התנצלות מאוחרת: מסעם הטרגי של 937 היהודים על אוניית 'סנט לואיס'

בשנת תשי"ב, 1952, החליט רב החובל של האונייה לואיס הוטל, ששימשה כאוניית מלון במערב גרמניה המשתקמת, שהוצאות התחזוקה של האונייה, גדולות מן הרווחים שניתן להפיק ממנה. התיירות במצב גרוע, והמכונאות רק מתייקרת. חברת הספנות הוציאה את האונייה לגריטה. היא נגררה ליבשה, ומנופי ענק פירקו אותה ללוחות פלדה שהותכו בכבשני ענק. מכירת הפלדה כיסתה את ההוצאות.

סנט לואיס לא היתה אונייה זקנה מאד. היא לא עברה הסבה מקיטור, כמו אוניות אחרות, אלא נבנתה כאוניית ענק מודרנית בעלת מנוע דיזל, על ידי חברת המספנות ברמן-וולקן. בשנות ה-30 היא שימשה כאוניית תענוגות תיירותית, ונראה שכיסתה היטב את הוצאותיה.

הטרגדיה של הצד המכני בסנט לואיס, התחילה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ב-30 באוגוסט 1944, כאשר מטוסי בנות הברית עטו על העיר קיל הגרמנית, וביצעו בה מיני "פרל הרבור". האונייה היתה מגויסת לצרכי הצבא הגרמני, כמובן, וההפצצה פגעה בה קשות. אחרי המלחמה לא היה תקציב לבניית אוניות חדשות, ומערב גרמניה השקיעה בשיפוץ האונייה למטרות כלכליות.

אך הטרגדיה האנושית שלה מתחילה כמה שנים קודם לכן. ב-13 במאי 1939, לאחר "ליל הבדולח" שבו פרעו הנאצים ביהודי גרמניה, התגברה מאד הגירת היהודים מגרמניה. 937 יהודים גרמנים שכרו את אניית התענוגות "סנט לואיס" כדי להגר בה לקובה, מדינה ניטרלית ורחוקה. בידיהם היו אשרות שניתנו להם על ידי משרד בגרמניה. עם הגיעם לקובה, התברר כי עקב החלטה שהתקבלה בימים האחרונים, אשרות הכניסה לקובה אינן תקפות בעיני השלטונות הקובניים. סמכותו של מנואל בניטלס גונזלס, שחתם על האישורים, בוטלה.

נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, הצליח להשיג להם אישור ירידה לקובה, ובלבד שתופקד איגרת חוב בסך 453,000 דולר תוך 24 שעות. ערך הדולר היה אז גבוה בהרבה מערכו בזמננו, ומדובר היה בסכום עצום, שלא הצליחו להשיג. הג'וינט הודיע שהכסף בדרך, אבל עשרים וארבע השעות חלפו, ושלטונות קובה הודיעו כי אף יהודי נוסף לא ייכנס. כמעט כל היהודים לא הורשו לרדת בחופי קובה (22 אשרות היו תקפות, ואלו הורשו להיכנס לקובה. אחד מהם היה הרב משה צוריאל, שנפטר בשנה האחרונה). אחד הנוסעים ניסה להתאבד בייאושו, ומכאן ואילך החל מסע של סירוב. כל המדינות הנאורות והליברליות סירבו לקלוט יהודים, שנרדפו בגרמניה כאשר היטלר מדבר בגלוי על השמדתם. ארה"ב לא הסכימה להעלות את מכסת המהגרים הקבועה שלה. גם קנדה סירבה לקלוט את היהודים, למרות בקשות שהפנו אליה אנשי ציבור מוערכים, ולכן לאחר שבועות של סיבוב סביב יבשת אמריקה, חזרה האונייה בלית ברירה לאירופה. אפילו הסוכנות היהודית סירבה להכניס את היהודים מסנט לואיס למכסת רישיונות העלייה שלה.

רב החובל של האונייה, גוסטב שרדר, היה גרמני, אבל לא תמך ברעיונות הנאציים. הוא השתדל לדאוג לכל צרכי היהודים. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להחזיר את היהודים לגרמניה, שכן סופם במדינה זו היה די צפוי, למרבה הצער. הוא הציע את הרעיון להעלות את האונייה על שרטון מול חופי אנגליה. בסופו של דבר, 288 יהודים קיבלו אישור כניסה לבריטניה, והשאר חזרו למערב אירופה, שם ניצודו על ידי הנאצים, ורבים מהם הושמדו.

רב החובל שרדר קיבל אות גבורה מאת ממשלת גרמניה המערבית, לאחר המלחמה, על מסירותו לפליטים היהודים. ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, התנצל בנאום פומבי בבית הנבחרים של קנדה ב-7 בנובמבר 2018, על סירובה של קנדה לקבל את הפליטים היהודים. ההתנצלות באה מאוחר מדי, ומעט מדי. הפליטים היהודים הופקרו, האונייה נגרטה, וההיסטוריה שכחה.