד מנהיגים ומובילי דעת קהל בחו"ל. אני עושה הכול כדי להשאיר את האירוע במודעות הציבורית, ולהסביר לעולם שאנחנו במלחמה קיומית על החיים שלנו ועל המדינה שלנו".

אז בעצם מדובר בשני מאבקים: מאבק ציבורי למען מדינת ישראל, ומאבק אישי שלך למען החזרתו של רן מהשבי בעזה.

"בעיניי זהו מאבק אחד. רק אם נתקוף את חמאס עד הסוף, מבלי שארה"ב ושאר מדינות העולם יתערבו או יטילו עלינו וטו, נוכל לייצר הרתעה חזקה שתגרום לחמאס להתחנן לעסקה. כל עוד התקיפה לא תהיה מאסיבית וסופנית - לא תהיה שום עסקה. המטרה שלי במאבק היא להסביר את זה, ולחזק את הממשלה בהמשך הלחימה עד למיגור סופי של החמאס".

את בעד "עסקה עכשיו"?

"חד משמעית נגד. אנחנו צריכים להבין דבר אחד: חמאס עדיין לא מורתע. הם לא חטפו חיילים ואזרחים סתם כי התחשק להם. יש להם מטרה ברורה, והיא להרוס את המפעל הציוני שבנינו במשך כל השנים. לכן הדרך היחידה שלנו להחזיר את החטופים הביתה היא קודם כל למגר את חמאס.

"מאותה סיבה אני מתנגדת גם כן ליציאה מציר פילדלפי או ציר נצרים, כי זוהי כניעה לחמאס, ותוצאותיה יהיו אירועי חטיפה נוספים בשנים הקרובות. אני לא רוצה שעוד אמא תעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכאב.

גואילי חושפת כי במשך כל חודשי הלחימה הארוכה של צה"ל מול חמאס וחיזבאללה, מדרום ומצפון, היא מצאה את עצמה בדילמה. "לא כל כך הסכמתי עם התנהלות הממשלה", היא משתפת. "רק בחודש האחרון אני מתחילה להיות גאה בממשלה שלנו, כי סוף כל סוף צה"ל עובד כמו שצריך לעבוד. חיסלנו את האויבים שלנו ואת המנהיגים שלהם מוחמד דף וחסן נסראללה, והראינו לכל העולם את העוצמות של עם ישראל ושל הצבא. אנחנו מוקפים במפלצות שרוצים להרוג אותנו, ואסור לנו לתת להם לחוש גאווה גם לא לרגע אחד".

את לא חושבת שעצם המשא ומתן איתם כבר גורם להם לחוש גאווה?

"אי אפשר שלא לנהל איתם משא ומתן", היא מסבירה. "אבל כל עוד נמשיך להכות בהם גם תוך כדי המשא ומתן איתם, הגאווה שלהם תיפגע. רק אם נכה בהם חזק ככל שאפשר, נוכל להגיע לעסקה שתחזיר את הילדים שלנו הביתה".

רן עם חבריו לתחנה

רן גואלי בחטיבת גולני

"אני גאה בבן שלי"

לסיום, גואילי מבקשת לספר על ההתחזקות הרוחנית שעברה בשנה האחרונה: "תמיד הייתי מאמינה. אני אמנם מגדירה את עצמי כאישה חילונית, אבל בכל מהלך השנה האחרונה היה לי ברור שאני מתחילה להתפלל ולהדליק נרות שבת. אלו פעולות שלא הייתי רגילה לעשות ביום-יום, אבל עכשיו הם הפכו לחלק מהשגרה".

גואילי מוסיפה כי היא לא היחידה במשפחה שקיבלה על עצמה קבלות רוחניות למען חזרתו של רן מהשבי: "בעלי התחיל ללכת לבית הכנסת ביחד עם הילד, וכמובן להניח תפילין כל בוקר. אנחנו נמצאים בתוך אירוע שרק אלוקים יכול לעזור לנו לסיים אותו בשלום. אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים".

לסיום: מה היית רוצה למסור לרן?

"שאני הכי גאה בו בעולם. אני אמא גאה של רן. הוא גיבור ישראל, ואני בטוחה שהוא היה עושה זאת שוב ושוב אם היו שואלים אותו. כשרן יצא להילחם, הוא ידע לאן הוא הולך. גידלתי את הילדים שלי לאהבת ישראל והמולדת, ואני גאה בכך שאני יהודייה ושהבן שלי יצא להגן על יהודים. כל מה שנותר לנו הוא רק להתפלל ולקוות שנראה אותו כמה שיותר מהר חזרה בבית".