דבורי רובינשטיין (וקשטוק): מתפללת לראות איך הכאב הזה הוא הדבר הכי טוב בשבילי

לא מזמן מלאו לי 42 שנים, ב"ה.

באופן כללי, וכמו שכבר כתבתי לאורך השנים, אני אף פעם לא עושה עסק מיומולדת.

מלבד ההשתדלות שלי להגיע לכותל, לקבר רחל או לרשב"י במירון, ולנצל את היום הגדול לתפילה, אני לא באמת חוגגת.

לא גדלתי על חגיגות יום הולדת, ובמשפחה שלי אין תרבות כזו בכלל. לא בהפתעה ולא בלי הפתעה. למעשה, אם הייתה איזושהי מסיבונת – זו הייתה לגמרי הפתעה.

כך שבפועל מדובר בעוד יום, עם הפסקה לתפילה בכותל או בקבר רחל, ופיצה לילדים.

בגדול, אף פעם לא הייתי תואמת גיל. במובן מסוים אני תמיד רצינית לגילי, והקשרים המשמעותיים בחיי היו עם חברות שגדולות ממני בפער של כ-20 שנה.

השנה, יותר מתמיד, אני מרגישה שחלק משמעותי מאד מהחיים מאחורי – זה שקשור לטיטולים ודייסות ומטפלות ושיניים בוקעות וטיפת חלב.

בכל שנה, או נכון יותר, כל חצי שנה, בסיום עונה, אני אורזת את הבגדים של דסי שלי, בת ה-6.5, ומעבירה לילדים של אחייניות שלי. מפנה את הארונות.

נפרדת.

מבינה שדסי שלי היא בת הזקונים במובן הפשוט של המושג, והיא גדלה לי מהר מידי.

עד לפני שנתיים התאבלתי על כך. כל כך רציתי משפחה גדולה יותר. מאז שנכנסתי בפועל להליך הגירושים, לפני כשנתיים וחצי, כמעט שלא היה לי זמן או ראש להתעסק עם המחשבות על כך, כי להתגרש זו חתיכת משימה, שגובה מחיר בלתי נסבל של אנרגיות, זמן, כוח, לב ומוח. שלא לדבר על כסף.

אבל לפני ימי ההולדת האחרונים – צפים ועולים האכזבה והצער ממה שלא יהיה. זה, אולי, הדבר היחיד שמזכיר לי שאני מזיזה מספר.

כך שהמספר 42 מהווה עבורי הבהרה סופית שיש לי 4 ילדים, ותודה עליהם. וזהו.

ולא, אין צורך לנחם אותי. אני בסדר. יודעת שזו תוכנית אלוקית, מכוונת מלמעלה. יודעת שגם הרגשות הכואבים הם חלק מהתוכנית האלוקית, ומתפללת לחוות אותם פחות.

הסיבה שאני מעלה את הנושא הזה בכלל, היא גם משום שזה מה שאני מרגישה, וכידוע, הייתי כותבת את מה שאני מרגישה גם אם לא היה איש בעולם שיקרא את זה,

וגם כי הילדים שלי גדלו כל כך, ולפעמים אני צריכה רגע לעכל שהקטנים האלו הפכו לבני אדם עצמאיים.

בן הכמעט 14 לוקח פיקוד על עניינים שבעבר לא נגע בהם.

בת ה-9.5 מקלחת את בת ה-6.5 (מיוזמתן)!

בת ה-12 עוד מעט, יוצאת ל"סידורים" וחוסכת את חלקם ממני.

אני יכולה להתקשר מהדרך ולהגיד שאני כבר מגיעה, ואם אפשר, שלאה תכין טוסט לדסי. ואני מגיעה ומגלה את הבנות יושבות ואוכלות בלי שעשיתי דבר.

אני לא חייבת להגיע הביתה שניה לפניהם, אלא יכולה גם להגיע חצי שעה אחריהם, והכל בסדר.

זה מרגש ומבלבל ומוזר.

ובעיקר, משמח ומוריד הרבה עול (וגם מטיל עול אחר, לא פחות כבד, אבל זה לפוסט אחר).

*

השנה האחרונה הייתה קשה.

לא מאתגרת.

קשה.

מאד.

אתגר זה דבר טוב, ולא תמיד הוא קשה. קושי יכול להביא לטוב, אבל הוא קשה וכואב.

גם ברמה הלאומית – מלחמת חרבות ברזל, וגם ברמה האישית.

איבדתי את אבא שלי, שאני לא מפסיקה לראות אותו, לשמוע אותו, להיזכר ברגעים איתו. מחכה כבר שתיגמר השנה כדי להתיישב על האדמה שעל יד הבית שלו בהר המנוחות ולא לזוז, כמו חוני המעגל, עד שארגיש שהצלחתי לגרום לאבא שלי לחזור לג'ינג'יות שלו (יכול להיות שיש דבר כזה, "נשמה ג'ינג'ית"?), ושהוא יתחיל להילחם בשבילי בכמה עניינים שצריך כנראה איזה בולדוזר שיידע לגרום לדברים לזוז שם בשמים, ושכמו שאי אפשר היה לעמוד מולו כאן למטה, הקב"ה לא יוכל לעמוד מולו שם למעלה.

וגם ברמה המשפחתית המורחבת, לכל מי שצריך ישועה, או שתיים, או עשר.

חוץ מלאבד אותו איבדתי עוד כמה דברים, שהם לא בהכרח נראים לעין, אלא הם בתוכי.

ואני מעבדת אותם, כמו שמעבדים אדמה: עם כלים כבדים וחדים, איתם הופכים אותה שוב ושוב.

וכל להב של מגרפה שננעצת בי, אני מתפללת שאזכה לראות איך הכאב הזה, הצלקת שתישאר אחריה, היא הדבר הכי טוב בשבילי.

בזה גדלתי מאד השנה – בביטחון בה', שהרע, הקשה, המטלטל, זה הטוב. וכבר זכיתי לראות בשנתיים וחצי האחרונות איך דברים קשים מאד היו, בדיעבד, מתנה בשבילי. דברים שהכאיבו, הרגיזו, הרתיחו, קוממו, הכעיסו, ייאשו אותי – היו אמצעי להגיע לדברים שלא יכולתי להגיע אליהם אחרת.

אני רק מתפללת שאגיע אליהם בדרך רכה יותר, סלולה יותר.

השנה התפללתי על משיח ובית מקדש יותר מכל 41 שנות חיי. האבל הלאומי על הטבח הנורא של אחים ואחיות יהודים, על חטיפה אכזרית של ילדים, מבוגרים, חולים, גרם לי להתפלל על ישועה לאומית, כמו שאף פעם לא, למעט תקופת הקורונה.

בואו נודה באמת: כשהחיים זורמים - קשה לנו יותר להתפלל, הלב לא מתפקע ומדמם בתפילה, ונמצא הרבה סיבות למה לא הספקנו להתפלל מנחה, או להגיע לכותל לפני הימים הנוראים או סתם כך, לברך יותר בכוונה.

זה בסדר. אנחנו בני אדם, אנושיים. כל אחד חי את חייו, עם השמחות והקשיים ועם רצונות "לעשות משהו" בשביל לגדול גם ברוחניות – רק שזה לא תמיד תופס מקום ראשון או שלישי.

אלא שלפני קרוב לחודש, כשישבה אצלי לקוחה שעמדה לסיים את התהליך, היא סיפרה שבעלה לקח על עצמו להגיד כל יום, תקראו טוב, כל יום, את כל ספר התהילים!

לא לקרוא כל יום רק יום אחד.

אלא, לקרוא כל יום את כל הספר.

לא נשמתי.

מה?

כל יום?

40 יום?

וואו.

"הוא הרגיש שאם הוא רוצה שבקשתו תתגשם, שהיא, בהרגשה שלו, מעל הטבע, הוא צריך לתת להקב"ה משהו שהוא בשבילו מעל הטבע".

באותו הרגע ידעתי שאני גם צריכה לעשות משהו. אולי לא "מעל הטבע", אבל בהחלט משהו שלא עשיתי שנים רבות, 15 שנים, ושהוא לגמרי לא יהיה לי נוח.

להתפלל 40 יום בקברם של אדמור"י גור מול שוק מחנה יהודה.

זה פסיעה מהבית שלי, אבל רחוק ממני כל כך.

איפה אכניס בלו"ז המשוגע שלי "עצירה" כזו?

בנוסף, בשבילי להתלבש בשבת(!) ולצאת מהבית(!) זה לא פחות מסוף העולם.

אבל כמו שכתבתי, קשה לנו, בני האדם, לעשות שינוי שדורש מאמץ, ולרוב נעשה אותו כשיש לנו חבל על הצוואר, ואני מאסתי בחבלים חונקים ואין לי שום רצון "לחכות להם" כדי להיות טובה יותר.

התחלתי 40 יום.

בכל יום אני מתפללת להצליח לסיים אותם באופן מלא.

יש ימים שהתפילה יוצאת מהלב, מהשכבות הפנימיות שבו, ויש ימים שהתפילה יוצאת מהשפתיים ונאמרת כמעט כלאחר יד.

לא זכיתי להיות מהנשים האלו שמגיעות למקום קדוש ומעיין הדמעות שלהן בוקע והלב מרגיש קרבה מידית, כמו אמא שלי.

אולי אני עדיין לא זקנה מספיק. גם זה יכול להיות.

מתמקדת בהשתדלות ובתפילה על זה, ומקבלת את עצמי ככה, לא מושלמת.

וממשיכה.

בעיקר, ממשיכה.

בשביל אותן הפעמים שבהן הלב שלי כן נפתח, או בשביל אותן הפעמים שאני חוטפת איזו כאפה רצינית, כמו בשבוע שעבר, ואז, אני לא צריכה להגיע אל מקום קדוש כדי להתפלל מהלב, אלא צריכה להחזיק את הדמעות כל הדרך עד לשם, לפני שאהפוך לשלולית ברחובה של עיר.

שיתקבלו התפילות.

לטובה.

איתך, לא 40 יום, אלא פעם בשבוע כבר 10 שנים!

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן