אומה בשליחות (כ'): מדוע יש לעם ישראל שלושה אבות?

מדוע יש לעם ישראל שלושה אבות?

גם באומות אחרות יש "אבות מייסדים", אבל בדרך כלל מדובר באנשים שחיו במקביל. כך "אבות הכנסיה", או "האבות המייסדים" של ארה"ב.

כאן מדובר בשלושה דורות: אברהם, יצחק ויעקב. מדוע אי אפשר לומר שאברהם אבינו הוא אבי האומה? מדוע גם שני דורות אחריו, ישנם עדיין "אבות"?

התשובה היא, משום שחיי האבות אינם רק סיפור על העבר, אלא דגם של עם ישראל לדורות. שלושת האבות הם שלושת הדורות הראשונים, ולכל אחד יש מהלך חיים אחר ושונה. כך עם ישראל יעבור תקופות שונות, שבנויות על פי הדגם הזה.

אנחנו אומרים על הקב"ה בפיוט של ברכות קריאת שמע: "בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות". מדובר כאן על שלושה שלבים, שניתן לראותם גם בשלושת האבות: אברהם אבינו היה בעל מלחמות, הוא נלחם באלילות, בארבעת המלכים, הוא נלחם על זכות הקיום שלו כאדם מאמין. יצחק היה כבר זורע צדקות: הוא נולד בצדקה, כולו עולה תמימה, לא יצא מארץ ישראל, לא נלחם עם אף אחד. הוא גידל את הצדקה שאברהם זרע. יעקב כבר הצמיח ישועות, כבר גידל שנים עשר שבטים שהתפזרו בארץ ובעולם ויסדו את שבטי ישראל.

כך בעם ישראל, יש תקופות שהוא צריך להילחם על קיומו, ולאחר מכן באה תקופה של שקט, שבה אוכלים את פירות מאמציהם של הדור הקודם. לאחר מכן יכולה לבא תקופה של יצירה גדולה והתרחבות. אך אחרי הפריחה והגדילה, באה הסכנה של "וישמן ישורון ויבעט" – מרוב טובה שוכחים את ה', כמו שקרה לשבטי ישראל, שמחמת המחלוקת ירדו לגלות מצרים.

כך קרה בימי הבית הראשון: בתקופה הראשונה נלחמו וכבשו את הארץ, בתקופה השנייה, משלמה המלך ואילך, היה רוב שפע וטובה, לא היה צריך להילחם, ובתקופה השלישית, היתה מתחילה פריחה של הנבואה, אבל עם ישראל פנה אל העבודה הזרה, והגיעה הגלות.

כך קרה גם בימי הבית השני: בימי עזרא ונחמיה נלחמו על כל פיסת ארץ, אחרי ימי החשמונאים היה רוב שפע וטובה, היתה גם פריחה עצומה בתחום המדיני כלכלי, וגם בתחום התורני. אבל אז התחילו הצדוקים להשפיע, השפיעו גם על מלכי חשמונאי, והממלכה הידרדרה עד לגלות.

כאשר עם ישראל ומנהיגיו נושאים את עיניהם אל האבות, הם לא רואים את עצמם רק ממשיכים את דרכו של אברהם, אלא של כל שלושת האבות. לפעמים צריכים להילחם, לפעמים צריכים לשמור על הקיים, ולפעמים צריכים להתרחב.

כל הסיפור שבתורה, מאברהם ועד הירידה למצרים, כולו סימן לבנים. וכולו התרחש בצורות מסוימות מספר פעמים.

אך גם הירידה למצרים היא סימן לבנים. בלי הגלות הזו, לא היינו יודעים להתמודד עם גלות. היינו יכולים לחשוב שגלות היא סופו של עם ישראל, כמו שקרה באמת לכל העמים האחרים שגלו מארצם, שנטמעו ונעלמו, כפי שנראה בהמשך.

אך לא רק הירידה למצרים, אלא גם ההתמודדות של יעקב מול עשיו ומול לבן היא אב טיפוס של התמודדות היהודים בגלות. עשיו הולך בדרך הרעה, ומרמה את אביו. ליעקב לא נותרה ברירה אלא לפעול מולו בתחבולות, שעל שמן נקרא "יעקב". היהודי לא תמיד מחזיק בכוח, אבל על ידי הראש היהודי הוא מצליח לשמור על מה שמגיע לו. ואותו הדבר מול לבן: לבן קובע חוקים שרירותיים כדי לקפח את יעקב, ויעקב מצליח תמיד לעקוף אותם. בסיעתא דשמיא מיוחדת, יעקב הוא זה שיוצא מרווח.

אם נראה לנו מובן מאליו ששרדנו גלות כה ארוכה וכה קשה, זה ממש לא כך. בזכות התיאור של התורה שעליו גדלו כל היהודים, היו לנו העוז והכוח לראות את עצמנו כבנים של ה' גם כאשר אנו נרדפים מארץ לארץ, מגורשים ובורחים, נאלצים להתחכם על הגויים כדי להישאר בחיים. הרגשנו כמו יעקב אבינו, ידענו שה' איתנו, ובזכות זאת החזקנו מעמד.