בוני הארץ (ב'): התיישבות דתית-אידיאולוגית והזמנה להקמת טבריה מחורבותיה

במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה החלה עליה יהודית קבוצתית. ההיסטוריון פרופ' מרדכי אליאב כותב: "למן המחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הנצו ניצני העתיד. עליותיהם של יחידים הפכו לקבוצות עולים מאורגנות, והעלייה הבלתי פוסקת הגבירה את כוחו של היישוב, הרחיבה את מפת ההתיישבות והניחה את היסודות לישוב המתחדש".

באותו זמן מנה הישוב היהודי אלפים בודדים, שהיו מרוכזים ברובם בארבע ערי הקודש (ירושלים, צפת, טבריה וחברון) – כששת אלפים נפש. יהודים אלו היו כולם שומרי מצוות, שהתפרנסו, בין היתר, מכספי החלוקה אשר נאספו מתרומות של יהודים חרדים בחו"ל, שביקשו לקיים את מצוות יישוב הארץ על ידי תמיכה באחיהם המקיימים את המצווה בפועל. כלומר, הן ההתיישבות והן התמיכה בהתיישבות נבעו ממניעים דתיים-אידיאולוגיים.

התנועה הציונית נולדה מאוחר עוד יותר – רק בסוף המאה ה-19 ממש (הקונגרס הציוני הראשון בבזל – 1897), וראשית פעילותה בארץ החלה רק בשנים הראשונות של המאה העשרים (הקמת המשרד הארצישראלי – 1908(.

אם כן, נמצאים אנו קרוב לאמצע המאה השמונה עשרה, בשנת 1740, בדיוק שנת ת"ק לאלף השישי לבריאה. השייח' הבדואי דאהר אל עומאר משתלט על הארץ ורוצה לפתח אותה, אך הוא יודע כי לשם כך חייב הוא למגר את שבטי השודדים הבדואים השולטים בארץ ללא מיצרים. מי יהיו אלו שיהיו מוכנים להתמסר ליישוב הארץ במצב מסוכן זה? רק היהודים, הידועים באהבתם לארץ ישראל. כותב אליאב: "הוא נוטה חסד ליהודים ויש לו תוכניות מפליגות לפיתוח. לשם כך הוא מזמין את ר' חיים אבולעפיה, רבה של איזמיר, להקים את טבריה מחורבותיה". רבי חיים, מלבד תנופת הבניה, "מגבש תוכניות לעידוד מקורות פרנסה יצרניים וחקלאות. מחדש את היישובים החקלאיים בכפר יסיף, שפרעם ופקיעין, ומשתדל לעורר תנועת עליה לארץ, בראותו בהזמנת דאהר מפנה המבשר "אתחלתא דגאולה".

ובאמת, הידיעה על בניינה של טבריה גרמה בגולה להתעוררות לעליה ולהגברת התרומות. 

פרופ' אליאב: "עזרתו של דהאר תרמה רבות למאמצי ההתיישבות שסללו את הדרך לעליות המאורגנות של סוף המאה".

להלן אנשים משמעותיים שעלו במסגרת ההתעוררות במאה הי"ח:

תק"א, 1741 – עולה לארץ מאמשטרדם רבי אלעזר רוקח, בעל "מעשה רוקח".

תק"ב, 1741 - עולה לארץ רבי חיים בן עטר, מחבר פירוש "אור החיים" על התורה, בראש חבורת עולים. הוא מקים ישיבה בירושלים.

תק"ג, 1743 - הרמח"ל עולה לארץ ישראל.

תק"ז, 1747 - עולה ארצה ר' גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט, לאחר שהבעש"ט עצמו - שיצא גם הוא לארץ ישראל, חזר במפתיע עקב סיבות בלתי ידועות לנו. מסורת ביד תלמידיו שהגיע עד קושטא – וחזר.

כותב פרופ' אליאב: "לימוד התורה הגובר בירושלים משך לעיר מספר ניכר של תלמידי חכמים, וירושלים שבה לתקופה קצרה להיות מרכז תורה לתפוצות. גידול זה היה לצנינים בעיני השליטים".

תקי"ח, 1758 – עולים לצפת שניים מתלמידי הבעש"ט: רבי נחמן מהורדנקה ורבי מנחם מנדל מפרמישלאן, בראש קבוצה קטנה.

תקל"ח, 1778 – קבוצה גדולה בת 300 חסידים(!) עולה לצפת בראשות שלושה מתלמידי הרבי ממזריטש: ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ר' ישראל מפלוצק ור' אברהם מקליסק.

תקמ"א, 1781 – ר' בנימין ריבלין ובנו ר' הלל עורכים מסעות תעמולה בקהילות ישראל ברחבי רוסיה, פולין וליטא, ומעוררים לשיבת ציון. בהכוונת הגר"א הם מייסדים תנועה בשם "חזון ציון", שמטרתה לארגן תנועה המונית לשיבת ציון. באותה שנה נשלח לארץ, מטעם תלמידי הגר"א, ר' עזריאל משקלוב, על מנת ללמוד את שאלות העלייה וההתיישבות.

מאה שנה לפני הקמת אגודות "חובבי ציון", שקמו בעקבות פרעות 1881-2, כבר היתה פעילות בגולה לעידוד העלייה לארץ, וזאת – ללא איום של פרעות ופוגרומים. עליה שמטרתה המוצהרת היתה קירוב הגאולה על ידי ישוב הארץ וגאולת אדמתה. אלו היו הציוניים המקוריים והאמיתיים.

פרופ' מרדכי אליאב קובע: "אלמלא קדם יישובן של ארבע ערי הקודש, לא היו קמות המושבות הראשונות, ובשנת 1920 אמר לויד ג'ורג' (ראש ממשלת אנגליה דאז) למשלחת היישוב: אלמלא הקימותם את המושבות העבריות 30 שנה לפני כן – לא  היתה באה הצהרת בלפור לעולם".