פסוק מהפרשה: 5 פרשנויות מרתקות על פסוק אחד מפרשת השבוע, פרשת בראשית

התורה, ספר הספרים, אינה רק אוסף של חוקים וסיפורים. היא מערכת מורכבת ועשירה של חכמה אלוקית, שמתגלה בשכבות רבות ושונות לכל מי שחפץ להתעמק בה. כל פסוק, ולפעמים אף כל מילה, מכיל בתוכו עולמות של משמעות, החל מההבנה הפשוטה ביותר ועד לסודות הנסתרים והעמוקים ביותר. חכמי ישראל לדורותיהם חשפו רמות שונות של הבנה בתורה, מהפשט ועד הקבלה, והראו כיצד כל דור מוצא בה את התשובות וההדרכה המתאימים לו. העושר העצום של התורה אינו רק בהיקפה, אלא גם ביכולת שלה להעניק לכל אדם חיבור אישי, הדרכה מוסרית והשראה רוחנית לעולם ומלואו.

בפרשת השבוע, פרשת בראשית, מובאים הפסוקים הבאים:

כה נאמר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וַיְכַל אֱלֹוקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹוקים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹוקים לַעֲשׂוֹת". (בראשית ב', א' – ד')     

לפניכם פירושיהם של רמב"ן, רבנו בחיי, אור החיים, אלשיך וילקוט שמעוני על פסוק זה.

רמב"ן

מפרש הרמב"ן כך: "וְכָל צְבָאָם" - "צבא הארץ" הם הנזכרים חיה ורמש ודגים וכל הצומח גם האדם ו"צבא השמים" שני המאורות והכוכבים הנזכרים... והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית, וכן נפשות האדם צבא השמים הנה".

כלומר, הרמב"ן מבאר את הביטוי "וְכָל צְבָאָם" ומבאר את המשמעות של "צבא הארץ" ו"צבא השמים". "צבא הארץ" כולל את כל היצורים החיים – חיות, רמשים, דגים, צמחים, ואפילו האדם. "צבא השמים" מתייחס לשמש, לירח ולכוכבים. בנוסף, ההסבר מרמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית, ומדגיש שגם נפשות האדם נכללות ב"צבא השמים", כלומר הן חלק מהעולם הרוחני שנברא בששת ימי הבריאה.

רבנו בחיי בן אשר

מבאר רבנו בחיי: "סמך 'ויכלו' ל'יום הששי' לרמוז השם המיוחד בראשי תיבות וכדי להורות שאף על פי שבכל מעשה בראשית לא הזכירו, הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר, ומה שלא הזכיר בפסוק ראשון וכל צבאם לפי ששם הזכיר האתין שהם ריבוי לכל הצבאות, אבל בכאן שלא הזכיר את הוצרך לומר וכל צבאם, ומלת צבאם כוללת המלאכים ... וכוללת הנפשות גם כן ... ומה שאמר וכל צבאם בלשון יחיד ולא צבאותם, להורות כי השמים והארץ כלן כחות מיוחדים ונקשרים זה עם זה".

בביאורו, מדגיש רבנו בחיי מספר רעיונות: ראשית, המילה "ויכלו" מחוברת ל"יום השישי" וכוללת בתוכה את שם ה' בראשי תיבות, כדי לרמוז על נוכחות שם ה' המיוחד, שמסמל שה' הוא הבורא, המתחיל והמסיים את הבריאה. הפסוק "וכל צבאם" מתייחס הן למלאכים והן לנפשות, שנכללים בבריאה למרות שלא הוזכרו במפורש במעשה בראשית. הבחירה בלשון יחיד "צבאם" ולא "צבאותם" מרמזת על כך שכל הבריאה, השמים והארץ, מחוברת ומקושרת יחד כחלק מבריאת ה'.

אלשיך

כותב האלשיך: "הנה פסוק זה יראה חולק על שאחריו, שאומר: 'ויכל אלהים ביום השביעי'. ועוד למה פה אומר 'ויכלו' כדבר הנכלל מאליו, ואחר כך מיחס הדבר אל האלהים, ואם הכל ענין אחד מלת אלהים מיותרת. ועוד כי פסוק מלא הוא כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. וכן בזה הוא אומר וישבות כו' ואיך יאמר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד אומרו מלאכתו אשר עשה מיותר, ומה גם עתה שני פעמים, ומי לא ידע כי על מלאכתו אשר עשה ידבר. ועוד אומרו ויברך ויקדש, שאמרו רבותינו ז"ל (שם יא ב) ברכו במן וקדשו במן, שהוא כי המן היה לחם משנה וקדשו שלא היה ממטיר מן בשבת, וקשה מה צורך להזכיר ענין המן בזה. ועוד אומרו כי בו שבת כו' הוא האמור כבר. וכן אומרו אשר ברא אלהים לעשות הוא מיותר ובלתי מובן, כי הוא עשה ולא ברא לעשות.

אמנם הנה רבותינו ז"ל (בראשית רבה י י) הקשו ויכל אלהים כו' והרי נאמר כי ששת ימים וכו', אלא ויכלו השמים וכו' והיה העולם חסר מנוחה באה שבת באת מנוחה ע"כ. והלא יראה שאינו מתרץ כלום כי הנה אין המנוחה מלאכה. אך להבין מאמרם נשים לב אל מאמר הכתוב באומרו שבת וינפש, מה הנפשה היא זו. כי גם שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה טז א) כיון ששבת וי נפש שנסתלקה נפש יתירה, אסמכתא הוא ואין זה פשוטו של מקרא. וכן באומרו וינח ביום השביעי היה לו לומר ונח או ושבת: אמנם הנה אין ספק כי כל דבר גשמי מבלי בחינת רוחניות באיכותו, יפסד ולא יתקיים, כמקרה אנוש כי ימות, שהעדר רוחניות נפשו ממנו יפסידנו. והנה כל מה שברא הוא יתברך למה שהכל גשמי, לא יתקיים ולא ינוח כי אם ילך ויפסד יום יום:

ובזה נבוא אל הענין, והוא כי הלא ידוע כי מקדושת שבת נשפע שפע קדושה לעולם, ועד ממהר נפש יתירה לאדם. והנה כאשר ברא אלהים את הארץ, למה שהיתה חומרית כגוף בלי נשמה, היתה מעותדת להיות הולכת ונפסדת ולא תנוח בקיומה. ומי הקנה בה נפש ושפע להתקיים - הוא השבת, כי בו הושפע בה שפע להתקיים ולנוח מלהיותה הולכת ונפסדת. וזה יאמר היה העולם חסר מנוחה, באה שבת והשפיע שפע קדושה בכל מה שנברא, והיה השפע ההוא לעולם כנפש בגוף האדם, וזהו אומרו שבת וינפש כי שבת והקנה נפש לעולם לקיימו. וזהו באה שבת באת מנוחה, כי בלעדי זה לא היתה מנוחה והעמדה לעולם. וזהו אומרו "וינח ביום השביעי" ולא אמר ונח - כי הוא יוצא לשני - כי הקנה מנוחה לעולם. וזה יאמר "ויכל" וכו', והוא כי אין ספק שלא יצדק לשון עשייה בעצם רק בדבר גשמי מה שאין כן בדבר רוחני.

ונבוא אל הענין אמר "ויכולו השמים" כו' שהוא עולם ומלואו קודם השבת, שהוא היותם גולם חומרי. אך (ב) "ויכל אלהים" שהשלים אלהים, כלומר דבר מתייחס אליו. ולא ש"עשה" דבר של מ"עשה", כי אם "עשה" תשלום אל "מלאכתו אשר" כבר "עשה" בימים הקודמים. ואין זה רק מה שאינה עשיה שהוא שפע רוחניות המקיימו".

ביאור דברי האלשיך:

האלשיך דן בפסוק "ויכלו השמים והארץ" ומביא שאלות ותהיות על ההקשר בין שני הפסוקים: "ויכלו השמים והארץ" ו"ויכל אלוהים ביום השביעי". הוא שואל מדוע בפסוק הראשון מתואר שבריאת השמים והארץ הסתיימה מאליה, ואילו בפסוק השני מצוין במפורש שאלוהים השלים את הבריאה ביום השביעי, ומדוע נזכרת המילה "אלהים" שוב, אם כבר הבריאה הושלמה.

האלשיך מסביר שמדובר בשני שלבים שונים בבריאה. השמים והארץ נבראו כחומר גשמי בלבד, וללא השפעת רוחניות שתיתן להם יציבות וקיום, היו הולכים ומתכלים. ביום השבת, הקדושה והשפע הרוחני שנבעו מקדושת השבת הם אלו שהעניקו לבריאה יציבות ומנוחה, כמו הנפש שנותנת חיות לגוף. כך השבת היא זו שנתנה לעולם "נפש" כדי להתקיים ולהמשיך. כאשר נאמר "ויכל אלהים ביום השביעי", הכוונה היא שהשבת עצמה היא שהשלימה את הבריאה, באמצעות הענקת השפע הרוחני שהעולם היה חסר עד אז.

המונח "וינפש" מתאר את המנוחה והנפש שהוקנו לעולם בשבת, מה שהפך אותו ממערכת חומרית גשמית בלבד למשהו שיכול להתקיים ולהתמיד.

"אור החיים"

מפרש ה"אור החיים": "ויכלו השמים וגו'. מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו, ונראה כי יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פס"ח): הקב"ה מקומו של עולם. גם מצינו כי הוא מלא עולם כאמור (ישעי', ו): מלא כל הארץ כבודו, ומעתה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו. וצריך לתת לב לדעת טעם הדבר למה עשה ה' ככה.

"ומקובלני מפי זקני תורה כי טעם שעשה ה' העולם כדורי הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כוחי חלקיו, ופירושן של דברים הוא: יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה, וחביבה, ונחמדת, ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים - ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות - כהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'.

"ולך לדעת כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו ה' בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו: בעלי חיים מדברים, ובלתי מדברים, וצומח, ודומם - יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו.

" ... וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה "ויכלו", לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו: נכספה וגם כלתה, הרי זה מגיד כי בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה, ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים.

וזה הוא סוד קריאתו "חי העולמים". והבן. והוא סוד "באור פני מלך חיים".

פירוש דברי ה"אור החיים":

בדבריו הנפלאים מבאר ה"אור החיים" כי הקב"ה הוא מקורו של עולם, ועל כן העולם גדול – כדי שיהיה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו.

עוד כותב ה"אור החיים": "יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה, וחביבה, ונחמדת, ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים - ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות - כהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'".

ילקוט שמעוני

מבאר המדרש: "אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: 'המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית', אל תקרי 'ויכולו' אלא 'ויכלו'. כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: 'וסר עונך וחטאתך תכופר'".

ביאור דברי המדרש: כאשר אדם מתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו", הוא נחשב כאילו הוא שותף לקב"ה במעשה בראשית. המילה "ויכלו" מתפרשת לא רק כ"נסתיימו", אלא גם כרמז לכך שהמתפלל משלים את הבריאה. בכך, האדם מתעלה למדרגה רוחנית גבוהה, והופך להיות חלק מהבריאה האלוקית.

העובדה שלפסוק אחד בתורה יש כל כך הרבה פירושים מלמדת על עומקה האינסופי של חכמת התורה. התורה היא לא רק טקסט פשוט עם הוראות; היא מקפלת בתוכה עולמות שלמים של משמעות, שכל דור ודור מוסיף להבנתם. חכמי ישראל לדורותיהם מצאו בתורה שכבות רבות של חכמה, מהמובן הפשוט (פשט) ועד לסודות עמוקים (קבלה). כל פירוש מעניק זווית חדשה, חושף פרטים נוספים ומאפשר לאדם להתחבר לערכים עליונים של צדק, אמת ומוסר. ריבוי הפרשנויות הוא עדות לעושר הרוחני של התורה וליכולת שלה להמשיך להעניק השראה ולהדריך את חיינו, בכל זמן ובכל מקום.