לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי: הפיוט שפותח את הלב ואת השערים למחילה

הפיוט "לך אלי תשוקתי" הוא אחד הפיוטים המרכזיים והמרגשים הנאמרים במהלך תפילות יום הכיפורים. הוא מבטא קשר עמוק ואישי בין האדם לבוראו, ומבטא את ערגת הנפש לחסדי ה'. הפיוט מצליח לשלב בתוכו הן תחושת השתוקקות פנימית והן וידוי, ובכך הוא משקף את האיזון העדין בין חרטה אישית לבין חיפוש האור האלוקי והקרבה אליו. פיוט זה מהווה דוגמה חיה לאמנות הפיוט היהודית של ימי הביניים, והוא ממשיך לרגש ולהשפיע על מתפללים עד ימינו.

זהות המחבר ומועד חיבור הפיוט

הפיוט "לך אלי תשוקתי" מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא, מגדולי המשוררים והפרשנים היהודים של המאה ה-12. ישנם חוקרים המייחסים את הפיוט לרבי יהודה הלוי, אך ישנו מחקר התומך בכך שרבי אברהם אבן עזרא הוא מחברו האמיתי. אבן עזרא נודע לא רק כפייטן אלא גם כפרשן מקרא ומלומד בתחומים רבים אחרים, ופיוט זה משקף את כשרונו יוצא הדופן בשילוב של רגש עמוק ותפיסה דתית.

מקומו בסידור התפילה

הפיוט נאמר בעיקר בתפילת ערבית של יום הכיפורים, בקרב רוב קהילות הספרדים ויהודי תימן. אצל קהילות אלו, נהוג לפתוח את תפילת ערבית של יום הכיפורים בפיוט זה, המבוצע על ידי החזן והקהל לסירוגין או על ידי החזן לבדו. משמעותו המיוחדת היא בכך שהוא פותח את תפילות יום הכיפורים בתחושת ערגה לאלוהים לצד וידוי על חטאים, וכך מכין את המתפללים להמשך התפילה והעבודה הרוחנית של היום הקדוש.

הפיוט נאמר בדרך כלל בישיבה, למרות שמקומו במסגרת הווידוי, הדורש לפי ההלכה עמידה. מנהג זה משקף את האופי הייחודי של הפיוט, המשלב וידוי מתוך אהבה, יותר מאשר מתוך יראה.

תוכן הפיוט

השתוקקות אל הבורא

הפיוט פותח בביטוי של כמיהה לאלוהים. הוא מבטא את הרצון הפנימי העמוק של האדם להתקרב לבוראו, להתעלות מעל העולם הגשמי ולשאוף לאיחוד רוחני עם האל. השימוש במילה "תשוקתי" מדגיש את ההיבט האישי והרגשי של הקשר עם ה'.

וידוי מתוך אהבה

במהלך הפיוט מופיע וידוי על חטאים, אך בניגוד לפיוטי וידוי אחרים, כאן הווידוי אינו נובע מפחד או יראה אלא מתוך אהבת ה' וערגה לקרבתו. הפיוט מונה את חטאי האדם לפי סדר האלפבית, אך מעמיד אותם בהקשר של כמיהה לרחמים ולסליחה.

התמודדות עם יום המוות

פיוט זה מזכיר את יום המיתה, ומעלה את המחשבה על החיים המוגבלים ועל המוות הבלתי נמנע. הוא מבקש לעורר את האדם לחשוב על סופו ולהתכונן ליום הדין מתוך פרספקטיבה של חרטה והודיה לאל על החיים שניתנו לו.

מבנה הפיוט מבחינה אמנותית וספרותית

חריזה וסדר האלפבית

הפיוט בנוי בצורה אלפביתית, כאשר כל שורה נפתחת באות הבאה לפי סדר האלפבית. מבנה זה אינו רק אמצעי אומנותי, אלא גם מסמל את הסדר האלוקי ואת השלמות הרוחנית שהאדם שואף אליה.

דיאלוג פנימי

הפיוט מגלם דיאלוג פנימי של הפייטן עם עצמו ועם בוראו. התכנים המרכזיים שלו מבטאים את הכמיהה של הנפש, ותחושת חרטה על החטאים והמעשים הלא שלמים שנעשו במהלך החיים. בשונה מפסוקים אחרים שבהם הפיוט מדבר אל הקהל כולו, כאן הדובר הוא יחיד המבקש מחילה והכוונה אישית.

וידוי מאהבה

רבים מפייטי הווידוי של ימי הכיפורים מדברים על חטאים מנקודת מבט של אשמה ופחד. "לך אלי תשוקתי" הוא יוצא דופן בכך שהווידוי שבו מבוסס על כמיהה לאלוהים, ולא על יראה בלבד. זהו ביטוי עמוק של אהבה כלפי האל, והוא מחדיר בתפילה גוון חיובי ואופטימי יותר ביחס לתהליך הווידוי.

הפיוט "לך אלי תשוקתי" הוא אחד הפיוטים המרשימים ביותר בתפילות יום הכיפורים, המשקף את הקשר האישי בין האדם לאלוהים. תוך שימוש במבנה אלפביתי ומוטיבים של אהבה וחרטה, מצליח הפיוט להעביר חוויה רוחנית עמוקה ומרגשת לכל מתפלל.

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי  בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי    לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי   וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי

לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי

לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי    וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי

לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי  וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי

לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי            כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי

לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי  לְךָ תוֹדֶה יְחִידָתִי

לְךָ מַלְכוּת לְךָ גֵאוּת         לְךָ תֵאוֹת תְּהִלָּתִי

לְךָ עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה         הֱיֵה עֶזְרִי בְּצָרָתִי

לְךָ אוֹחִיל בְּעֵת אָחִיל        כְּיוֹלֵדָה בְּאַנְחָתִי

לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי        וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי

לְךָ אֶהֱמֶה וְלֹא אֶדְמֶה       עֲדֵי תָּאִיר אֲפֵלָתִי

לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטַח            וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי

לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק          עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי

לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי  וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי

לְךָ אוֹדֶה וְאֶתְוַדֶּה            עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי

לְךָ יִשְׁעִי סְלַח רִשְׁעִי         וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי

לְךָ אִכַּף וְאֶפְרֹשׁ כַּף          שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָתִי

לְךָ אֶבְכֶּה בְּלֵב נִדְכֶּה        בָּרֹב שִׂיחִי וְתוּגָתִי

לְךָ חֶסֶד לְךָ חֶמְלָה           חֲמֹל עַל כָּל תְּלָאוֹתִי

וְגָדוֹל מִנְּשׂוֹא חֶטְאִי          וְגָדְלָה יַד מְשׁוּבָתִי

וְלָכֵן גָּדְלוּ צִירַי     וְקָצַרְתִי זְרִיעָתִי

וְאוֹי עָלַי וְהָהּ לִי אִם          תְּדִינֵנִי כְּרִשְׁעָתִי

וְיִצְרִי צוֹרְרִי תָמִיד            כְּמוֹ שָׂטָן לְעֻמָתִי

יְעָצַנִי וּפִתָּנִי        בְּמוֹעֵצוֹת לְרָעָתִי

וְעָלָיו לֹא עֲלֵי בִּלְתּוֹ           חֲמָסִי עִם תְלוּנָתִי

וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי            עֲוֹנוֹתַי בְּמִטָּתִי

מְאֹד אֶפְחַד וְגַם אֶרְעַד      מְאֹד יִגְדַּל מְהוּמָתִי

וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוֹכֵר         לְפָנֶיךָ מְעֻוָתִי

וְאֶעֱמֹד נֶגְדְּךָ עֵרוֹם           וּמַה תִהְיֶה תְשׁוּבָתִי

בְּיוֹם בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי          וְאֹכַל מִפְּרִי דָתִי

וְיָבוֹאוּ יְמֵי שִׁלוּם  וְתִקְרַב עֵת פְּקֻדָתִי

וְשִׁמְעָךְ עֵת שְׁמַעְתִּיהוּ      מְאֹד זַעְתִּי וְיָרֵאתִי

וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ   וּמִי יִהְיֶה תְמוּרָתִי

וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לְךָ אֶתֵן         וְאֵיךְ אֶצְדַּק בְּטַעֲנָתִי

וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִי וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי

וְגָזַלְתִּי וְגָנַבְתִּי     הֲרֵעוֹתִי וְהִרְשַׁעְתִּי

וְגַם זַדְתִּי וְחָמַסְתִּי           וְחָטָאתִי וְהֶחְטֵאתִי

וְטָעִיתִי וְיָעַצְתִּי    וְכִזַּבְתִּי וְכָפַרְתִּי

וְלוֹצַצְתִּי וְגַם לַצְתִּי            וּמָרַדְתִּי וּמָרִיתִי

וְנִאַצְתִּי וְנִאַפְתִּי    וְסָרַרְתִּי וְסָרַחְתִּי

וַעָוִיתִי וְהֶעֱוֵיתִי    וּפָשַׁעְתִּי וּפָגַמְתִּי

וְצָרַרְתִּי וְצִעַרְתִּי   וְקִלַּלְתִּי וְקִלְקַלְתִּי

וְרָשַׁעְתִּי וְשִׁחַתְתִּי            וְתִעַבְתִּי וְתָעִיתִי

וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ   וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי

וְהִגְדַּלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע        וְהֶחֱזַקְתִּי בְּרִשְׁעָתִי

וְכִחַשְׁתִי וּמָעַלְתִּי  וְעָשַׁקְתִּי וְרַצּוֹתִי

וְחָטָאתִי בְּרֵאשִׁיתִי           וְרָשַׁעְתִּי בְּאַחֲרִיתִי

וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי

וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי

וְעָזַבְתִּי רְצוֹנְךָ     וְהָלַכְתִי בְּתַאֲוָתִי

וְהִשְׁלַמְתִּי רְצוֹן יִצְרִי         וְלֹא בַּנְתִּי לְאַחֲרִיתִי

וְהִרְבֵּיתִי לְהוֹסִיף חֵטְא     עֲלֵי רִשְׁעִי וְחוֹבָתִי

וְלָכֵן כִּסְּתָה פָנַי    כְּלִמָּתִי וְגַם בּוֹשְׁתִּי

וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס          וּמִמָךְ הִיא סְלִיחָתִי

וּמוֹחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן  וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי

וְאִם תָּבִיא בְּמִשְׁפָּט עַבְ-    דְּךָ מַה הִיא גְבוּרָתִי

וּמָה אֲנִי וּמַה חַיָּי  וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי

כְּקַשׁ נִדָף מְאֹד נֶהְדָּף       וְאֵיךְ תִזְכֹּר מְשׁוּגָתִי

וְנֶאֱלַמְתִּי וְנִכְלַמְתִּי            וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי

רְצוֹנָךְ אֶשְׁאֲלָה תָּמִיד        לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁאֵלָתִי

וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי        מֵעֲוֹנוֹתַי וְחַטָּאתִי

וְהַבֵּט רֹב תְלָאוֹתַי            וְדַלוּתִי בְּגָלוּתִי

וְאַל נָא תַּעְלֵם אָזְנָךְ          לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי

עֲרֹב עַבְדָּךְ לְטוֹבָה גַּם      אֱמֹר נָא דַי לְצָרָתִי

וְהַרְאֵנִי תְשׁוּעָתָךְ בְּטֶרֶם יוֹם תְּמוּתָתִי

וְיוֹם נָפְלִי בְּפַח מוֹקְשִׁי       סְמֹךְ נָא אֶת נְפִילָתִי

וְלַעֲנָה שָׂבְעָה נַפְשִׁי          עֲדֵי קַצְתִּי בְחַיָּתִי

עֲשֵׂה עִמִּי לְטוֹבָה אוֹת      וְקוּמָה נָּא לְעֶזְרָתִי

הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי        וְרִנָּתִי וְטוֹבָתִי

וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי     וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי

שְׂשׂוֹן לִבִּי וְאוֹר עֵינַי          וּמָעֻזִי וְחֶמְדָתִי

וּמַרְגּוֹעִי וְשַׁעֲשׁוּעִי            מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי

הֲבִינֵנִי עֲבוֹדָתְךָ   וְלָךְ תִהְיֶה עֲבוֹדָתִי

הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה  וְתִרְצֶה אֶת תְשׁוּבָתִי

וְהוֹרֵנִי דְרָכֶיךָ      וְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתִי

וְתִשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי          וְתַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי

בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ            עֲנֵנִי יָהּ דְּרִישָׁתִי

אֲנַסֵּךָ אֶת דְּמָעַי לָךְ          מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי

וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִי           יְיָ הִיא וְנַחֲלָתִי

אֱסֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי          בְּחַסְדָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי

וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ  רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי

וְעִם עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךְ  תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי

וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן          וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי

וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ          בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי

יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי

וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ    וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי

וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ   יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי

וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ  תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי