בוני הארץ (ג'): עליית תלמידי הגר"א ורעידת האדמה בצפת

בשנת תקמ"ב, 1782, מתחיל עידן נוסף בתולדות היישוב. הגר"א, מנהיגם של יהודי ליטא, יוצא מווילנא לכיוון ארץ ישראל. אמנם הגר"א לא זכה להגיע לא"י. גם הוא, כמו הבעש"ט, חוזר מסיבות לא ידועות לנו - עם הגיעו לקניגסברג, שב על עקבותיו. אך הוא ציווה את תלמידיו לעלות לארץ.

בשנת תקס"ו, 1806, שמונה שנים אחרי פטירתו של הגר"א, מתכנסים תלמידיו בשקלוב, ומחליטים לקיים את צוואת רבם ולעלות לארץ.

בשנת תקס"ט, 1809, יוצאת שיירה ראשונה של תלמידי הגר"א לארץ ישראל. שבעים נפש, בראשות ר' מנחם מנדל משקלוב, מגדולי תלמידיו של הגר"א. הם מיטלטלים שניים-עשר חודש בים באוניות מפרש רעועות, ומתיישבים לבסוף בצפת.

החידוש בעליה זו היה שהיה זה מפעל התיישבותי אשר פעל להביא עוד יהודים לארץ. היוזם של מסע העולים ארצה היה לא אחר מאשר תלמידו המובהק של הגר"א – רבי חיים מוולוז'ין, והוא היה גם זה שעמד מאחרי ארגון התמיכה הכלכלית עבור העולים.

בשנת תק"ע, 1810, שיירות נוספות של תלמידי הגר"א עולות לארץ, כשבראשן עומדים גאוני עולם כמו ר' ישראל משקלוב, מחבר "פאת השולחן", ר' סעדיה נטע ועוד.

בשבעים השנים הבאות באו ייסורים וקשיים גדולים מאד על קבוצת תלמידי הגר"א, והתקופה מכונה בפיהם "תקופת הייסורים". בשנת תקע"ג, 1813, מגפת החולירע מפילה חללים רבים בצפת, ורוב היישוב נכחד. רבי ישראל משקלוב משכל במגפה את אשתו, שני בניו, שתי בנותיו, חתנו, ולבסוף גם את הוריו. היהודים שנשארו בורחים לכפרים.

בשנת תק"ף, 1820, נרצח ר' חיים פרחי, גזברו היהודי של הפחה בעכו, אשר הגיש לעולים עזרה כספית וסוכך עליהם גם מבחינה מדינית. מצבם הופך חמור פי כמה.

בתקפ"ב, 1822, התרחשה רעידת האדמה הגדולה בצפת, שפגעה רבות ביישוב.

מרידות, שוד וביזה פגעו שוב ושוב ביישובי היהודים. יהודי אחד מספר במכתב מדוע, למרות רצונם הגדול להישאר בארץ הקודש ולא לעזוב אותה, ואף על פי שמסרו את נפשם ככל יכולתם, לא היה ניתן יותר: "מקצת הרכוש והריהוט שהבאנו איתנו מאירופה נשדד ונהרס בידי הפלחים בתקופת המרד (תקצ"ד)... כדי לא לעזוב את ארץ הקודש ניסינו להסתפק בארוחה אחת ביום לקיום משפחותינו. אבל גם התמיכה הזאת החלה להתמעט. למרות זאת לחצו נשינו מאוד לבל נעזוב והביעו שביעות רצון מלאה והסכמה עם דברי התלמוד, שאם יש לאדם היכולת להסתפק בארוחה אחת ביום, ובארוחה זו יש גם לחם – אסור לו לעזוב את ארץ הקודש. אולם אנו, הגברים, לא יכולנו להסכים לכך. על כן מכרנו את שארית רכושנו ובאנו הנה להפליג לקונסטנטינופול".

תלמידי הגר"א שמו דגש על קניית קרקע בא"י, כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. רבי ישראל משקלוב רצה גם לחדש את הסמיכה, כשם שרצה מהר"י בירב יותר ממאתיים שנים לפניו. אלא שרבי ישראל ניסה לשם כך לאתר את עשרת השבטים האבודים, כדי להשיב את רוב ישראל לאדמתם ולקרב את הגאולה.

למרות כל הצרות האלו, גדל היישוב באותן שנים (1809-1840) ב-5,000 איש! עובדה זו מגלה שזרם העלייה לארץ באותן שנים לא פסק, אלא אף הלך והתגבר, כפי שכתב רבי  ישראל: "ולהווי ידוע לכם, כי משאר ארצות ממש זורמים אנשים כשרים לה' הקהילות הקדושות, ייבנו וייכוננו במהרה בימינו אמן, מכל מעמד ומכל גיל, תינוקות וזקנים, ובני פ' ומעלה ביניהם".

מהמפקד שערך מונטיפיורי ב-1839 מתגלה שבממוצע עלו ארצה בשנים 1830-39 כ-600 איש בכל שנה.

אריה מורגנשטרן כותב: "ניתוח הנתונים מגלה, שלמעלה מ- 45% מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל עשרים! ואילו הזקנים (גילאי 50-70) מונים רק 18.79% מהאוכלוסייה".

בספרות הציונית תוארו העולים, עד הציונות, כ"יהודים זקנים שעלו למות בארץ ישראל ולהיקבר בה", בעוד המציאות ההיסטורית היתה שונה לחלוטין. אלפי יהודים מסרו את נפשם כדי ליישב בכל מחיר את אדמת הארץ, רכשו אדמה, עבדו אותה והתאמצו להיצמד לארץ למרות כל הקשיים.